squirrl

על עגבניות וניהול זמן

14 באוגוסט, 2010 25 תגובות

אחת הסטיות הקטנות שלי היא החיבה שלי לספרי-הדרכה מכל סוג ומין. זה יכול להיות "כיצד תהפכי רזה וגבוהה בשלושה שלבים פשוטים", "המדריך המלא להארכת שיערו של החתול שלך", "מה לא ללבוש" או "מדריך מקרמה למתחילים". כל עוד לא מדובר בספר מז'אנר ה"תתחברי לעצמך" או לז'אנר ה"כיצד תעשי מיליונים בלי לעבוד" – אני בעניין. במסגרת הסטיה הזו, תת-הקבוצה החביבה עלי ביותר היא ספרי ההדרכה לתלמידי מחקר: "כיצד לכתוב דוקטורט ב-15 דקות ביום", "כיצד לכתוב דוקטורט בשני סמסטרים", "כיצד לכתוב מאמר מנצח בשבועיים" ושאר ירקות. הפלוס החבוי בספרי הדרכה לדוקטורט הוא שהבושה שבלרכוש אותם היא פחותה מהרבה מאשר להודות בכך שיש לי שלושה ספרי "כיצד תתלבשי" שונים בבית (שאגב, אני באופן די עקבי לא מיישמת, וחבל). העובדה שמדובר בספרי הדרכה לדוקטורט "מלבינה" איכשהוא את העובדה שמדובר בספרי ג'אנק. וחוץ מזה, "זה לדוקטורט!" הוא תמיד סיבה לגיטימית ומוצדקת לקנות ספרים בכמויות לא סבירות. המסקנה מההקדמה הזו היא שיש לי חצי-מדף בארון הספרים שמוקדש לספרי הדרכה לכתיבת תזה ודוקטורט, ושבניגוד למדפים אחרים – את רוב תכולתו של המדף הזה גם קראתי בשקיקה.

החשיבות האמיתית של ספרי ההדרכה לדוקטורנטית המתחילה והלחוצה היא בהכרה המרגיעה שזה באמת לא רק את. כן, כן, מבריקה ויוצאת-דופן וחדשנית והעולם-לא-ראה-דבר-כזה כמו שאת, מתברר שהבעיות והדילמות שאיתן את מתמודדת לא מי-יודע-מה שונות מאלו שעשרות אלפי תלמידי מחקר אחרים התמודדו איתם. התהליך – הקוסמי כמובן – שאותו את עוברת הוא חלק ידוע ומקובל, כך מתברר, ממערכת ההשכלה הגבוהה כבר אי-אילו שנים. או במילים אחרות: "כל הדוקטורנטיות האומללות דומות זו לזו.".

בנוסף, מעת לעת, בין העצות המובנות-מאליהן לאלו שלא באמת עוזרות, אני מוצאת בספרי ההדרכה הללו עצות מצוינות לשיפור תהליך העבודה על הדוקטורט. אחת מאלו שמוכיחות את עצמן בינתיים בצורה יוצאת-דופן היא המכונה "שיטת הפומודורו". או איך שאני מעדיפה לכנות אותה: "שיטת העגבניה הרגוזה" (על שמה של מסעדה בעלת שם מצוין שראינו בקייפ-קוד לאחרונה). הרעיון הוא פשוט – לחלק את יום העבודה למקטעים של 25 דקות עבודה ו-5 דקות הפסקה (אם אפשר, בעזרת שעון-מטבח בצורת עגבניה), ולספור כמה "עגבניות" עשינו באותו היום. בספר שמתאר את השיטה (שאפשר להורידו בקישור) המחבר מוסיף לכך כל מיני שיטות לניהול סטטיסטיקות מהעגבניות, אבל הן חשובות הרבה פחות מהרעיון הבסיסי.

מהניסיון שלי, דרך העבודה הזו – שנראית במבט ראשון כמי שנמצאת במקום טוב באמצע בין העצות המובנות-מאליהן למטופשות – היא דרך נפלאה לשפר את הפרודוקטיביות. ראשית, בימים שהם מלאי-מרץ וחשק ממילא, העבודה בפרצים קצרים-יחסית אך חסרי הפרעות מאפשרת לכתוב בפחות הססנות ובשטף רב יותר בהשוואה לעבודה לאורך זמן רב יותר ולכן מעלה באופן משמעותי את התפוקה.

אבל חשוב יותר – העגבניות האלה הן דרך לעבוד גם בימים שבדרך-כלל היו ימים אבודים. התופעה המתסכלת של "ימים אבודים" מוכרת, אני מרשה לעצמי להניח, לרוב תלמידי המחקר. אלו הימים שבהם אין דד-ליין דוחק מדי באופק, הכתיבה היא בשלב המשעמם שלה, והיום נמתח בין רגשות אשם, ניסיון לפרוקרסטינציה, והרבה יותר מדי שיטוט חסר-תוחלת ברשת. התפוקה של ימים כאלה היא במקרה הטוב אפסית, ובמקרה הרע (והנפוץ) אפס לגמרי – פשוט יום שלם שעובר בלי לעשות כלום, ורק מוביל לרגשות אשם, כעס עצמי ובושה. הימים הללו – שלפעמים הם נפוצים מאוד ולכן אולי עדיף לקרוא להם "שבועות אבודים" – הם אחת התופעות המתסכלות והייחודיות של הדוקטורט. בעבודות רגילות, אנחנו נתקלים בפחות ימים כאלה מכיוון שמגוון המטלות רב יותר: גם אם אין חשק לכתוב ביום מסוים, עדיין הגעתי לישיבות ולפגישות. מה שגורם לריבוי ימים אבודים בדוקטורט הוא שברוב הזמן, הדוקטורנט מוגבל לבחירה בין "כתיבה" לבין "מחקר" – שתי אפשרויות שדורשות ריכוז גבוה, השקעת מחשבה והתמודדות יומיומית עם הספקות-העצמיים ורגשות האשם המלווים את תקופת הדוקטורט כולה. לא פלא שהן מפחידות ומזמינות את דחייתן לאין-קץ.

תרומתה של העגבניה להתמודדות עם הימים האבודים היא בכך שהיא מקטינה את הדילמה של התחלת העבודה למינימום. במקום לשכנע את עצמי בבוקרו של אותו יום חסר-חשק וכוח ש"היום אעבוד מצוין!" (מה שמוביל לדחיות חוזרות ונשנות של הרגע שבו יתחיל "היום"), כל מה שאני צריכה לעשות הוא לשכנע את עצמי לעבוד במשך עגבניה קטנה אחת (שהיא, כאמור, 25 דקות). כמעט בכל הימים, אפילו המצ'וקמקים ביותר, קל יחסית להשתכנע לפצוח במטלה קטנה כזו. ואחרי עגבניה אחת – שבה עבדתי בצורה מרוכזת ולכן אני נהנית מתחושת הישג קטנה על ההתקדמות היפה שלי, המחסום הגדול שב"להתחיל לעבוד" נסדק קצת. ואז, קל יותר להשתכנע לנסות אולי עוד עגבניה אחת וכו' וכו'.

וחשוב להבהיר – זה לא אומר שבאורח פלא הימים חסרי-החשק הפכו למעיין נובע של פרודוקטיביות. רחוק מכך. אבל המצב השתפר מאוד בכמה מובנים חשובים: ראשית, יום שבו עברתי ארבע "עגבניות" מרגיש טוב יותר ומוביל להתקדמות הרבה יותר משמעותית מאשר יום שבו עבדתי "שעתיים", מכיוון שהתפוקה בפרצי העבודה הקצרים היא טובה יותר. שנית, גם יום של ארבע עגבניות הוא יום פרודוקטיבי יותר ומדכא פחות מאשר יום שבו דחיתי שוב ושוב את תחילת העבודה, עד שגיליתי שבעצם עבר היום כולו ולא עשיתי דבר. ושלישית, תחושת ההישג (הקטנה) שבכל יום מונעת את התהליך שבו "העבודה" הופכת מפחידה ומאיימת יותר מיום ליום (כי כל כך הרבה עוד לא עשיתי!), מה שמוביל כמובן רק לדחייתה עוד ועוד. הוא שומר על מנעד מצומצם יותר של ההבדל בין יום "טוב" ליום "רע", מה שמונע את החשש להיתקע בסדרה של ימים קשים בלי יכולת להשתחרר ממנה.

עגבניות כל העולם התאחדו!

ללמוד לכתוב

2 באוגוסט, 2010 26 תגובות

בשבועות האחרונים עבדתי על כתיבת הסמינריון האחרון שלי בתואר בהסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, באיחור של שנתיים (זה סיפור ארוך). לצערי, אחת המסקנות הברורות אליהן הגעתי בעקבות הניסיון הזה היא שאני לא יודעת לכתוב.

אני אסביר: זה לא שגיליתי שיש לי קשיים בכישורי שפה. לשמחתי, העברית שלי מצוינת, וגם האנגלית שלי סבירה. אני לעיתים רחוקות טועה מבחינה דקדוקית או כותבת משפטים סבוכים מדי (אוקיי, אולי על הסיפא יהיו כאלה שיחלקו…). גם בכתיבת טקסטים קצרים אני מיומנת היטב. הבעיה היא כשאני צריכה לכתוב חיבור אקדמי של ממש. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה.

עד היום, שאבתי הנאה מסוימת מהעובדה שהטקסטים שלי נראים תמיד קצת לא שייכים. הסמינריונים שלי תמיד היו קצרים מדי, ומלאי-הגיגים-מדי, וקצת נאיביים מדי, אבל לפחות הם היו שונים למדי ממה שרוב האנשים סביבי כתבו. וכפי שלמדתי כשבדקתי עבודות ומבחנים בעצמי – אין כמו חידוש מרענן כדי לזכות את הסטודנט בעוד כמה נקודות ובהכרת תודה מהמתרגל העייף. הטקסטים האניגמטיים שלי זכו להצלחה שוב ושוב, ואני למדתי שזו הדרך: כל עוד היו לי מספיק רעיונות חדשניים ולא שגרתיים, זה לכשעצמו הספיק. סקירת ספרות ממצה או מתודולוגיה קשיחה נועדו לאנשים אחרים.

אבל היום אני יודעת שטעיתי, ובגדול. כי כאשר אני מנסה לכתוב מאמר אקדמי, ואחרי ארבעה-עשר עמודים שמצביעים על התחלה של רעיון טוב אני לא יודעת איך להמשיך, זה לא מצביע על כך שאני מבריקה או חדשנית, אלא על כך שאני חובבנית. כשאני לא יודעת להציג את הספרות בתחום שלי בצורה בהירה וזורמת אלא רק דרך העיניים של שלושת הטקסטים שהיו עבורי מעניינים במיוחד, אני הופכת לא לרדיקלית, אלא לאזוטרית. אני קוראת את הטקסטים שלי, והם לא נראים כמו מאמרים או פרקים מספרים. הם נראים כמו פוסטים ארוכים במיוחד ועתירי-הערות-שוליים בבלוג. למרבה הצער, היום קהל-היעד שלי הוא לא אותה מתרגלת משועממת שרק מחכה שיעירו אותה קצת, אלא קהל אקדמי שלא נופל מהרגליים מה"חדשנות" שלי, אלא מבקש לקרוא רעיון שהוא לא רק טוב, אלא גם מבוסס על מקורות, קשור לכתיבה הקיימת, וסוגר מעגל שלם. להיות "ילדת פלא" זה לא מספיק יותר. עכשיו אני צריכה להראות שאני יכולה לגבות את הפוטנציאל שלי עם תוצרים בוגרים ומוגמרים. מאמר שכל כולו "התחלה-של" הוא לא מאמר. הוא טקסט עצלני שלא הושקעה בו מחשבה או עבודה מספיקה. וכרגע, ככה נראה מה שאני כותבת. וכדאי שאני אכיר בזה כמה שיותר מהר.

במובן מסוים, אני מנסה להחזיר את עצמי לתחילת התואר הראשון. אך הפעם, במקום לחפש את דרכי שלי, אני מבקשת להתחקות אחר אלו שהתקדמו בדרך הנמלה, ולא בדרכי הצרצרית. אני מקווה שלא מאוחר מדי ללמוד איך לכל הרוחות הם עשו זאת.

זה קל להיות פמיניסטית

28 ביולי, 2010 79 תגובות

זה קל להיות היום ילדה פמיניסטית. בחמישיה, בשביעיה וברביעיה הסודית (והכלב) יש בנות. בחסמב"ה יש בנות. בכל ספר חבורות שמכבד את עצמו יש בנות. וזה עוד לפני שהמציאו את דורה.

זה קל להיות היום נערה פמיניסטית. כי ממילא הבנות הן הכי חרשניות, ובתנועה יש את כל הבחורות השוות והדעתניות עם החולצות הקרועות והספרים העמוקים. ואפילו אביב גפן התאהב באילנה כשהוא ראה אותה יושבת על קצה המדרכה וקוראת דוסטוייבסקי.

זה קל להיות היום סטודנטית פמיניסטית. רוב התלמידים לתואר ראשון הן תלמידות. חלק גדול ממצטייני הדיקאן הן מצטיינות. וגם אם לפעמים נשמע דווקא שוב ושוב קולו של הבחור הלא-מבריק ההוא מהשורה הראשונה, הרי בסוף מי שמקבל את המאיות הוא מי שמקבלת. וממילא על השתתפות בכיתה לא מקבלים כלום.

זה קל להיות היום אישה צעירה ופמיניסטית. השחרור המיני, האינטלקטואלי והכלכלי הוא סם משכר. אין כמו הפעם הראשונה שבה יש לך תלוש משכורת משלך, וחדר שכור משלך, ודירה שכורה משלך, ורכב (טרנטה) משלך, והגבר הראשון שאת לא מתקשרת אליו ביום שלמחרת.

זה קל להיות נשואה טרייה ופמיניסטית. לחלוק את מטלות הבית הדלות באופן שיוויוני – אני אקפל כביסה, ואתה תעשה כלים. אני אחזור היום מאוחר מהמשרד, אז תביא איתך המבורגר מהדרך.

זה קל להיות…

אם היינו עכשיו בשיעור מתמטיקה תיכונית, אפשר היה לקפוץ לשלב האינדוקציה – קל להיות אישה פמיניסטית. אבל כפי שיודע כל בוגר מגמה ריאלית, מתמטיקה תיכונית היא רק חלק מהאמת.

מגיל ינקות מספרת לנו התנועה הפמיניסטית שהכל השתנה. שאם את רק מעיזה מספיק, ונלחמת מספיק, ומצטיידת בפטיש גדול מספיק – תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. אבל הם לא מספרים לך, שתקרת הזכוכית לא נעלמה לשום מקום. היא רק שקופה כל כך, שקשה להבחין בה מרחוק. ואם מסתכלים מקרוב (וזה קורה, לרובנו, עם הגיל) – רואים שעל תקרת הזכוכית יש כתמי ידיים קטנות, וסימני מתיחה, ושאריות של גרבר.

השקר הגדול של הפמיניזם הוא שהשמיים הם הגבול. אבל לא משנה עד כמה התקרבת לשמיים הללו – ברגע שבו תאמרי שאת רוצה להפוך לאם, יסבירו לך גם הפמיניסטים הגדולים ביותר, בשפה מכובסת, ש"את יודעת שמעכשיו הכל הולך להשתנות, ושכדאי שתתכונני, כי הקריירה שלך הולכת לסבול מכה קשה". וטראח – את נתקלת באותה תקרת זכוכית מטונפת.

אל תספרו לי שזה עניין של מידת השיוויון בזוגיות. אל תאמרו לי שגם עבור גברים החיים משתנים ברגע שיש לך ילדים. אל תאמרו לי שזה תלוי במודעות הפמיניסטית של האישה ובן זוגה. אל תגידו לי שאצלנו זה אחרת.

כל עוד אני שומעת שיחות "איך אשלב ילדים עם קריירה" רק מנשים, כל עוד אני מכירה רק נשים שבגיל 20 או 25 התחילו לתכנן את הקריירה שלהן כך שתתאים בעתיד לילדים, כל עוד נתקלתי רק בנשים שמתארות את הבחירה בילדים כסיום השלב הקודם בחייהן, כל עוד ילדים הם דבר שבני זוג "עוזרים" בו ו"מתחשבים" בו, כל עוד רק נשים מתלבטות במשך שנים קודם איך הן הולכות לעמוד בזה, כל עוד רק נשים מתמלאות רגשות אשם על כך שהן הולכות להיות אמהות רעות כי חבל להן על מה שאבד עוד לפני שאבד, וכל עוד רק נשים שומעות מנשים אחרות שהן הולכות להיות אמהות רעות בשל כך – בקיצור, כל עוד ילדים הם בעיה של נשים, אל תגידו לי שאפשר להיות אישה פמיניסטית.

כשאנשים בני 23 עוקפים אותך בסיבוב

18 ביולי, 2010 10 תגובות

יש משהו כפוי-טובה בלנסות לכתוב דוקטורט על האינטרנט. בכל רגע שבו את מבקשת להתעמק עוד קצת בדבר-מה, לחשוב על דרך נוספת לתקוף איזו סוגיה, או לשקול מחדש את עיצוב המחקר ארוך-הטווח, את יודעת שאת כבר מאחרת. ששלל אמירות-אינסטנט ייאמרו פעמים אינספור עד הרגע שבו את, מתוך ההססנות, תגיעי אל המסקנות המנומקות כל-כך.

בתחומים אחרים, לאקדמאים (ולאקדמאים הפוטנציאליים) יש מונופול על הדרך שבה החברה מייצרת ידע. אף דוקטורנט להסטוריה של העת העתיקה אינו צריך לחשוש שמא ייצא בעוד כמה חודשים ספר מדע-פופולרי על משמעותה הדתית של הדמוקרטיה באתונה. לכל היותר, החשש הוא שאקדמאי אחר יוציא ספר בנושא. אך על אף שזהו חשש של ממש, תמיד ניתן להתמודד איתו על ידי מעקב ביביליוגרפי מדוקדק, ובמקרה הגרוע ביותר התאמה של המחקר כך שיהיה שונה מזה שזה עתה פורסם.

אך במצב הנוכחי של מחקר האינטרנט, האקדמאי המעונב נדמה לצב שמרני העומד בדרכו של נחיל נמלים שועט וממהר. הטענות שבשמן הוא דובר – העמקה, חיבור למסורות קיימות, תוקף מדעי – אינן עושות רושם על הנמלים הממהרות לפרסם "דפי עמדה" שהוכנו בשבועיים של חוסר שינה, ועוסקים בנושאים שהצב רק הפך מודע לקיומם אתמול. קריאותיו: "האטו קצת, זה לא רציני, כל מה שטענתם פה לא יעמוד בפני ביקורת רצינית", הן אולי נכונות, אך הנמלים הממהרות כבר אינן מספיקות לשמוע אותן.

את חוקרת-האינטרנט המתחילה מלווה תמיד התחושה המנקרת של חוסר רלוונטיות תמידי, של התעקשות שמרנית וחסרת-סיכוי לדבוק בערכים של העולם הישן בניסיון ללמוד את העולם החדש. וכמו להכעיס, בה בעת היא תמיד נחשדת מצד "האקדמאים הרציניים", אותם צבים מעונבים היושבים להם לארוחת חסה בניחותא לצד צבי-צבים אחרים, כמי שמנסה לרדוף אחרי כל "אופנה חולפת". הצורך להצדיק שוב ושוב את מה שמתחלף מרגע לרגע כמושא-מחקר לגיטימי (ובוודאי על רקע של כל כך הרבה מחקרי-בזק נמלוליים) מוביל גם הוא את החוקרת אל דרך ללא מוצא. כך שכל שנותר הוא לנהוג כצב בין הנמלים, וכנמלה בין הצבים, ולקוות לטוב.

מה לימד אותי המחקר האיכותני על להיות תלמידת מחקר

13 ביולי, 2010 10 תגובות

אחד הכלים המרכזיים במחקרים איכותניים רבים הוא ה-"codebook" (לצערי, כל הקריאה שלי בנושא הייתה באנגלית, כך שאני לא מכירה את החלופה המקובלת לביטוי הזה בכתיבה בעברית). הקודבוק הוא רשימת שאלות, רשימת מושגים או רשימת מילים שבה משתמש החוקר כדי למיין את החומר הרב שנמצא מולו (במונחים אינטרנטיים, הקודבוק הוא המקביל לרשימת תגים (tags) שבהם החוקרת מתייגת את החומר). הרעיון הוא שקידוד יעיל יכול לעזור למצוא תבניות מעניינות שחוזרות על עצמן; לקשר בין מקומות שונים שהקשר ביניהם לא טריוויאלי במבט ראשון, אבל בעצם נוגעים באותו נושא; או לחדד שאלות תיאורטיות שחוזרות על עצמן יותר מפעם אחת. כך נראית, למשל, תמונת מסך של תוכנת הקידוד atlasTI:

atlasti_screenshot

בכתיבה על מחקרים איכותניים, הרבה פעמים הכנת הקודבוק נראית כמו עניין פשוט מאוד. בדרך-כלל, ההכנה שלו בכלל לא תוזכר בתוצר הסופי, או אם תוזכר, זה יסתכם במשהו בסגנון "מיינו את החומר בהתאם לרשימת תגים שהכנו על בסיס המחקרים והכתיבה התיאורטית הקיימת בתחום". אבל בעיני, שלב הכנת הקודבוק הוא שלב שהוא לא רק חשוב מבחינה פרקטית (כי הוא באמת מקל בסידור החומר), אלא גם קריטי מבחינה תיאורטית.

הסיבה שהקודבוק הוא חשוב – והסיבה לכך שהוא יכול לשמש בעיני גם למי שלא כותב מחקר איכותני מהסוג הזה – היא שהוא מחייב את החוקרת לנסח בדיוק מה היא מחפשת ולהוריד את המושגים התיאורטיים ממגדל השן אל העולם המוחשי והקונקרטי. קודבוק שנותר תיאורטי הוא קודבוק ריק מתוכן.

אני אתן דוגמא לגבי המחקר שלי: אני חוקרת את השאלה מהי המשמעות שניתנת למשפט בוויקיפדיה. מצד אחד, אני לא יכולה להניח ש"משפט" הוא מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמשפט (דהיינו: בתי-משפט, עורכי-דין, חקיקת הכנסת, פקולטאות למשפטים וכו'). מכיוון שאז, התשובה הקצרה מאוד תהיה שאין משפט בויקיפדיה וזהו (מה שיהפוך את הדוקטורט שלי לקצת חסר טעם). מצד שני (וזה פעמים רבות הסיכון הגדול יותר), אני גם לא יכולה להגיד ש"משפט" הוא מה שיש בו "משפטיות" (או, באנגלית, legality). כי אז אני טאוטולוגית באותה המידה. כל מה שעשיתי הוא לתת כותרת פומפוזית למה שנותר, בסופו של דבר, אינטואציה מעורפלת שלי.

ואיך הקודבוק מתקשר לכאן? הקודבוק הוא כלי יעיל כדי לגלות "על יבש" מתי אנחנו כלואים בתוך הגדרות פומפוזיות וחסרות ערך. כאשר פונים ישירות לכתיבה בפרוזה, קל מאוד לכתוב משפטים תיאורטיים מאוד על "המהות המשפטית" ועל "הנטייה המשפטית" וכו'. לא מעט מאמרים בלתי-מובנים בפוסטמודרניזם, למשל, סובלים בעיני מהקלות שבערפול בפרוזה. הם מנסים לתאר את הדבר שעליו הם מדברים, אך דווקא בשל חמקמקותו, לא פעם הם חוטאים בסתירה פנימית.

הקודבוק, לעומת הכתיבה בפרוזה, הוא הרבה יותר צנוע. הוא מלכתחילה נכתב ככלי-עזר לחוקר, לא כתוצר הסופי. השאלה שעליה עונה החוקרת כשהיא מכינה לעצמה את הקודבוק היא "מתי אני אשתמש בתג הזה". כלומר – במקום ניסיון להגדיר באופן מטאפיזי את המושג, המחשבה מאחורי הקודבוק היא "מה יצביע לי על כך שהגעתי למקום חשוב". ומצביעים, באופן טבעי, הם הרבה יותר קונקרטיים מאשר הגדרות. למשל, בדוגמת ה"משפטיות" – מה שמצביע על "משפטיות" יכול להיות הפנייה לכללים קבועים, פתרון סכסוכים, ערכאות רשמיות, או פרוצדורות קשיחות-יחסית. במובן זה, הכנת קודבוק דומה לשיעור-חברה ראשון בכיתה ו' – מה שאנחנו עושים בעצם זה "שמש אסוציאציות": רשימה של דברים קונקרטיים שקשורים למושג התיאורטי שאנחנו מנסים ללמוד.

ולמה זה טוב לכולם, ולא רק לחוקרים איכותניים?

ראשית, כי המעבר מהמופשט לקונקרטי מחייב אותנו לפרש את משמעות המושג באופן אחר. בדוגמת המשפטנות שלי, למשל, רואים שאני קושרת משפט עם סדרה של מוסדות. זו תשובה שונה מאוד מאשר התשובה שהייתי נותנת לו היו שואלים אותי "מהו משפט" באופן מופשט ופילוסופי. מכיוון שקודבוק לא דורש מאיתנו להיות מתוחכמים ועמוקים (שהרי, הוא כלי עבודה ולא תוצר סופי), הוא יכול לחשוף בפנינו הטיות שיש לנו, שהרבה פעמים לא נגלה אותן אם נתעקש להישאר במישור התיאורטי. הרבה פעמים גיליתי שהתשובות שלי לאותה שאלה בשני המישורים הללו הייתה מאוד שונה. וההבנה מדוע היא שונה היא מקור לא-אכזב לתובנות תיאורטיות ומעשיות לגבי המחקר שלנו.

שנית, הכנת קודבוק היא כלי טוב לעיכול הכתיבה הקיימת בתחום שאותו אנחנו חוקרים. הרבה פעמים, כשאנחנו קוראים הרבה בתחום שלנו, או עושים סקירת-ספרות, אנחנו נוטים לצמצם כל חוקר לפסקה שאמורה לתמצת אותו. זה טוב כאשר רוצים להשוות בין חוקרים שונים (לכתיבת פסקאות בסגנון "רבים סברו כי, אך פרופ' זלמנוביץ' טוען ש…") אבל אותנו זה מותיר לא-פעם כאשר בידינו כלי עבודה מאוד מוגבל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם החוקר הזה הוא להדביק אותו במקום המתאים "בניגוד לפרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…" או "כמו פרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…". אם אנחנו מנסים לבנות ממנו כלי-עבודה – כלומר לבנות את "שמש האסוציאציות" שהוא היה בונה – אז פתאום הוא הרבה יותר מגוון. למשל, את מרקס היינו יכולים לפרק לפאודליזם, קפיטליזם, ניכור, טכנולוגיה, אמצעי ייצור ויחסים חברתיים. פתאום, הרלוונטיות שלו גדלה מאוד. הוא יתחבר לא רק למקרים שמוכיחים (או מפריכים) אותו באופן מושלם, אלא גם למקומות שבהם הוא לא נותן לנו את הפתרון השלם, אלא רק רומז אל עבר הצעד הבא. בנוסף, אם אנחנו מפרקים גם את המושגים ברשימה למופעיהם הקונקרטיים (כלומר, עוברים מ"פאודליזם" לחוסר יכולת להשתחרר, אדמה, יחסים ארוכי-טווח, וקניין לא-סחיר), זה מקל עלינו גם להבין כיצד הבנו את הכתיבה התיאורטית שבה אנחנו משתמשים.

ומה שהכי טוב בקודבוק הוא שהוא פנימי ואישי. הוא המקום שבו אפשר לטעות ולהיות פשטניים. כי, בסופו של דבר, כל מה שהוא זה רשימת תגים. הכי הרבה – נגלה שמה שחשבנו שקשור אחד לשני, בעצם לא קשור בכלל כשחושבים על זה פעם נוספת. אבל, לפעמים, דווקא החשיבה הנוספת הזו תאפשר לנו להמריא מעבר לסיסמאות המקובלות אל משהו באמת חדש.