ללא אליבי

הפוסט של נדב (פרץ-וייסוידובסקי) על הבחירה שלו להוסיף את שם המשפחה של אשתו לשמו, עודד אותי לכתוב סוף סוף את הפוסט שמחכה אצלי בטיוטות כבר כמעט שנתיים, מאז החתונה שלי ושל ערן.

אז קודם כל, נעשה סדר. לי קוראים איילת עוז. לערן קוראים ערן בילינסקי. לירדן קוראים ירדן עוז-בילינסקי. שלושה בני משפחה, ושלושה שמות משפחה.

נתחיל מלמה קוראים לי איילת עוז. האחראית לכך, ברמה הפרקטית הראשונית, הייתה ממשלת ארצות-הברית. כפי שזוכרים זקני הקוראים, ערן ואני התחתנו בלוח-זמנים מהודק במיוחד, בין היתר כי היינו צריכים להוציא את הויזה לארה"ב שבוע אחרי החתונה כדי להספיק לחזור בזמן לשנת הלימודים. מכיוון שמסמכי הויזה הגיעו אלינו עוד לפני החתונה, על כל המסמכים הרלוונטיים הייתי כתובה כ-Ayelet Oz, והיה חשוב לי שזה יהיה השם הרשמי גם אחרי החתונה, למניעת בעיות בירוקרטיות בשגרירות האמריקאית.

אבל כמובן, שהבחירה היתה מנומקת קצת יותר, והתקבלה למעשה על דרך האלימינציה. ראשית, ידעתי שאני לא רוצה להחליף את שמי באופן מלא ל"איילת בילינסקי". בשלב הזה בחיי, הניסיון המקצועי והאקדמי שלי אומנם היה מצומצם, אך היה קיים בהחלט, ולא הסכמתי לוותר על השם שלי, ולאבד את המוניטין שרכשתי עד אותה עת.

האופציה השניה והממוקפת, "איילת עוז-בילינסקי" הרגישה לי, במובנים מסוימים, אפילו גרועה יותר מ"איילת בילינסקי". בעיני, הבעיה המרכזית בבון-טון הפמיניסטי של שני שמות היא שבכך אני מכריזה בכל פעם שבה אני משתמשת בשם שלי שאני אישה נשואה. כל מי שקורא מאמר שלי, יודע קודם כל שאני נשואה. אני מרגישה מאוד לא בנוח עם ההצהרה הזו בהקשרים אקדמיים-מקצועיים, והייתי שמחה מאוד לשמור על הקיום האקדמי-מקצועי שלי כמנותק ככל האפשר מחיי היומיום ומחיי המשפחה שלי. מבחינת הקוראים שלי, ובמיוחד כאשר אני מתבטאת בנושאים פמיניסטיים, אני לא מוכנה להישפט מראש דרך המצב המשפחתי שלי, בדיוק כפי שרווקות, גרושות, חד-הוריות או נשים לסביות לא רואות לעצמן חובה לציין את הפרטים הללו בהקשרים מקצועיים. הנישואין שלי אינם רלוונטיים בדיוק באותה המידה.

אגב, בהמשך לנדב, אני חייבת להודות גם שבהקשר הזה, בעיני יש הבדל בין גברים לנשים. יש הבדל בין להיות ערן עוז-בלינסקי, הפמיניסט החתרני, לאיילת עוז-בלינסקי הקונפורמיסטית. כך שלמרות שערן מהרגע הראשון הסכים ורצה לקחת על עצמו את שני השמות, אני העדפתי לשמור על שמי בלבד. ואגב, חשוב לציין, שבכל מקרה, האופציה החד-צדדית לא עלתה מבחינתי על הפרק. לא מקובל עלי שרק הנשים נושאות את שני השמות, והגבר נותר עם שמו בלבד. אם מוסיפים שני שמות, אז לשני בני הזוג יש שני שמות – בדיוק כמו שעשה נדב.

"אבל מה הילדה אשמה?" – מילא זה שלי ולערן אין אותו שם משפחה. עם זה אנשים עוד יכולים לחיות. הדבר שבאמת קשה לעיכול הוא העובדה שירדן המסכנה נושאת את שני השמות. אבל מבחינתנו, זו היתה האופציה המתבקשת – זו הילדה של שנינו, הצאצאית של שתי המשפחות שאנחנו באים מהן, ולכן היא נושאת את שני שמות המשפחה. קשה לי להבין מדוע נראה לאנשים הגיוני שהיא תישא רק את השם של ערן, או רק את השם שלי.

ולגבי שאלת ה"ומה היא תעשה כשהיא תתחתן?!" – ובכן, עד שהיא תתחתן (אם היא תתחתן), יש לה משהו כמו 25-30 שנה אני מניחה. יש לה מספיק זמן לחשוב על זה. she'll figure something out.

מטבע הדברים, מאז ההיריון והלידה של ירדן, אני קוראת וחושבת לא מעט על נשיות, אמהות, ילדים וכיוצ"ב. אחד הדברים המרכזיים שנתקלתי בהם הוא מה שניתן לכנותו "שיח הקשיים". בניגוד להשתקה שהייתה רווחת במשך שנים, בשנים האחרונות יש פתיחות רבה לדיון בקשיים שמלווים את ההורות ובמיוחד את האמהות – המחיר שמשלמים צורת הגוף, שעות השינה, התחביבים, הקריירה, וכל פן בחיים. במקום התמונה האידילית של גידול ילדים, הבון-טון הוא לחשוף ולדון בעד כמה קשים ותובעניים הם חיי ההורות.

מבחינה עובדתית, כמובן שכל הדברים הללו הם נכונים, גם עבורי. מאז הולדתה של ירדני שעות העבודה שלי נחתכו לכ-4 שעות ביום. לא ישנתי ארבע שעות ברציפות מזה ארבעה וחצי חודשים. אין לי כמעט זמן לעצמי, וגם הזוגיות חוטפת מכה קשה כאשר אני קורסת על הספה בשמונה מעייפות ובקושי מספיקה לשאול את ערן איך עבר עליו היום.

אבל יחד עם זאת, לומר שהשינוי המרכזי בחיי מאז הולדתה של ירדני הוא שהחיים הפכו להיות קשים ומעייפים יותר הוא, מבחינתי, לפספס את העיקר. מהתרשמות בלתי מחייבת, נדמה לי שהחוויה הסובייקטיבית הזו משותפת לרוב האמהות והאבות שאני רואה מסביבי. עיניהם של רוב ההורים נוצצות כשהם מספרים על הילדים שלהם ומחייבים אותך בעל-כורחך לצפות בתמונותיהם הבלתי-נשכחות בסלולרי.

לכן, קשה לי להשלים עם "שיח הקשיים" ההורי. בעיני, הוא חותר תחת הניסיון להמשיג ולדון באופן ציבורי באמת בחוויה של לגדל ילדים. והסיבה לכך שהוא מפספס קשורה בעיני לכך שהוא לא מדבר על הדבר הנכון.

הסובייקט המרכזי בשיח הקשיים הוא ההורה עצמו ותחושותיו. הילדים, לעומת זאת, מוצגים בדר"כ כאובייקטים. הילדים נדונים רק דרך הפריזמה של ההשפעה שלהם על תחושותיו של ההורה: משמחים או מעציבים אותו, מכעיסים או מצחיקים אותו. נסו לדמיין כיצד הייתם מגיבים לו הייתם שומעים חבר שלכם מדבר ככה על אשתו: "אוף, היא קמה בוכה באמצע הלילה, ומפריעה לי לישון!", "היא לא עוזבת אותי לרגע בשקט!", "אתם יודעים כמה כסף היא עולה לי?!". מיד הייתם מגיעים למסקנה שמדובר במאנייק חסר רגישות, שלא פלא שאשתו בוכה בלילה עם כזה בעל מרוכז-בעצמו. לעומת זאת, לגבי ילדים, דרך ההתבטאות הזו הפכה להיות מקובלת. "שיח הקשיים" מעמיד את ההורים במרכז, ומעמיד את הילדים כמי שמפריעים לחייהם הסדירים.

ברור לי שהשיח שמעמיד את ההורים במרכז, ובמיוחד את האמהות, מהווה חלק משיח פמיניסטי שהתקומם כנגד השיח המסורתי שהגדיר נשים רק במסגרת תפקידיהן כאמהות ורעיות. מרגע שלאישה כאדם יש חיים נפרדים מהמחויבויות המשפחתיות שלה, נפתח הפתח לדבר על הפגיעה באישיות שנובעת מהצרכים המשפחתיים. אבל נדמה לי, שהלכנו צעד אחד רחוק מדי בהעמדת ההורים בלבד במרכז התמונה, והשטחת הילדים מבני-אדם קטנים לכדי רשימת מטלות בלתי-נגמרת.

ואם נפנה אל זה בדרך אחרת: צריך בעיני להפריד בין סוג הדיון שמנהלים בשאלה "האם אני רוצה להביא ילדים לעולם?" לבין השאלה "מה ערכם של הילדים שלי בחיי". בשאלה הראשונה, שהיא שאלת אקס-אנטה (שאלת "לכתחילה") – הילדים הם יציר-דמיוני. הם ילדים דמיוניים שאני חושבת האם יגבירו את אושרי או לא. במקרה הזה, אין שום בעיה באובייקטיפיציה של הילדים, בדיוק כפי שאין בעיה באובייקטיפיציה של בני-זוג עתידיים ("האם כדאי לי לצאת איתו למרות שהוא חולה\דכאוני\צולע?"). אבל במקרה השני, מדובר על דיון אקס-פוסט (דיון "בדיעבד"), כשהילדים הם אמיתיים. ברגע שמדברים על בני-אדם (קטנים) ממשיים, אי אפשר יותר לנהל את הדיון רק מנקודת המבט שלי ושל נוחותי. יש כאן עוד אדם שגם בו צריך להתחשב. זה בדיוק כפי שנחשוב בדרך אחרת על אישה שמתלבטת האם לפתוח במערכת יחסים עם גבר חולה במחלה סופנית ועל אישה שבעלה חולה במחלה כזו אחרי 20 שנות נישואין. במקרה השני, ברור שאם היא תציג את המצב בתור "אוף, הוא כזה נטל עליי עם כל הטיפולים שלו!" נחשוב שמדובר באישה קרת-לב ואכזרית.

ואם נחזור מהדוגמאות המורבידיות לשאלת הילדים: נדמה לי, שבאמצעות "שיח הקשיים" ההורי, ההורים מנסים להחזיר את עצמם "לנקודת האפס", לשאלת האקס-אנטה: האם מלכתחילה היה כדאי לי להביא ילדים לעולם. אבל המחיר של החזרה כזו היא של התעלמות מהעובדה שילדים הם בני אדם. וככאלה, עלינו לראות בהם תכלית לכשעצמם, ולא רק אמצעי להגברת אושרנו-שלנו. ילדים אמיתיים הם לא אובייקטים שאנחנו יכולים להתייחס אליהם רק דרך הפריזמה שלנו. היחסים שלנו איתם אינם חד-כיוונים, אלא הם מערכת יחסים.

ברגע שמקבלים באמת את ההבנה שילדים הם בני אדם שמערכת היחסים איתם היא דו-כיוונית, אז ברור עד כמה "שיח הקשיים" מעוות את היחסים שבין הורים לילדים. כי כל עוד הילדים מוצגים כאובייקטים, הטיפול בהם הוא חובה שנגזרת ממקורות אחרים (רגשות אשם, מסורת, חובה משפטית). אני צריכה להאכיל\לחתל\להשכיב את הילדה שלי כי זו חובתי בתור ההורה שלה, ואין אף אחד אחר שאני יכולה לגרום לו לעשות את זה. אבל אם אני רואה בילדה שלי אדם, אז זה ברור שאני מאכילה אותה כי אני לא רוצה שהיא תהיה רעבה, שאני מחתלת אותה כי אני לא רוצה שישרוף לה בטוסיק, ושאני משכיבה אותה לישון בליטוף ונשיקה כי אני רוצה שהיא תחלום חלומות פז. שלא לדבר על כך שאני משחקת איתה כדי שהיא תחייך ותצחק מאושר. כמו שאפשר לראות, היחסים שלי איתה דומים הרבה יותר ליחסים שלי עם בן-זוגי מאשר ליחסי מבוססי-החובה בחיי (ניהול משק-בית, עבודה וכו'). "שיח הקשיים" משטיח את המימד הדו-כיווני הזה בהתמקדות רק במחיר שהפעולות הללו גובות ממני.

לכן, אני חושבת שהגיע הזמן לנסות ולהמציא מחדש שיח הורי שמצד אחד לא יחייב נשים להגדיר את עצמן רק דרך האמהות, אך מצד שני לא יציג את האמהות (או היחסים המשפחתיים בכלל) כאיזה סרח-עודף ל"אני" אינדיבידואל ראשוני שהוא אמיתי ומזוקק יותר מאשר האני שנוצר מתוך מכלול מערכות היחסים שמרכיבות את חיינו.

(אני יודעת שהפוסט הזה הולך להיות מאוד קלישאתי, אבל ממש ממש בא לי לכתוב אותו. אז פוסט אחד קלישאתי ומתקתק מדי פעם זה לא כזה נורא.)

אז מחר (יום ראשון) אני בת שלושים. ומה היה לנו?

• הייתי מועסקת בשני מקומות עבודה רציניים, ובדי הרבה חלטורות. עד היום אין לי קרן פנסיה (או זכויות סוציאליות משמעותיות אחרות).
• למדתי בשני מוסדות אקדמיים, שלושה (וחצי) תארים בשתי דיסיפלינות. בסה"כ תשע שנים של לימודים אקדמים בעשור.
• היו לי שני בני זוג וחצי (החצי לא ממש נחשב בן זוג, אבל כמו שחברה אמרה לי: "אצלך גם סטוץ ללילה אחד אורך שלושה חודשים."). עם אחד מהם הייתי תשע שנים. עם אחר התחתנתי אחרי פחות מתשעה חודשים.
• התחתנתי פעם אחת וילדתי ילדה אחת.
• החלפתי פעמיים צבע שיער.
• ירדתי באופן משמעותי במשקל. עליתי באופן משמעותי במשקל. ירדתי באופן פחות משמעותי במשקל. עליתי באופן מאוד משמעותי במשקל. ירדתי באופן משמעותי במשקל. התייצבתי במשקל.
• עשיתי ספינינג באדיקות. הפסקתי לעשות ספינינג ואיבדתי את הכושר. רצתי כל בוקר שעה על ההליכון. הפסקתי לרוץ ואיבדתי את הכושר. רצתי כמעט כל יום סביב הנהר שישה מייל. הפסקתי לרוץ ואיבדתי את הכושר.
• עברתי שמונה דירות. שלוש עם שותפות וחמש עם בני זוג.
• קניתי שני רכבים משומשים.
• לא גידלתי אף חיית מחמד בעצמי. ליטפתי באופן קבוע שתי חתולות רחוב.
• גיליתי את אמריקה.
• חזרתי מאמריקה.
• הגעתי למעמד "זהב" במועדון הנוסע המתמיד והתאהבתי בשטיח האדום הקטן בתור. טסתי פעם אחת בביזנס.
• חייתי שש שנים בלי טלוויזיה בבית, ותשע שנים בלי כבלים.
• ניהלתי ארבעה בלוגים.

וזהו, נראה לי.

יומולדת שמח.

כתבתי פוסט ב"הטרקלין" על הדרך שבה הדיון בזכות להפלה גורם להשתקת חוויותיהן של נשים שהפילו. אתם מוזמנים לקרוא.

בנוסף, תזכורת (שקשורה גם לנושא הפוסט): היום (יום שישי), 11 בבוקר, רחבת מוזיאון ת"א ומקומות אחרים ברחבי הארץ – הפגנה נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי. אנחנו, בהרכב משפחתי מלא, נהיה שם, אם אתם רוצים לומר שלום. אני אהיה הבחורה הנמוכה עם התינוקת במנשא.*

*אגב, כבר מזמן אני לא בלונדינית. יש לי שיער חום ארוך. אני פשוט אוהבת את התמונה שמפורסמת בבלוג. זהו. אמרתי את זה.