squirrl

זה קל להיות פמיניסטית

28 ביולי, 2010 23 תגובות

זה קל להיות היום ילדה פמיניסטית. בחמישיה, בשביעיה וברביעיה הסודית (והכלב) יש בנות. בחסמב"ה יש בנות. בכל ספר חבורות שמכבד את עצמו יש בנות. וזה עוד לפני שהמציאו את דורה.

זה קל להיות היום נערה פמיניסטית. כי ממילא הבנות הן הכי חרשניות, ובתנועה יש את כל הבחורות השוות והדעתניות עם החולצות הקרועות והספרים העמוקים. ואפילו אביב גפן התאהב באילנה כשהוא ראה אותה יושבת על קצה המדרכה וקוראת דוסטוייבסקי.

זה קל להיות היום סטודנטית פמיניסטית. רוב התלמידים לתואר ראשון הן תלמידות. חלק גדול ממצטייני הדיקאן הן מצטיינות. וגם אם לפעמים נשמע דווקא שוב ושוב קולו של הבחור הלא-מבריק ההוא מהשורה הראשונה, הרי בסוף מי שמקבל את המאיות הוא מי שמקבלת. וממילא על השתתפות בכיתה לא מקבלים כלום.

זה קל להיות היום אישה צעירה ופמיניסטית. השחרור המיני, האינטלקטואלי והכלכלי הוא סם משכר. אין כמו הפעם הראשונה שבה יש לך תלוש משכורת משלך, וחדר שכור משלך, ודירה שכורה משלך, ורכב (טרנטה) משלך, והגבר הראשון שאת לא מתקשרת אליו ביום שלמחרת.

זה קל להיות נשואה טרייה ופמיניסטית. לחלוק את מטלות הבית הדלות באופן שיוויוני – אני אקפל כביסה, ואתה תעשה כלים. אני אחזור היום מאוחר מהמשרד, אז תביא איתך המבורגר מהדרך.

זה קל להיות…

אם היינו עכשיו בשיעור מתמטיקה תיכונית, אפשר היה לקפוץ לשלב האינדוקציה – קל להיות אישה פמיניסטית. אבל כפי שיודע כל בוגר מגמה ריאלית, מתמטיקה תיכונית היא רק חלק מהאמת.

מגיל ינקות מספרת לנו התנועה הפמיניסטית שהכל השתנה. שאם את רק מעיזה מספיק, ונלחמת מספיק, ומצטיידת בפטיש גדול מספיק – תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. אבל הם לא מספרים לך, שתקרת הזכוכית לא נעלמה לשום מקום. היא רק שקופה כל כך, שקשה להבחין בה מרחוק. ואם מסתכלים מקרוב (וזה קורה, לרובנו, עם הגיל) – רואים שעל תקרת הזכוכית יש כתמי ידיים קטנות, וסימני מתיחה, ושאריות של גרבר.

השקר הגדול של הפמיניזם הוא שהשמיים הם הגבול. אבל לא משנה עד כמה התקרבת לשמיים הללו – ברגע שבו תאמרי שאת רוצה להפוך לאם, יסבירו לך גם הפמיניסטים הגדולים ביותר, בשפה מכובסת, ש"את יודעת שמעכשיו הכל הולך להשתנות, ושכדאי שתתכונני, כי הקריירה שלך הולכת לסבול מכה קשה". וטראח – את נתקלת באותה תקרת זכוכית מטונפת.

אל תספרו לי שזה עניין של מידת השיוויון בזוגיות. אל תאמרו לי שגם עבור גברים החיים משתנים ברגע שיש לך ילדים. אל תאמרו לי שזה תלוי במודעות הפמיניסטית של האישה ובן זוגה. אל תגידו לי שאצלנו זה אחרת.

כל עוד אני שומעת שיחות "איך אשלב ילדים עם קריירה" רק מנשים, כל עוד אני מכירה רק נשים שבגיל 20 או 25 התחילו לתכנן את הקריירה שלהן כך שתתאים בעתיד לילדים, כל עוד נתקלתי רק בנשים שמתארות את הבחירה בילדים כסיום השלב הקודם בחייהן, כל עוד ילדים הם דבר שבני זוג "עוזרים" בו ו"מתחשבים" בו, כל עוד רק נשים מתלבטות במשך שנים קודם איך הן הולכות לעמוד בזה, כל עוד רק נשים מתמלאות רגשות אשם על כך שהן הולכות להיות אמהות רעות כי חבל להן על מה שאבד עוד לפני שאבד, וכל עוד רק נשים שומעות מנשים אחרות שהן הולכות להיות אמהות רעות בשל כך – בקיצור, כל עוד ילדים הם בעיה של נשים, אל תגידו לי שאפשר להיות אישה פמיניסטית.

כשאנשים בני 23 עוקפים אותך בסיבוב

18 ביולי, 2010 10 תגובות

יש משהו כפוי-טובה בלנסות לכתוב דוקטורט על האינטרנט. בכל רגע שבו את מבקשת להתעמק עוד קצת בדבר-מה, לחשוב על דרך נוספת לתקוף איזו סוגיה, או לשקול מחדש את עיצוב המחקר ארוך-הטווח, את יודעת שאת כבר מאחרת. ששלל אמירות-אינסטנט ייאמרו פעמים אינספור עד הרגע שבו את, מתוך ההססנות, תגיעי אל המסקנות המנומקות כל-כך.

בתחומים אחרים, לאקדמאים (ולאקדמאים הפוטנציאליים) יש מונופול על הדרך שבה החברה מייצרת ידע. אף דוקטורנט להסטוריה של העת העתיקה אינו צריך לחשוש שמא ייצא בעוד כמה חודשים ספר מדע-פופולרי על משמעותה הדתית של הדמוקרטיה באתונה. לכל היותר, החשש הוא שאקדמאי אחר יוציא ספר בנושא. אך על אף שזהו חשש של ממש, תמיד ניתן להתמודד איתו על ידי מעקב ביביליוגרפי מדוקדק, ובמקרה הגרוע ביותר התאמה של המחקר כך שיהיה שונה מזה שזה עתה פורסם.

אך במצב הנוכחי של מחקר האינטרנט, האקדמאי המעונב נדמה לצב שמרני העומד בדרכו של נחיל נמלים שועט וממהר. הטענות שבשמן הוא דובר – העמקה, חיבור למסורות קיימות, תוקף מדעי – אינן עושות רושם על הנמלים הממהרות לפרסם "דפי עמדה" שהוכנו בשבועיים של חוסר שינה, ועוסקים בנושאים שהצב רק הפך מודע לקיומם אתמול. קריאותיו: "האטו קצת, זה לא רציני, כל מה שטענתם פה לא יעמוד בפני ביקורת רצינית", הן אולי נכונות, אך הנמלים הממהרות כבר אינן מספיקות לשמוע אותן.

את חוקרת-האינטרנט המתחילה מלווה תמיד התחושה המנקרת של חוסר רלוונטיות תמידי, של התעקשות שמרנית וחסרת-סיכוי לדבוק בערכים של העולם הישן בניסיון ללמוד את העולם החדש. וכמו להכעיס, בה בעת היא תמיד נחשדת מצד "האקדמאים הרציניים", אותם צבים מעונבים היושבים להם לארוחת חסה בניחותא לצד צבי-צבים אחרים, כמי שמנסה לרדוף אחרי כל "אופנה חולפת". הצורך להצדיק שוב ושוב את מה שמתחלף מרגע לרגע כמושא-מחקר לגיטימי (ובוודאי על רקע של כל כך הרבה מחקרי-בזק נמלוליים) מוביל גם הוא את החוקרת אל דרך ללא מוצא. כך שכל שנותר הוא לנהוג כצב בין הנמלים, וכנמלה בין הצבים, ולקוות לטוב.

מה לימד אותי המחקר האיכותני על להיות תלמידת מחקר

13 ביולי, 2010 9 תגובות

אחד הכלים המרכזיים במחקרים איכותניים רבים הוא ה-"codebook" (לצערי, כל הקריאה שלי בנושא הייתה באנגלית, כך שאני לא מכירה את החלופה המקובלת לביטוי הזה בכתיבה בעברית). הקודבוק הוא רשימת שאלות, רשימת מושגים או רשימת מילים שבה משתמש החוקר כדי למיין את החומר הרב שנמצא מולו (במונחים אינטרנטיים, הקודבוק הוא המקביל לרשימת תגים (tags) שבהם החוקרת מתייגת את החומר). הרעיון הוא שקידוד יעיל יכול לעזור למצוא תבניות מעניינות שחוזרות על עצמן; לקשר בין מקומות שונים שהקשר ביניהם לא טריוויאלי במבט ראשון, אבל בעצם נוגעים באותו נושא; או לחדד שאלות תיאורטיות שחוזרות על עצמן יותר מפעם אחת. כך נראית, למשל, תמונת מסך של תוכנת הקידוד atlasTI:

atlasti_screenshot

בכתיבה על מחקרים איכותניים, הרבה פעמים הכנת הקודבוק נראית כמו עניין פשוט מאוד. בדרך-כלל, ההכנה שלו בכלל לא תוזכר בתוצר הסופי, או אם תוזכר, זה יסתכם במשהו בסגנון "מיינו את החומר בהתאם לרשימת תגים שהכנו על בסיס המחקרים והכתיבה התיאורטית הקיימת בתחום". אבל בעיני, שלב הכנת הקודבוק הוא שלב שהוא לא רק חשוב מבחינה פרקטית (כי הוא באמת מקל בסידור החומר), אלא גם קריטי מבחינה תיאורטית.

הסיבה שהקודבוק הוא חשוב – והסיבה לכך שהוא יכול לשמש בעיני גם למי שלא כותב מחקר איכותני מהסוג הזה – היא שהוא מחייב את החוקרת לנסח בדיוק מה היא מחפשת ולהוריד את המושגים התיאורטיים ממגדל השן אל העולם המוחשי והקונקרטי. קודבוק שנותר תיאורטי הוא קודבוק ריק מתוכן.

אני אתן דוגמא לגבי המחקר שלי: אני חוקרת את השאלה מהי המשמעות שניתנת למשפט בוויקיפדיה. מצד אחד, אני לא יכולה להניח ש"משפט" הוא מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמשפט (דהיינו: בתי-משפט, עורכי-דין, חקיקת הכנסת, פקולטאות למשפטים וכו'). מכיוון שאז, התשובה הקצרה מאוד תהיה שאין משפט בויקיפדיה וזהו (מה שיהפוך את הדוקטורט שלי לקצת חסר טעם). מצד שני (וזה פעמים רבות הסיכון הגדול יותר), אני גם לא יכולה להגיד ש"משפט" הוא מה שיש בו "משפטיות" (או, באנגלית, legality). כי אז אני טאוטולוגית באותה המידה. כל מה שעשיתי הוא לתת כותרת פומפוזית למה שנותר, בסופו של דבר, אינטואציה מעורפלת שלי.

ואיך הקודבוק מתקשר לכאן? הקודבוק הוא כלי יעיל כדי לגלות "על יבש" מתי אנחנו כלואים בתוך הגדרות פומפוזיות וחסרות ערך. כאשר פונים ישירות לכתיבה בפרוזה, קל מאוד לכתוב משפטים תיאורטיים מאוד על "המהות המשפטית" ועל "הנטייה המשפטית" וכו'. לא מעט מאמרים בלתי-מובנים בפוסטמודרניזם, למשל, סובלים בעיני מהקלות שבערפול בפרוזה. הם מנסים לתאר את הדבר שעליו הם מדברים, אך דווקא בשל חמקמקותו, לא פעם הם חוטאים בסתירה פנימית.

הקודבוק, לעומת הכתיבה בפרוזה, הוא הרבה יותר צנוע. הוא מלכתחילה נכתב ככלי-עזר לחוקר, לא כתוצר הסופי. השאלה שעליה עונה החוקרת כשהיא מכינה לעצמה את הקודבוק היא "מתי אני אשתמש בתג הזה". כלומר – במקום ניסיון להגדיר באופן מטאפיזי את המושג, המחשבה מאחורי הקודבוק היא "מה יצביע לי על כך שהגעתי למקום חשוב". ומצביעים, באופן טבעי, הם הרבה יותר קונקרטיים מאשר הגדרות. למשל, בדוגמת ה"משפטיות" – מה שמצביע על "משפטיות" יכול להיות הפנייה לכללים קבועים, פתרון סכסוכים, ערכאות רשמיות, או פרוצדורות קשיחות-יחסית. במובן זה, הכנת קודבוק דומה לשיעור-חברה ראשון בכיתה ו' – מה שאנחנו עושים בעצם זה "שמש אסוציאציות": רשימה של דברים קונקרטיים שקשורים למושג התיאורטי שאנחנו מנסים ללמוד.

ולמה זה טוב לכולם, ולא רק לחוקרים איכותניים?

ראשית, כי המעבר מהמופשט לקונקרטי מחייב אותנו לפרש את משמעות המושג באופן אחר. בדוגמת המשפטנות שלי, למשל, רואים שאני קושרת משפט עם סדרה של מוסדות. זו תשובה שונה מאוד מאשר התשובה שהייתי נותנת לו היו שואלים אותי "מהו משפט" באופן מופשט ופילוסופי. מכיוון שקודבוק לא דורש מאיתנו להיות מתוחכמים ועמוקים (שהרי, הוא כלי עבודה ולא תוצר סופי), הוא יכול לחשוף בפנינו הטיות שיש לנו, שהרבה פעמים לא נגלה אותן אם נתעקש להישאר במישור התיאורטי. הרבה פעמים גיליתי שהתשובות שלי לאותה שאלה בשני המישורים הללו הייתה מאוד שונה. וההבנה מדוע היא שונה היא מקור לא-אכזב לתובנות תיאורטיות ומעשיות לגבי המחקר שלנו.

שנית, הכנת קודבוק היא כלי טוב לעיכול הכתיבה הקיימת בתחום שאותו אנחנו חוקרים. הרבה פעמים, כשאנחנו קוראים הרבה בתחום שלנו, או עושים סקירת-ספרות, אנחנו נוטים לצמצם כל חוקר לפסקה שאמורה לתמצת אותו. זה טוב כאשר רוצים להשוות בין חוקרים שונים (לכתיבת פסקאות בסגנון "רבים סברו כי, אך פרופ' זלמנוביץ' טוען ש…") אבל אותנו זה מותיר לא-פעם כאשר בידינו כלי עבודה מאוד מוגבל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם החוקר הזה הוא להדביק אותו במקום המתאים "בניגוד לפרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…" או "כמו פרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…". אם אנחנו מנסים לבנות ממנו כלי-עבודה – כלומר לבנות את "שמש האסוציאציות" שהוא היה בונה – אז פתאום הוא הרבה יותר מגוון. למשל, את מרקס היינו יכולים לפרק לפאודליזם, קפיטליזם, ניכור, טכנולוגיה, אמצעי ייצור ויחסים חברתיים. פתאום, הרלוונטיות שלו גדלה מאוד. הוא יתחבר לא רק למקרים שמוכיחים (או מפריכים) אותו באופן מושלם, אלא גם למקומות שבהם הוא לא נותן לנו את הפתרון השלם, אלא רק רומז אל עבר הצעד הבא. בנוסף, אם אנחנו מפרקים גם את המושגים ברשימה למופעיהם הקונקרטיים (כלומר, עוברים מ"פאודליזם" לחוסר יכולת להשתחרר, אדמה, יחסים ארוכי-טווח, וקניין לא-סחיר), זה מקל עלינו גם להבין כיצד הבנו את הכתיבה התיאורטית שבה אנחנו משתמשים.

ומה שהכי טוב בקודבוק הוא שהוא פנימי ואישי. הוא המקום שבו אפשר לטעות ולהיות פשטניים. כי, בסופו של דבר, כל מה שהוא זה רשימת תגים. הכי הרבה – נגלה שמה שחשבנו שקשור אחד לשני, בעצם לא קשור בכלל כשחושבים על זה פעם נוספת. אבל, לפעמים, דווקא החשיבה הנוספת הזו תאפשר לנו להמריא מעבר לסיסמאות המקובלות אל משהו באמת חדש.

איש הנצח

18 ביוני, 2010 5 תגובות

לחיים בקיימברידג' יש זמן משלהם.

ראשית, העונות – הסתיו באדום וצהוב ועלים מרחפים ברוח, המתחלף בחורף לבן וקר עד לשד העצמות אך יפה ומלכותי ולעיתים עוצר נשימה, ואז האביב – האינטנסיבי כל כך, עד שנדמה כאילו כל הפרחים לחשו ביחד "שלוש, ארבע ו…", ופרחו באותו שבוע באינספור צבעים. וגם האנשים מאזינים לקריאה הזו – ולפתע כל הקיימברידג'אים הקפואים יוצאים מהבתים המחוממים אל הרחוב, אל הנהר – הולכים, רצים, רוכבים, נוסעים על רולר בליידס, דוחפים עגלות ילדים. החוץ מתמלא בהמולה עליזה וצבעונית. או כפי שחברה שלי תיארה זאת – יודעים שהאביב הגיע כשתלמידי הקולג' יוצאים לשחק פריסבי בחצר. האווזונים שבקעו לא מזמן, ומדדים בצהבהבותם אחרי אמא אווזה בצד הנהר, הם הדובדבן שבקצפת. ולאחריו הקיץ האקלקטי – ימים חמים ולחים, לצד מזג אוויר משגע ושטוף-שמש, לצד גשם שוטף וסופות רעמים – וכל אלה יכולים להתקיים גם באותו יום (מה שמלמד על חשיבותה של תחזית שעתית של מזג האוויר).

בוסטון קומון בקיץ

המחזור השנתי השני הוא המחזור של שנת הלימודים. קיימברידג' היא עיר אוניברסיטאית עד לקצה השערה, ובמיוחד באזור הארוורד סקוור, שבו אנו מתגוררים. 60 אחוזים מהתושבים בקיימברידג' הם בני 18 עד 44. זה אומר שהשנה מתחילה – כמו בכיתה א' – באחד בספטמבר. אך כבר קודם, בשלהי אוגוסט, מתחילה עונת המובינג, כאשר משאיות יו-הול ב-20 דולר ליום, עמוסות ברהיטי איקאה זולים, ממלאות את הרחובות, מלוות בסטודנטים צעירים שחזרו מחופשת הקיץ ובהוריהם הנפרדים מהם בנשיקות לשנה נוספת (שבה יבואו לבקר בעיקר בחג ההודיה (המכונה על ידי "חג מתן תודה") ובחג המולד). הארוורד יארד מתמלאת שוב בהמולה שקדנית, הנמשכת עד סוף נובמבר – תקופת הבחינות. אז, החצר מתרוקנת מיושביה, שכולם מוצאים את מקומם בספריה, ומסביבם ערימות ספרים פתוחים-למחצה. ללא מועדי ב', ועם תקופת בחינות שאורכת ברוטו עד שלושה שבועות, תקופת הבחינות כאן היא קצרה אך מאוד אינטנסיבית, וגם בשתיים בלילה אפשר למצוא לא מעט אנשים שרוצים לסיים "רק עוד פרק אחד". כדי להפיג מעט את הלחץ, מסורת משעשעת כאן היא שבחצות הליל לפני הבחינה הראשונה שלהם (כאשר, יש לזכור, לא פעם היארד מכוסה כבר בשלג), יוצאים כל תלמידי השנה הראשונה לשלושה סיבובים של ריצה בעירום מסביב ליארד, כאשר התזמורת הבית-ספרית מלווה אותם במארש עליז, ושלל צופים משועשעים עומדים מנגד חנוטים במעילים וצעיפים. ואחרי תקופת הבחינות – שוב קיימברידג' מתרוקנת מיושביה, הנוסעים כולם אל משפחותיהם לחופשה ולחגיגות חג המולד. אז, מפברואר ועד מאי, נמשך הסמסטר השני – שהמאפיין העיקרי שלו הוא תקווה יומיומית ש"הנה, נגמר החורף", רק כדי להיתקל בעוד סופת שלג אחרונה גם באפריל. לקראת סופו של הסמסטר, בערך בחודש מאי, שוב ניכרת תזוזה באוויר – הקומנסמנט (טקס קבלת התארים) בדרך. גננים חרוצים מקפידים לדשן כל פינת דשא שטרם התאוששה מהחורף, כדי שתהיה ירוקה ובוהקת כרקע הולם לשבוע-הטקסים החגיגי. הסטודנטים המסיימים אצים לשכור גלימות וכובעים (אשר צבעיהם משתנים בהתאם לתואר המוענק), ובני-משפחות נרגשים מכל רחבי ארצות הברית ומכל העולם ממלאים את הרחובות ואת חדרי-המלון. בשבוע הקומנסמנט עצמו, כל מי שאינו חלק מהחגיגה עושה ככל שביכולתו להתחמק מאזור הארוורד-סקוור, העמוס עד לעייפה בהורים נרגשים ותיירים נרגשים עוד יותר. ואז, לאחר הקומנסמנט, שוב מתרוקנת קיימברידג' מיושביה – אלו שסיימו וממשיכים הלאה, ואלו שנסעו הביתה או למקום אחר לתקופת הקיץ. רק מעטים נותרים לבלות את הקיץ בקיימברידג' – והם מאכלסים בדלילות את הספריה ששוקעת בנמנום. עד אוגוסט הבא.

commencement

המחזור השלישי הוא המחזור האנושי, או אולי המחזור הישראלי. הורתו בחודש מרץ לערך, כאשר התלמידים החדשים בתואר השני (ה-LLM) מקבלים את ההודעה המשמחת כי התקבלו לשנת הלימודים הקרבה. התקופה הזו מתאפיינת כאן בקיימברידג' גם בחרושת שמועות – "שמעת? זה וזה התקבלו." "אה, זה? הוא היה איתי באיזה קורס בשנה ד'" – וגם באימיילים ביישניים מצד המועמדים החדשים, המנסים להתכונן אל החוויה אליה יצאו – איך מוצאים דירה? מתי צריך לבוא? האם יהיה לי קר? מה אני צריכה לקרוא לפני ההגעה?. ממרום שנותיי כאן, אני לומדת עד כמה החרדות משותפות לכולם (וכמובן, היו גם חלקי, כאשר שלחתי אני את אותם המיילים המבוישים לאלו שהיו כאן לפני). בחודש אוגוסט הם מגיעים לכאן – אלו מהם שהכרתי בעבר מתקבלים בחיבוק למפגש חברים ותיקים, והזרים מתקבלים בלחיצת יד ידידותית. אך כך או כך – קיימברידג' היא אינקובטור ליצירת חברויות. בתוך חודש לכל היותר, הקרבה הפיזית והריחוק מהבית מובילים את חופן האנשים אחד אל השני בקשר בל-ינתק. החברויות שיצרתי כאן היו אינטנסיביות, יומיומיות ועזות. החברים הופכים להיות החלופה למשפחה. אך אז, לאחר שנה מטלטלת, רובם עוזבים. מסיימים את התואר השני וממשיכים הלאה. רק מיעוט קטן ממשיך ללימודי הדוקטורט, ומותח קו ישר במקום המעגל השנתי, המקביל לזה שלנו. השאר עוזבים, ומותירים אותנו בבדידות המהולה בתקווה שמחליפיהם בשנה הבאה יוכלו להוות ולו צל חיוור להם, ובחרדה שמא זה לא יקרה וניוותר לבדנו בארץ זרה.

"פנים צרובי חמה" לשמעון אדף

8 ביוני, 2010 9 תגובות

בשנתיים האחרונות המעטתי לקרוא. עוד פחות נקרו לי לילות שבהם הייתי אחוזה בספר עד דפיו האחרונים, תוך שאני אוטמת את עצמי לעולם החיצון ולמחויבויות יום המחר, וממשיכה בקריאה עד שהבית מתרוקן מרעשיו. ההיעלמות לעולם אחר חסרה לי, אך שוב ושוב מצאתי עצמי נרדמת לצידו של המחשב הנייד, או מתנודדת בעייפות הישר משולחן הכתיבה אל המיטה, מותירה בבדידותו את הספר הייצוגי שנותר על השידה שלצד המיטה למשך חודשים.

"פנים צרובי חמה" העמיד אותי בפני חוסר-הנוחות המטלטל ונשא אותי לריחוף מעל היומיום, שהם העדות לספר טוב באמת. נתקלתי בו במקרה בעת ביקורנו האחרון בארץ, וכבר אז עקשנות בלתי-ברורה הובילה אותי ליטול אותו מהמדף שבחנות הספרים – "את זה!" – מבלי שטרחתי כלל לקרוא אף את הכריכה האחורית, ומבלי שקראתי בעבר אף ספר אחר של שמעון אדף (שאותו הכרתי ביוגרפית יותר מאשר ספרותית).

נטילה כזו, שהיא מכוונת ולא מכוונת, גורלית ומקרית, נראית מתבקשת בדיעבד לגבי הספר הזה. אורי אלחייני, גיבורת הספר, הפכה אותי, בעל כורחי, לבסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר". לחלק מן הסיפור. כמו שרך, הספר הזה כרך קנוקנות עדינות סביבי, הוביל אותי עמוק יותר ויותר למקומות שמהם אנו טורחים להישמר. אל התפרים הנפרמים שבין המציאות למה שמעבר לה. אל הפקפוק בממשותם של שידת-הלילה, מנורת-האיקאה ונשימותיו הקצובות.

כאשר הנחתי מידי את הספר – נשבעת לשוב ולקרוא בו למחרת, לחשוף את זריזות-הידיים וגלגלי השיניים שבידי הקוסם שמעבר לפרגוד – בער בי הרצון לחלוק את חווית הקריאה בו. אך זהו לא ספר לביקורת ספרים. לו הייתי פונה אל פרטי העלילה, הכלים הספרותיים או אל האמירה החברתית-כלכלית-אפיסטמולוגית, ממשותו של הספר והחוויה שבו היו חומקים מבין השורות. המילה האחת שאולי ניתן להשתמש בה – ואף היא "איזמית" מדי – היא לומר כי מדובר בספר אקזיסטנציאליסטי. או אולי בחרדה קיומית בדמות ספר.

ועכשיו, אשכיב עצמי לישון, ומחר אקום שוב אל השגרה.