21 באפריל, 2016

המחשבה על כתיבת הפוסט הזה עלתה בי פתאום באמצע היום, כשחוויתי את אחד מאותם רגעים נפלאים, שבהם את עוצרת לשניה ופתאום מכה בך הכרת הטובה על מה שיש לך. ההבנה שככה, איך שזה עכשיו, זה טוב, וזה המון. שהחיים שלך מלאים בשפע ושלרגע אחד, פתאום, זה לא מובן מאליו אלא נוכח מולך במלוא העוצמה. וכמו תמיד, לא קרה שום דבר מיוחד ברגע הזה. אני בקושי זוכרת מתי בדיוק הוא היה. אם אני לא טועה, ירדן ואני בדיוק היינו בדרך מהירקן למכולת לקנות משהו, ואחזתי את ידה הקטנה בידי, והיא אמרה לי משהו (אני כבר לא זוכרת בדיוק מה) ופתאום זה היה זה.

ואולי במובן מסוים, זה מתאים בדיוק לזה שאני כותבת בפועל את הפוסט הזה דווקא בשלוש בבוקר, אחרי שיובל (בן  7 חודשים) העיר אותי בלילה ולא הצלחתי לחזור לישון (והנה, אני שומעת שהוא שוב הפיל את המוצץ. בטח שוב יבכה עוד רגע ואצטרך לגשת אליו).

אז איפשהוא בתווך שבין הרגע הזה בצהריים לבין חוסר השינה הזה בלילה, זה בדיוק הזמן המתאים לנסות להעלות את המחשבות שלי על הכתב במקום המתאים להם ביותר (כן, ולהתעלם מכך שלא עלה כאן פוסט מזה שנתיים. זה לא משנה).

—–

אז כאמור, יובל בן שבעה חודשים. ירדן, אחותו הגדולה, כבר בת ארבע וחצי.

כשירדן נולדה, אחת התחושות המרכזיות שלי הייתה של פחד. פחד מהשינוי שיעבור עלי. פחד מלאבד את מי שהייתי ומי שהכרתי, ופחד להכיר את מי שתחליף אותה. אני זוכרת את החרדה הפמיניסטית שלא אהיה עוד מי שאני.

כשיובל נולד, התחושות היו שונות מאוד. כבר הייתי אם מזה ארבע שנים, וכבר ידעתי ש"איילת שהיא גם אמא" היא מישהי שאני מרגישה בנוח להיות היא. ידעתי כבר שהאמהות היא לא סוף הזהות הקודמת שלי, ושהחיים עוד ישובו למסלולם, שתשוב ותימצא שגרה חדשה, שבה הדברים ייפלו למקום. הפעם, ידעתי להעריך את הכיף שבחופשת הלידה, למשל. כמה נדיר זה לקבל פתאום, באמצע החיים, ארבעה חודשים בלי ללכת לעבודה. קראתי המון, למשל (לראשונה מאז התיכון החלפתי ספר בשבוע בספריה). בנוסף, אחד הדברים שתפסו אותי ממש בעוצמה היה סוג של RECLAIMING של עצמי. אחרי ההיריון, והתקופה שלפניו, שכל-כולם הם הפקעת הגוף שלי מעצמי לטובת התינוק הזה, כל מה שרציתי היה להחזיר את הגוף שלי לחזקתי. לא להיות עוד לטובת התינוק-שבדרך או התינוק שכאן. אני מניחה שסוכרת ההריון – שהדגישה עוד יותר את הכפיפות הזו של הגוף שלי ושל הבחירות שלי לטובת יובל – הייתה חלק מן הגורמים לתחושה הזו.

אז אחרי הלידה, חזרתי פתאום להתאמן באופן קבוע. התחלתי לרוץ, ולהתחזק. בנוסף, אחרי תהליך קצר עם דיאטן שלא הוביל לשום מקום, התחלתי לעבוד עם צילי פז-וולק (הנפלאה, באמת). צילי לימדה אותי לאכול מזין וחיוני, לשתות שייקים ירוקים, ולהנות מאוכל טרי ומגוון, שזה נפלא, באמת. ירדתי במשקל, אני מרגישה ונראית טוב יותר. הכל יופי. אבל השיחות (או יותר נכון, ההתכתבויות) עם צילי עשו יותר מזה.

אחת התמות המרכזיות שעלו בשיחות שלי עם צילי היו מתן הרשות (מתן רשות לאכילה רגשית, להסתפקות בטוב ולא במצוין, לצורך במנוחה, ושקט, ובטלה, לצורך בהכרה) והעדר השיפוטיות. אחת הדרכים שבהם צילי ניסתה להסביר לי את הנקודות האלה הייתה: "תתנהגי לעצמך כפי שאת מתנהגת לילדים שלך". זו מחשבה, שככל שאני חושבת עליה מאז, אני מבינה אותה יותר, גם לגבי האמהות שלי לילדים שלי, וגם לגבי "האמהות" שלי לעצמי.

כשאני רואה את הילדים שלי, אני רואה אותם מוקפים בזוהר. באמת. הם פשוט נפלאים בעיני מעצם היותם. לא פעם אני לוחשת לירדן: "ילדת פלא שלי". מבלי לעשות שום דבר מיוחד, היא פשוט נהדרת בעיני. ככה, כמו שהיא. גם יובל כזה. הוא פשוט מתוק ומלא אושר וחיוכים וצחוק כמו שרק הוא יכול להיות (וזה לגמרי לא משנה בעיני שיש אנשים שחושבים שזה כי הוא תינוק בן 7 חודשים, ותינוקות כאלה הם מין יצורים מחייכים וענוגים שכאלה. מבחינתי הוא כזה כי הוא יובל).

ואחד הדברים שהבנתי, או שאני לומדת להבין, הוא שגם אני כזו. אחרי כל כך הרבה שנים שבהם התרגלתי לחשוב על עצמי כסיכום של קורות של החיים שלי, איזו רשימה בלתי נגמרת של הישגים (שמובילים לאן?), שכחתי שאני לא קורות החיים שלי. אני יודעת שאני רגילה להאשים את האקדמיה בהכל, אבל נראה לי שגם פה היא לא עוזרת. היא כל כך מלמדת אותך כמה חשובים הטייטלים שלך, ואיפה למדת, ואיפה פרסמת, ואיפה ואיפה, עד שהיא משכיחה את העובדה שמתחת להכל, ולצד הכל, אנחנו בעלי ערך גם בלי שום קשר לכל זה.

אז בחודשים האחרונים, ואולי בעיקר מאז שחזרתי לעבודה, אני קצת אחרת. פחות מנסה להרשים, להצטיין, לזכות בעוד נקודות באיזה משחק מחשב דמיוני של הערכה (שהתקיים, כמובן, רק אצלי בראש). אני עושה כמיטב יכולתי למלא את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר – להיות עורכת דין טובה, מקצועית, לשרת את תפקידי בנאמנות – אבל הדרייב הוא, איכשהוא, קצת אחר. פחות מתוך הפחד הזה של "מה יקרה אם לא אצליח", "מה יחשבו עלי", "האם יגלו את פרצופי האמיתי ואז הכל יקרוס", ויותר מתוך ניסיון פשוט למלא את תפקידי. ככה, פשוט.

לצד ההכרה הזו והחיבור הזה מחדש לערך העצמי שלי, שלא תלוי בטייטלים, או בהישגים, אני לומדת להיפרד גם מהמגלומניה, שלמדתי שגם היא מיותרת. כן, כן, אותה חברה סמויה ומשכרת של חוסר הביטחון, שלצד הפחד מכישלון משקרת אותנו לחשוב שבעצם אנחנו הכוכב הזוהר הבא שרק מחכה להיחשף, הדבר הגדול שהעולם עוד לא ראה. אז אני כבר הרבה פחות חושבת, והרבה פחות רוצה, להיות הכוכב הבא. טוב לי ככה, פתאום, באמצע הרחוב, בדרך מהירקן למכולת, עם ידה הקטנה בידי.

 

0
24 באוקטובר, 2014

בשבוע שעבר נפגשתי בכלא עם לקוחה שלי, שאני מלווה כבר זמן רב ואנחנו מכירות מזה שנים. היא התלוננה בפניי על כך שלא הודעתי מראש שאני הולכת להגיע, ולכן היא באה לחדר המפגש עו"ד-לקוח עם בגדי עבודה מרובבים בבוץ. החמאתי לה בהומור על כך שזה מראה שהולם אותה מאוד ("זה המראה המסוקס, זה מה שהולך היום!"), והיא החזירה לי בעקיצה על כך ש"אני רואה שכמו כל מי שנכנסת לכלא, גם את מתחילה להתעניין בנשים? אני יכולה לסדר לך כמה לקוחות שוות מהאגף, אבל מה בעלך יגיד?". טו-שה!

כשנפגשתי עם לקוחה אחרת, מצאתי את עצמי דווקא בתפקיד האם או האחות. החמאתי לה על הליך השיקום המרשים שעברה, ודרבנתי אותה להמשיך הלאה באותו תלם. הדגשתי שוב ושוב את הדרך הארוכה שהיא עברה עד כה, ועד כמה הדברים הללו לא טריוויאליים, והיא זכאית להתגאות בהם. "הלוואי שהיו לי עוד לקוחות כמוך!" אמרתי לה, ויכולתי לראות כמה המילים הללו חשובות לה ומחזקות אותה.

אחד האתגרים הגדולים שלי מאז שעזבתי את האקדמיה וחזרתי לסניגוריה הציבורית, שהוא גם אחד המימדים המספקים והמשמעותיים ביותר בעבודה שלי, הוא מערכת היחסים המורכבת והעשירה כל כך שיש לי עם הלקוחות שלי.

לגבי חלקם, אני מרגישה שאני לא רק עורכת-הדין שלהם, אלא אולי יותר מזה העובדת הסוציאלית שלהם ("איילת ביושבה כעו"סית", אני קוראת לתיקים האלה ביני לבין עצמי). אני מנסה להוות להם משענת ואוזן קשובה לקשיים בכלא או בהליכי הטיפול, לקשיים בהתמודדות מול המשפחה ומול עצמם.

לגבי אחרים (גברים בעיקר, באופן לא מפתיע), אני חובשת דווקא את "משקפי הדיסטנס" ובאופן מוקצן "משפיטה" אותם ומבהירה להם שאני זו שמובילה את התיק ברמה המשפטית, ושהמילה שלי היא המילה האחרונה. בתיקים האלה, הדרך לשרת בצורה הטובה ביותר את הלקוח היא דווקא למנוע ממנו מלשלוט בתיק ובכך להעמיק יותר את הבור שהוא כבר מצוי בו. וחשוב לא פחות, זו הדרך להבהיר ללקוח – שלא פעם הוא לא בהכרח פמיניסט גדול ועם עמדות לא מתקדמות במיוחד לגבי נשים בכלל, ונשים צעירות בפרט – שהוא בידיים טובות, ושהתיק שלו מטופל במקצועיות ברמה הגבוהה ביותר, ולכן הוא יכול להיות רגוע.

 מבחינתי, היכולת לחבוש כובעים שונים לצורך הגעה ללקוחות שונים היא כלי חשוב בייצוג המשפטי. התוצאה בהליך הפלילי, מבחינתי, לא נובעת רק מהשאלה האם ניצחתי או הפסדתי, האם בית המשפט קיבל את עמדתי או דחה אותה. היא נובעת גם מהשאלה האם הלקוח מרגיש שמכבדים אותו, שרואים אותו, שעמדתו נחשבת, שמתייחסים לתיק שלו כתיק חשוב, ושעושים כל מה שאפשר למענו. המסירות הזו היא בעיני חלק חשוב מהערך של "ייצוג מוכוון לקוח" שהסניגוריה חרתה על דגלה.

מתוך נקודת המבט הזו, הסתקרנתי לראות את הפרקים בסדרה החדשה "תיקים מהסניגוריה", שעלתה לאחרונה בערוץ yes דוקו ומתעדת לקוחות אמיתיים וסניגורים אמיתיים של הסניגוריה, שתועדו במשך כחמש שנים. הצוהר המרכזי שהסדרה פותחת, בעיני, הוא לא למימדים המשפטיים או המקצועיים של עבודת הסניגור – הסדרה אינה כוללת צילומים מתוך הדיונים בבית המשפט, פרט לדיון בוועדת השחרורים. הצוהר הוא בדיוק למערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין סניגורים ללקוחותיהם – מעבר להבדלי הפריבילגיות, המצב הסוציואקונומי וההבדלים האינסופיים שבין סניגורים ללקוחותיהם, נרקמת שותפות-גורל, הזדהות ואמפתיה, ולא פעם לצד ציניות, תוכחה או הומור. הצפייה מומלצת בחום.

לצפייה בפרק הראשון, "נשים", במלואו, ראו כאן.

גילוי נאות: הפוסט נכתב לבקשת דוברות "yes", אך ללא כל מעורבות שלהם בתוכן, וכמובן ללא כל תשלום.

4
19 בספטמבר, 2014

"היו לנו כאלה בעיות, חשבנו לא נגיע.

נסענו לכיוון הלא נכון באופן די מפתיע.

בין כל המישורים והדרכים אפשר היה לגווע.

שנים ללא תקווה כי לא ידענו איך כדאי לנסוע.

אך… בכל זאת הגענו למרות הכל. בכל זאת הגענו למרות הכל."

(דני סנדרסון)

אתמול הגנתי על הדוקטורט.

אני ישבתי בחדר-ילדותי אצל ההורים שלי, מול מנורת שולחן שהנחתי כך שתמנע את הצל על הפנים שלי שעשתה מנורת התקרה. שלושת חברי הועדה שלי ישבו בקיימברידג', מסצ'וסטס. התיישבתי מול השולחן בשמונה בערב ביום שישי, והם התיישבו במשרד של המנחה שלי, וערכנו את ההגנה בסקייפ. אחרי שעתיים כמעט הם "יצאו" להתייעץ, ואחרי רבע שעה בערך התקשרו שוב והכריזו: "מזל טוב ד"ר עוז. הדוק' אושר בלי תיקונים. שיהיה בהצלחה, וכשתגמרי להדחיק אותו, כדאי לך לנסות לפרסם איזה פייפר. לילה טוב."

יצאתי מהחדר אל ההורים שלי, ובעיקר לא ידעתי מה לחשוב. התחושה העיקרית שלי לא הייתה של אופוריה או אושר גדול, אלא של מי שיוצא מחדר חשוך אל השמש, והעיניים עדיין לא התרגלו לאור. כל כך התרגלתי להתנצלות הזו: "כן, אני עדיין בדוקטורט. מנסים לסיים, אתה יודע. מתי? מקווה שבקרוב. (השפלת עיניים)". לזה ששואלים אותי מה קורה ואני אומרת "הכל מצוין, חוץ מהדוקטורט".

אולי לא לגמרי בצדק, הדוקטורט הפך בשנים האחרונות עבורי למעין שק שאליו אני משליכה את כל חוסר הביטחון, תחושות הכישלון ותחושות הלא-כך-זה-היה-צריך-להיות. הדוגמא המובהקת למה שרציתי להיות, ולפער שבין ההכרזות והשאיפות ולבין המציאות שאף פעם לא מגיעה לאותה רמה. וכמו שקליינברג כתב ב"שבעה חטאים" (שוב ושוב אני חוזרת לטקסט הזה. הוא זיהה אותי כל כך טוב. הציטוט מהזיכרון) – "הטקסט שנכתב הוא לעולם לא טוב כמו הטקסט שטרם נכתב. מה שכתבתי בפועל הוא רק מה שכתב אביעד קליינברג."

אבל דווקא אתמול, כשהתכוננתי להגנה, וקראתי את הדוקטורט פעם אחת ברציפות, בלי לחשוב מה צריך לתקן או לעשות, אלא פשוט קראתי ברצף, אני חושבת שלראשונה השלמתי באמת עם הדוקטורט. מיד היה ברור שהוא לא אותו חד קרן מוכסף, עם בלורית בשלל צבעי הקשת, המתנפנפת ומפזרת אגלי טל המנצנצים בשמש, שתמיד קיוויתי בלבי שהוא יהיה, ושנשברתי כשגיליתי שאין בידי ליצור אותו. ראיתי אותו על שלל פגמיו, כמו אישה מתבגרת הבוחנת את קמטיה בראי ויודעת לזהות היטב כל כך אחד ואחד מהם. אבל הפעם, לצד האכזבה, ולצד העובדה שראיתי בו כל כך הרבה מה שאין בו, ראיתי הפעם גם מה שיש בו. את הדברים שחצבתי במשך חמש שנות עבודה מאומצת. את רגבי האפר שהעליתי אחד אחד מן הבור, ניקיתי ושייפתי אותם (וניקיתי ושייפתי וניקיתי ושייפתי שוב ושוב), והם אולי לא הפכו ליהלומים יקרים, אך הם כן התגלו כחלוקי נחל צבעוניים וחלקים, לפעמים אפילו עם כמה גרגרי זהב.

עד היום, החלוקים הללו החווירו שוב ושוב מול חד הקרן שהם לא היו. ואתמול, אולי לראשונה, הצלחתי לראות אותם כפי שהם לעצמם. לקבל אותם כפי שהם. לא בתחרות האינסופית עם מה שהם לא. ואולי, הצלחתי לקבל לראשונה גם את זה שאומנם אני לא התגליתי כמגלת חדי הקרן המופלאה מהמערב, אבל אולי גם בכורה הנאמנה מן המזרח יש קסם קטן.

9
16 בפברואר, 2014

הדבר שהכי קשה לי כרגע בעבודה על הדוקטורט הוא התחושה, שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה, שכבר הייתי צריכה להיות אחרי זה מזמן. התחלתי את הדוקטורט ב-2009, וב-2014 אני עדיין עסוקה בלערוך את סקירת הספרות שלי. והרי כל כך לא הייתי אמורה להיות פה. והנה, אני עדיין פה, והדוקטורט עדיין מזכיר לי שעכשיו 2014, ועדיין לא הצלחתי לגמור אותו. תזכורת תמידית למה שלא הצלחתי לעשות.

אבל עדיין לא התייאשתי. לאחרונה, כדי להתקדם לקראת סיומו (הקבוע כעת לאזור אוגוסט 2014), אני מקדישה יום חופש קבוע בשבוע כיום ארוך באוניברסיטה, וכך הגדרתי זמן משמעותי וברור כזמן דוקטורט, אחרי שהניסיונות שלי "להתקדם בזמני הפנוי" התגלו יותר כ-wishful thinking מאשר כתוכנית פעולה אפקטיבית. נאלצתי להודות שאולי בפנטזיות שלי אני מסוגלת להתקדם בעבודה כל יום בשעות הערב או הבוקר המוקדמות, אחרי שעבדתי במשרה מלאה וטיפלתי בילדה. אבל במציאות, פשוט לא הצלחתי לעמוד בזה, והדוקטורט נדחק שוב ושוב לסוף הרשימה ורדף את ימי ולילותי ברגשות אשמה על כך שהוא לא מתקדם.

אז כן, מאז שהתחלתי להקדיש לו את ימי ראשון, התקדמתי בכתיבה באופן משמעותי. ובאמת, אני מאוד קרובה לסיים את התיקון הגדול ביותר שהתבקשתי לערוך בטיוטה שהגשתי בספטמבר (שדרש לכתוב מחדש פרק מאוד מרכזי בעבודה, שיש לו השפעה על כל המסגרת התיאורטית של הדוקטורט). אבל למרות שאני יודעת באופן שכלתני שיש התקדמות, אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שאני הולכת במעגלים. שוב ושוב קוראת את אותם טקסטים, עורכת את אותם משפטים, ומקווה שהפעם הפאזל הזה יצליח להתחבר למשהו שאפשר לקרוא לו דוקטורט.

למסתכלים מבחוץ, זה נדמה אולי כמו איזה פרפקציוניזם נשגב. רצון ליצור את העבודה המושלמת או המבריקה ביותר. אני מתביישת לומר עד כמה זה רחוק מאותו פרפקציוניזם. הפרפקציוניזם נזנח מזמן (ב-2010? 2011?). עכשיו כל מה שאני רוצה זה לכתוב משהו שהוא good enough. והאמת המצערת היא שלא רק שלא הגעתי לאיזו עבודה מושלמת דמיונית, אלא שגם ל-good enough עוד לא הגעתי. וכרגע זה כל מה שאני רוצה.

יופי תירוש תמיד אומרת (או לפחות מספרים על יופי תירוש שהיא תמיד אומרת) שתלמידי דוקטורט שבויים בשתי קונספציות מנוגדות. מצד אחד, הם רדופים על ידי תסמונת המתחזה, ובטוחים שעוד מעט כולם סביבם יגלו שהם לא טובים מספיק. מצד שני, הם בטוחים שהם חכמים יותר מכל מי שמסביבם.

במהלך חמש השנים האחרונות, אני נפלתי עמוק לתוך שני הבורות הללו. גם זה של הביקורת-העצמית המשתקת ושל חוסר-הביטחון במה שאני כותבת (כך ששוב ושוב מחקתי טקסטים שלמים שכתבתי כי הם נראו לי טפשיים או טריוויאלים), וגם זה של המגלומניה המופרכת (שגרמה לי לסבך את עצמי עם אינספור תיאוריות שלא הצלחתי להחזיק בכולן בו זמנית).

לשמחתי – גם אם זו שמחת עניים – בסיבוב הזה של הכתיבה (אפרופו הליכה במעגלים), אני מתחילה אט אט להרפות משני הסיפורים הללו. ראשית, אני לומדת להשעות את הביקורת העצמית. כן, מה שאני כותבת אולי לא יזכה בנובל או יכה את העולם בסנוורים, אבל הוא כנראה יכול להיות עבודת דוקטורט ממוצעת וראויה, וזה כל מה שהוא צריך להיות עכשיו. ושנית, אני לומדת לוותר על המגלומניה, ולצמצם מאוד את המבנה המרשים אך הלא קוהרנטי ובעצם ממש לא משכנע של טיוטת הדוקטורט שלי.

למעשה, כל העבודה הנוכחית על טיוטת הדוקטורט היא מבחינתי שיעור בצניעות ובצמצום. ההערה העיקרית של המנחה שלי לטיוטה הקודמת הייתה: "יש לך כאן די חומר לדוקטורט, אבל מרוב שאת מנסה לומר משהו על כל כך הרבה דברים, אי אפשר להבין בכלל על מה את רוצה לדבר". או, במילים אחרות, מה שהוא אמר לי זה "תתבגרי". וזה מה שאני עושה. במקום תחליף-סקירת-ספרות שהוא למעשה אוסף אקלקטי של טקסטים תיאורטיים שהשפיעו עלי, ישבתי וכתבתי סקירת ספרות אמיתית. פשוטה וברורה. זו הספרות שלי. זה מה שקרה בה. הנה השאלות שהתעוררו בספרות. ככה אני עונה עליהם. פשוט פשוט פשוט. כמו שהייתי צריכה ללמוד לעשות כבר בתואר הראשון, אבל תמיד הייתי "מתוחכמת" מדי בשביל זה. בכל פעם שאני מתפתה להתחכם אני מזכירה לעצמי: תישארי בפשוט. את לא יותר חכמה מכל מי שסביבך, ואת לא יותר טפשה מכל מי שסביבך. את פשוט צריכה לכתוב דוקטורט, שצריך להיראות כמו דוקטורט. וזהו. לא לכתוב את הזהות שלך על דף. לא להצהיר הצהרות על קיומך ליקום. רק. לכתוב. דוקטורט. ולקוות שהוא ייגמר ב-2014.

6
12 בפברואר, 2014

לפני כמה שבועות ערן ואני סיימנו סדנת הורים של מכון אדלר שהלכנו אליה למשך 12 פגישות. וממרום מרחק הזמן הקצר, אני רוצה לנסות לסכם כאן בקצרה את החוויה.

אני חייבת להודות, שבמפגשים הראשונים, ולמעשה עמוק לתוך אמצע הסדנה, התחושה שליוותה אותי הייתה שהמפגשים האלה הם סוג של בזבוז זמן. "שעת חברה" למבוגרים, שחולקים אחד עם השני סיפורים על הילדים שלהם, אבל מעבר לאמירות מתבקשות וטריוויאליות, לא מתקדמים בעצם לשום מקום. כמעט בסוף כל פגישה התלבטתי עם ערן אם כדאי בכלל להישאר, או שפשוט ננטוש את הקורס.

אבל לקראת השיעורים המתקדמים, פתאום האסימונים התחילו ליפול, והתחלתי לזהות את השינוי בהתנהלות המשפחה שלנו. למשל, ממש לפני שבוע, פתאום הבנתי שכבר חודשים לא הענשתי את ירדן (שנתיים וחצי). העונשים (שהראשי שבהם היה "לכי לחדר שלך") די נעלמו מהארסנל שלנו. פשוט לא נזקקנו להם.

עוד דוגמא לשינוי שהתרחש הפתיעה אותי לפני בערך שבוע בסופרמרקט. אני וירדן ערכנו קניות, כאשר ירדן ישבה בעגלת הסופר, וחזרה על כך שהיא רוצה שוקו. אמרתי לה שאקנה לה שוקו כשנגיע לאזור מוצרי החלב, והמשכנו בסיבוב. אחרי כמה דקות, ירדן ביקשה לצאת מהעגלה. הוצאתי אותה, ובתוך שניות היא רצה ונעלמה מטווח הראייה שלי.

האינסטינקט שלי, שהוביל אותי המון פעמים קודם לכן, היה לרוץ אחריה, לתפוס אותה מהאוזניים (מטאפורית) ולעשות לה שטיפה על איך היא מעזה לברוח לי בסופר, מה היא חושבת לעצמה, שאני לעולם לא אקח אותה יותר לסופר, ושתשכח בכלל מהשוקו עם ההתנהגות הזו. כמובן, שהתוצאה של התגובה הזו הייתה שהיא הייתה משתטחת בבכי על הרצפה, הייתי צריכה להפסיק את הרכישות, ולקחת אותה מייבבת וצורחת הביתה.

אבל הפעם, עצרתי רגע לפני האינסטינקט, ולקחתי לי רגע לעצור ולחשוב כיצד ולפעול. ובעוד אני חושבת וממתינה, ירדן חזרה אלי, עם שקית חלב בידיה. "הבאתי שוקו!". חייכתי, והסברתי לה שזה לא שוקו, אלא חלב, ושתחזיר אותו ותביא לה שוקו. היא שוב נעלמה, עם החלב בידה, וחזרה אחרי כמה דקות. "לא מצאתי שוקו, בואי איתי". באתי אתה והראיתי לה היכן נמצא השוקו, והסברתי לה שהיא צריכה לשים אותו בעגלה, עד שנשלם עליו, ואז היא תוכל לשתות אותו. היא עשתה כבקשתי, והמשכנו בנעימים בסידורינו בסופר.

החוויה הקטנה הזו בסופר הבהירה לי בצורה חדה עד כמה האינסטינקטים ההוריים שלי מצויים למעשה בתהליך של שינוי, ושמה שהיה נדמה לי כשעת חברה למבוגרים כן הוביל אותי, לאט ובזהירות, לשינוי גישה מהותי למדי לגבי ההורות שלי. דרך אחת להגדיר את השינוי הזה הוא כשחרור מאובססיית הסמכות ההורית. כמו הורים רבים, אני חושבת, אחד הדברים שהכי הטרידו אותי הוא איך לשמור על הסמכות ההורית, שלתפיסתי היא דבר חשוב ומרכזי ביחסי הורים-ילדים.

אני עדיין חושבת שסמכות הורית זה דבר חשוב. אבל מה שהשתנה הוא שאני כבר לא חושבת שהיא כל כך שברירית כמו שחשבתי. הנחת המוצא שלי בעבר הייתה שאסור לסמכות ההורית שלי להישבר. שאם אמרתי משהו, הוא חייב להתבצע. כי אם לא, אז אני "נשברתי", והילדה תגלה שהיא יכולה לשבור אותי גם בעתיד. אבל מה שהבנתי הוא שבסופו של דבר, תמיד יש לי את הכוח לכפות דברים על ירדן. היא ילדה בת שנתיים וחצי, ואני אישה בת 32. ניצחתי. אם אני רוצה לכפות עליה את רצוני, אני יכולה לעשות זאת. היא יכולה למחות, היא יכולה לצרוח, אבל בסופו של דבר אני תמיד אנצח, אם אני רוצה.

אבל פתאום, כשמציגים את זה ככה, זה לא נשמע כמו כזה הישג גדול, לכפות את רצוני על ילדה בת שנתיים וחצי. ברור שאני יכולה לעשות את זה. אבל מה שהסדנה לימדה אותי הוא שבתכל'ס, אין לי בדרך-כלל שום סיבה לעשות את זה. נשווה את זה לרגע למצב בשוק העבודה – יש לי בוס. ברור לגמרי, שאם הבוס רוצה להכריח אותי לעשות משהו, הוא יכול לעשות את זה. הוא יכול לבוא למשרד שלי, לצרוח עלי לבצע משימה מסוימת, ולומר לי שאם לא אבצע אותה מיד, הוא יפטר אותי. אבל המציאות היא שהוא מעולם לא עשה את זה. האמת היא שכמעט אף בוס שהיה לי אי פעם לא עשה את זה. כי בהיותו אנשים מבוגרים והגיוניים, שמכבדים אחד את השני, אנחנו יודעים לקבל שיתוף פעולה אחד מהשני במגוון דרכים מוצלחות שלא כוללות כפיה כוחנית.

ובדיוק את הדבר ההגיוני הזה הזכירו לי באדלר. שיש מגוון של דרכים להשיג שיתוף פעולה גם מהילדה שלי. שבדיוק כמו לגבי חברים שלי, או קולגות שלי, גם לגבי הילדה שלי, שיתוף פעולה לא מתרגם ל"אני אגיד לך, ואת תבצעי". שיתוף פעולה הוא הרבה מעבר לציות. לכן – וזה דבר שאני בדיעבד מאוד מעריכה – השיעור על "הצבת גבולות" הוא אחד השיעורים האחרונים בסדנה, למרות שרבים מההורים שואלים שוב ושוב: "נו, מתי מגיעים כבר להצבת גבולות?". כי התובנה האמיתית היא שבסופו של דבר, לא צריכים כל היום להציב גבולות. הצבת גבולות היא השלב האחרון – אחרי שדרכים אחרות לשיתוף פעולה לא צלחו – שבו אנחנו צריכים להגיע לנקודה הזו שבה אני בת 32, היא בת שנתיים וחצי, ואני מנצחת. אבל זו הנקודה האחרונה, לא הראשונה. אין שום סיבה להזכיר לילדה שלי, יום יום ושעה שעה, שאני יותר חזקה ממנה, ושבסוף אני תמיד יכולה לכפות עליה את רצוני. היא יודעת את זה היטב, וגם אני יודעת את זה היטב. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת לוותר על אובססיית הסמכות ההורית – הבנתי שסמכות הורית יש לי, ותמיד תהיה. אבל שאני לא צריכה להוכיח אותה בכל רגע נתון.

ופתאום, כשמבינים שאני לא צריכה כל הזמן להראות שאני יכולה לכפות עליה את רצוני, נוצר מרחב למגוון רחב של פתרונות אחרים לקבלת שיתוף פעולה – תיאום ציפיות, עידוד, מתן בחירה ועוד. למשל, גיליתי את כוחה העצום של השאלה: "ירדן, מה לדעתך הפתרון כאן?". אני רוצה שהיא תלך למקלחת. היא מסרבת ובוכה. במקום להגיד "אני אמא שלך ואני אומרת לך ללכת למקלחת עכשיו!", למדתי לשאול: "ירדני, מה יעזור לך ללכת למקלחת בשמחה?". לא האמנתי עד כמה התשובות לשאלה הזו יהיו אינפורמטיביות ("יעזור לי לקחת איתי צעצוע". "יעזור לי שתביאי את המגבת הורודה". "יעזור לי שתשירי שיר"). וכשחושבים על זה, זה בעצם די הגיוני – הרי היא יודעת למה היא לא רוצה ללכת למקלחת. אז למה שאני אנסה למצוא לזה פתרונות, אם אני יכולה פשוט לשאול אותה?

זה, כמובן, דורש להבין את התובנה הפשוטה אך המאוד לא אינסטינקטיבית, לפיה גם ילדה בת שנתיים וחצי היא בנאדם שאפשר לדבר איתו, לשאול אותו לדעתו, ובאופן כללי לסמוך עליו. למשל, להבין שאני יכולה לסמוך על הילדה שלי שגם אם היא נעלמת לי בסופר לכמה שניות (ואני שומעת אותה מצחקקת, כך שאין חשש רציני שהיא נחטפה), זה לא כדי לבזוז את הסופר\להפיל את כל המוצרים\לברוח במהירות מהסופר לכביש. כי הרי אני מכירה את הילדה שלי. היא בדרך-כלל ילדה הגיונית וסבירה, שלא נוהגת כך, אז לכן אפשר לסמוך עליה שגם אם היא לכמה דקות לא בפיקוחי המיידי, היא עדיין תנהג בצורה סבירה. לא כל סטייה מהדרך המדויקת שבה אני רציתי שהיא תנהג חייבת להוביל מיד לאקט כפייתי שמראה שאני כאן הבוס. זה בסדר, כולם יודעים שאני כאן הבוס. אבל גם בתור הבוס, אני יכולה לתת לכפופים (לכפופה) שלי קצת עצמאות.

אז כן, ברקע קיימים הגבולות שקבעתי. שהם כללים ברורים של מה שלדעתי מותר ואסור. אבל הם ברקע. קובעים את גבולות הגזרה. בניסוח מדע-המדינה – המדינה המשפחתית שלנו היא מדינה ליברלית, לא טוטליטרית. יש גבולות שנוגעים לפגיעה בזולת, או לערכי מוסר בסיסיים, לא גבולות שנוגעים לשאלות משניות שנותרות בתחום האוטונומיה של הפרט. כן, גם אם הפרט הזה הוא בגובה 80 סנטימטר.

ודבר אחרון שלמדתי הוא שמעבר לתחושה המשפחתית הנעימה יותר, ולאווירה המשפחתית הנינוחה, הגישה הזו גם אפשרה לי להכיר טוב יותר את הילדה שלי. לשמוע ממנה איך לדעתה צריך לפתור בעיות, להבין ממנה מה היא אוהבת יותר ופחות לעשות, ואיך היא רואה את העולם (הידעתם, למשל, שהטוסיק הוא לא חלק מהגוף, כי הוא מאחורה?). באופן כללי, לשמוע אותה יותר, ולשמוע את עצמי קצת פחות.

פורסם בקטגוריות על החיים, הורות |