Skip to content

על מחיר הבוהמייניות

הפוסט האחרון של שחר, על יובל בן-עמי, נגע לי בנקודה רגישה.

בקצרה, שחר מתאר את חייו של יובל בן-עמי כהגשמה מלאה של דמות ההיפסטר, או דמות הבוהמיין. הטרגדיה של בן-עמי היא שחיים "פורברו בטרם עת". הויתור על מה שנלקח ממנו מותיר אותו עם "חור בבטן", שבהמשך מוביל אותו לפרק את משפחתו, לעזוב את העבודה המסודרת-אך-המשעממת שלו בעיתון, ולהפוך לציפור חופשית – רווק תל-אביבי מתוחכם ואלטרנטיבי שעובד ככתב פרילנסר.

שחר מפרש את הסיפור הזה – הפנטזיה ללכת אחרי הסיפוק העצמי תוך בגידה במסלול המקובל והשחוק – כחלק מההגיון הקפיטליסטי: "שתי הפרידות האלה מחליפות מציאות של ביטחון כלשהו במציאות פראית ומסוחררת של שוק חופשי, מציאות שהיא ריצה מתמדת לסיפוק הרצון הבא ומאבק מתמיד על כל בדל הזדמנות."

בדרך שבה סיפרתי לעצמי עד לאחרונה את סיפור חיי, הטרגדיה של בן-עמי הייתה במובן מסוים גם הטרגדיה שלי. אחד הנושאים שעברו כחוט השני בפוסטים שכתבתי על האמהות היה האבל על אובדן החיים "הנכונים" שכבר לעולם לא אחיה. חייה של האינטלקטואלית הטהורה, המנותקת מהבלי העולם הזה. החיבור בין החיים הבוהמיינים לבין תחכום או העמקה היה נראה לי בלתי-נתיק. אי אפשר לדמיין את סארטר או פוקו מחליפים חיתולים.

במידת-מה, חיי היומיום שלי, חיים של אם ורעיה, "טומאו" בחטא הפרבור והבורגנות (או, כפי שיכנה זאת שחר, בחטא הסחיות). זהו חטא שלא ניתן לכפר עליו, ומצוי תמיד ברקע. כל מבנה אינטלקטואלי או מופשט שיבנה עליו, יעמוד בהכרח על היסודות הרופפים של חיים מקורקעים, של חיבור לכאן ולעכשיו של משפחה מאושרת. של גינה ציבורית וביקורים בספארי.

בצל האשם על אובדנם של חיי הרווקה-הרדיקלית-האינטלקטואלית-הלסבית שלעולם לא ייחיו, בושתי בעובדה שחיי המשפחה שלי הם, ובכן, מאוד מאושרים. אין דבר שישווה לאהבה שלי לבעלי ולבתי, או מרכיב בחיי שגורם לי אושר רב כל כך. אך האושר הזה, כדרכם של גורמי-אושר שמקורם בחטא, הפך להיות גילטי-פלז'ר. נושא שאין מזכירים אותו בפורומים מהוגנים (כלומר, בפני הבוהמייניים שכמותם כבר לא אהיה). בבחינת – מילא שאת עושה את זה, אבל בטח שלא צריך לנפנף בזה.

הפוסט של שחר, בהקשר הזה, הוא מבחינתי פוסט משחרר. בביקורת שהוא מפנה אל המיתוס הבוהמייני, אל ההבנה של ההתברגנות כקורבנות, הוא שם סימן שאלה ליד הגדרת הבורגנות\הפרבור\הסחיות כחטא. בכך שהוא מחזיר פנים וכאבים למחיר שבפירוק משפחה, בעזיבת מקום עבודה, הוא חושף את החטאים שהתהליך הבוהמייני נושא איתו, שהרבה פעמים מוצגים רק כ"מכה קטנה בכנף" בדרך אל המימוש העצמי הנכסף.

אולי הגיעה העת לנסות לפרק את שני המיתוסים המכוננים והמנוגדים האלה, מצד אחד – המיתוס המיינסטרימי של המשפחה הבורגנית כדרך "הנכונה" לחיות, שאין בלתה, אך מצד שני, גם המיתוס הבוהמייני שדורש התנתקות מלאה בשם הבאת האינדיבידואל המדומיין לשיא. נראה לי, שיש מקום לחשיבה מחודשת על היחסים בין האינדיבידואל לבין ה"דיבידואל" (האדם המקושר לסביבתו), ואולי לנסות לפרק את הדיכוטומיה בין השניים.

32.5

או אולי 30.

ה-bmi, או הגיל.

או השילוב ביניהם.

ההבנה שהתהליך שהתחיל מאז שהייתי ילדה והתפתח לו בעצלתיים בזמן שאני הייתי עסוקה בדברים אחרים, לא הולך להיפסק מעצמו. שאם אמשיך באותה הדרך, המצב לא יישאר סטטי, אלא יחמיר.

הלכתי אל דיאטנית חדשה, שוב, בפעם המי-יודע-כמה, כמעט מתוך הרגל. ההתנהגות האינסטנקטיבית שלי כש"פתאום" אני מבחינה שהמשקל גבוה, וש"צריך לעשות משהו עם זה". הולכת לכמה פגישות, יורדת קצת, מכינה את התירוצים בהמשך הפגישות, ונוטשת בהדרגה. been there, done this.

אבל הפעם, היא נשמעה אחרת. דיברה על סיכונים משמעותיים לסכרת היריון בהיריון הבא. על כך שבעשור האחרון עליתי בהדרגה עוד ועוד, ושלפי הקצב הזה, בעוד עשור כבר יהיו לי נזקים בריאותיים משמעותיים. שבלי ששמתי לב, כבר מזמן עברתי את ה"שמנמנה" של גיל 20.

ומשהו התערער בפנים. הזדחלה ההבנה ששלוות-הנפש שבה אני מתייחסת לעניין – "נו, אז אני קצת שמנה, אז מה, למי אכפת" – היא לא סמן לבריאות נפשית, רוגע וקור רוח, או ביטחון עצמי בריא. היא, בעצם, הרבה יותר דומה להדחקה. כמה פעמים עוד אהיה נורא מופתעת מ"כמה אני יוצאת שמנה בתמונות", ולשכנע את עצמי שמדובר בעניין של חוסר פוטוגניות?

ויחד עם ההבנה, מגיע הפחד והייאוש. שכבר הייתי בסיפור הזה, ואם זה לא עבד עד עכשיו, זה כבר לא יעבוד. והסטטיסטיקות, כולם מכירים את הסטטיסטיקות, והן לרעתי. אז עדיף כבר להיות רציונלית – הכי טוב רציונלית – ופשוט לרדת מזה. לצלול חזרה לדטרמיניזם ולחכות עד שבאמת יהיו בעיות.

כי הרי עכשיו הכל בסדר. זה רק חוסר הפוטוגניות הזה שמציק לפעמים.

ומתוך חוסר המוטיבציה, והפחד, ובלי להאמין באמת שיש לזה סיכוי – אני יודעת שאני חייבת לנסות. עוד פעם אחת. כדי לא להצטרך לומר לעצמי במראה "את ידעת מה המצב, וקברת את הראש בחול.". כי האמת, שכנראה אין לי ברירה.

נו, אז מתי את מסיימת?

זהו, הגעתי לשלב הזה שבו אני לא מצליחה להתחמק יותר. לא משנה כמה אני הולכת שפופת-ראש באוניברסיטה, מנסה להיראות עסוקה, או נכנסת מהכניסה האחורית – תמיד יצוץ פתאום איזה פרופסור בכיר ובטון ידידותי ומלבב: "א-יילת! מה שלומך? מה נשמע? איך הילדה? ותזכירי לי – מתי אמרת שאת מסיימת את הדוקטורט?"

busted! אין דרך טובה לענות על השאלה הזו.

ברמה הפורמלית – הסטטוס קוו ביני לבין המנחים שלי מתקבע על לסיים את הדוקטורט בעוד שנה בערך, במאי 2013. אני לא זוכרת מתי ואיך התאריך הזה התקבע, אבל איכשהוא כשקבענו אותו הוא נראה לכולם הגיוני, והחלטנו שלשם אנחנו מתקדמים. מצד שני, לסיים במאי 2013 אומר, פלוס מינוס, להגיש טיוטה ראשונה רצינית בסוף הקיץ. זה אומר שבדרך מופלאה כלשהי, קרעי-הפרקים, הניתוחים האמפיריים וההיסוסים התיאורטיים יצטרכו לעשות מטאמורפוזה, ובאקט פאוור-ריינג'רי (או רובוטריקי. תלוי בני כמה אתם) לעופף באוויר ולהתחבר כולם לרובוט ענק – הדוקטורט! (או הדוקטורובוט, אם מושכים את המטאפורה עד לקצה).

דוקטורובוט לפעולה!

דוקטורובוט לפעולה!

אני יודעת שזה איכשהוא יקרה. בניגוד למצב לפני שנה, כשהייתי עמוק בייאוש אקדמי ובבור שלא יצאתי ממנו, עכשיו המגמה היא בהחלט חיובית. אני מתקדמת בצורה פלוס-מינוס סבירה, כבר ניתחתי חלק גדול מהחומר האמפירי, ויש די הרבה עמודי טקסט שמסתובבים אצלי בהרד דיסק ברמות שונות של גימור. אבל עדיין, המעבר של כל הדברים האלה מטנטטיביות-הססנית לאמירה תיאורטית מהודקת, חזקה ויציבה, נראית כמו משהו שדורש לא פחות מנס. איזו התערבות חיצונית שאיכשהוא תקפיץ את הטקסט הטיוטתי למישור חדש. אבל כנראה, שבדומה למטאמורפוזה האקדמית הניסית שחיכיתי לה עד בוש ולא הגיעה, גם כאן אני אדע שעברתי את הנקודה הקריטית רק חודשים ארוכים אחרי שאעבור אותה.

בינתיים, במדיניות האמירה-מייצרת-מציאות, התחלתי למסגר את ימי העבודה שלי בשאלה "מה עשית היום כדי לגמור את הדוקטורט". לא להתקדם, לא לכתוב, לא להתחיל. מה עשיתי כדי לגמור את הדוקטורט. גם בימים שבהם אני מרגישה שהסיום רחוק מאי פעם. גם בהם, אני בדרכי לגמור את הדוקטורט. אני חייבת.

———————-

ובינתיים ברקע, כל מיני שאלות של אסטרטגיה אקדמית מתחילות לרחוש ולבחוש בראשי. זה אומר שאולי כדאי למשוך עוד את הדוקטורט, כדי להספיק לפרסם עוד מאמר ולהגיע לשוק העבודה במצב מבוסס יותר; אחרת אומרת שכדאי לסיים את הדוקטורט ולעשות פוסט; שלישי אומר שלא צריך פוסט, ומתי כבר אני עושה ג'ובטוק; אבל – קופץ הרביעי! – ג'ובטוק עושים רק פעם אחת, ואם תפשלי הלך עלייך. תדחי את הג'ובטוק כמה שאפשר, כדי להגיע אליו בשלה כמה שיותר.

האמת היא, שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם השאלות האלה כרגע. כמו ילד קטן שאומר "אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי", החלטתי שאני לא יכולה לחשוב על כל השאלות האלה במצב שבו אני נמצאת עכשיו. כרגע אני צריכה לענות על שאלה אחת, ואחת בלבד. כי אם לא, לעולם לא אסיים. והשאלה הזו היא "מה עשית היום כדי לגמור את הדוקטורט?".

ואחר-כך? אחרינו המבול.

כלים שימושיים לתלמידת המחקר – חלק שני

את הפוסט הקודם שסקר כלים שימושיים לארגון המחקר כתבתי לפני יותר משנתיים (לא ייאמן). ומאז, רבים מהרגלי העבודה שלי השתנו, אימצתי כלים חדשים וזנחתי חלק מהכלים שלא הוכיחו את עצמם. לכן, הגיעה העת לכתוב פוסט-המשך.

קודם כל – רטרוספקטיבה לגבי הפוסט הקודם:

(1) ניהול ביבליוגרפיה:  גם שנתיים אח"כ, אני עדיין משתמשת ב-endnote ומאוד מרוצה ממנה. היא משמשת אותי פחות לשמירת מקורות, ובעיקר לעיצוב ההפניות. אחד הפיצ'רים המוצלחים והחשובים של endnote הוא שאפשר להכניס ממנה הפניות מסודרות לפי כללי הציטוט האחיד ישירות למסמכים בוורד. זה מקצר מאוד את העבודה על הערות השוליים, ומאוד מאוד נוח לשימוש.

(2) ריכוז מידע: במרחק הזמן, evernote, שאותה סקרתי בפוסט הקודם, הייתה לא מוצלחת מבחינתי. באופן פרדוקסלי אולי, קלות צבירת המידע בה הובילה לכך שמילאתי אותה די במהירות בהמון ג'אנק (כל מיני כתבות באתרי אינטרנט נשכחים ש"אולי יהיה פעם מה לעשות איתם"), והלכתי לאיבוד בעושר המידע הבלתי-נגמר. כרגע, אני אוספת חומרים באמצעות שני כלים אחרים, papers ו-scrivener, שאתאר אותם בהמשך הפוסט.

(3) יומן מחקר: ההחלטה לנהל יומן-מחקר הייתה קצרת-ימים, ומהר מאוד נשברתי. מה שאני כן עושה, זה שני דברים אחרים (שאפרט גם אותם עוד רגע): אני מנהלת "רשימת מטלות" שמתעדכנת מדי בוקר, ושומרת ארכיב של כל השיחות וההכנות שלי עם המנחים שלי. גיליתי שזה משרת את המטרה הזו לא רע, למרות שזה לא מעודד כתיבה חופשית, כמו שיומן מחקר אמור לעשות.

ועכשיו, לכלים החדשים. בשנה-שנתיים האחרונות התרגלתי לעבוד עם שני כלים שהפכו להיות כלי העבודה המרכזיים ביותר שלי, והם בעיני לא פחות ממבריקים, ואני ממליצה עליהם בהתלהבות בלתי מסויגת.

איסוף מידע – Papers

הכלי הראשון הוא papers, בעל השם הבלתי גגיל בעולם. פייפרז הוא בעצם, במהותו, itunes לפידיאפים. אני מעבירה לתוכו כל מאמר שאני מורידה מהרשת (על ידי drag and drop) והתוכנה מכניסה אותו אוטומטית לתוך ספריה שמסודרת לפי שם, מחבר, נושא וכו'. קשה להסביר עד כמה זה משנה באופן מהפכני את השימוש במאמרים. במקום אינספור תיקיות עם קבצים שנקראים mosheinternetpaper.pdf, או יותר גרוע – abc.pdf, יש רשימה מסודרת של כל המאמרים שנמצאים במחשב, בצורה נוחה לחיפוש, ועם כל המידע הביביליוגרפי.

אני משתמשת בפייפרז גם לקריאת המאמרים וסיכומם (יש אפשרות לכתיבת notes בזמן הכתיבה), כך שלכל מאמר יש לי בצד את הנקודות החשובות שסימנתי לי בו. אני שומרת בה גם הפניות לספרים (פשוט שומרת את דף הספר באמאזון) כמקום לרכז בו את ההערות שיש לי על הספר.

עד לאחרונה, היה מדובר רק בתוכנה למק, אבל לא מזמן הוציאו בטא גם לווינדוז. רוצו והורידו את הדמו (המחיר המלא הוא, אם אני זוכרת נכון, $40 לסטודנטים, ושווה כל שקל).

הפייפרז שלי

כתיבה – Scrivener

את סקריבנר טיפה קשה יותר להסביר, אבל הוא כלי מדהים שחיי (ודוקטורטי) אינם חייו בלעדיו. בקצרה, סקריבנר הוא תוכנה לכתיבת טקסטים גדולים: רומן, תסריט לסרט, או (טדם טדם) דוקטורט. טקסטים כאלה כמעט אף פעם אינם נכתבים ברצף מהעמוד הראשון ועד האחרון, ולכן המבנה הכרונולוגי של word לא מתאים לאופי האמיתי של הכתיבה בהם (שלא לדבר על האיטיות והסירבול שבלעבוד על מסמך וורד ענקי יום יום). לכן, במקום לנסות לעקוף את המגבלות של וורד (על ידי יצירת אינספור קבצים שנקראים ch3part2draft7190212.doc), סקריבנר מתייחס לתהליך הכתיבה כמו שהוא מתנהל בחיים – קופץ ממקום למקום, מלא בטיוטות, ועם פסקאות ופרקים שזזים כל הזמן ממקום למקום.

אז קודם כל – סקריבנר הוא לא וורד. וזה אומר גם שאין לו יכולות עיצוב מרשימות, הערות השוליים נראות תלושות ואי אפשר לעשות בו מסמכים "יפים". הוא בשביל לכתוב את הטיוטה הראשונה ולהתחבט בה, לא בשביל לייצר את המסמך הסופי (לשם כך שולחים בסופו של דבר את הטיוטה הגולמית לוורד, ושם מסדרים את כל הכותרות המסוגננות שבעולם).

אבל מה הוא כן? ההגיון הבסיסי שעומד בבסיס סקריבנר הוא שכתיבה של טקסטים גדולים היא מקוטעת. בהתאם, סקריבנר מאפשרת למשתמש להתייחס אל המסמך שלו לא כאל טקסט אחד גדול, אלא כערימה של מקטעי-טקסט גמישים ועצמאיים, שרק בסוף מתחברים אחד אל השני אל הטקסט המלא.

מבחינת תהליך הכתיבה, אני בדר"כ משתמשת בסקריבנר כך: כאשר אני מתחילה לכתוב מאמר חדש, למשל, אני יוצרת "פרויקט" חדש בסקריבנר ויוצרת בו מקטעים ריקים בהתאם לתוכן-העניינים העתידי של המאמר שעוד לא נכתב. זה יוצר לי, למעשה, רשימת "דברים שצריכים לכתוב" כדי שהמאמר יהיה מושלם. ואז אני מתפנה לכתוב את המקטעים השונים, כמובן שלא בהכרח בסדר שבו הם מופיעים. אבל העובדה שכולם נמצאים זה לצד זה ביחד – ובתוספת כמה פיצ'רים ספציפיים כמו דרך נוחה במיוחד לראות שני מקטעים זה לצד זה, או ספירת מילים לכל מקטע בנפרד – מאפשרת מצד אחד להתרכז בקטע הספציפי, ומצד שני כל הזמן להתייחס למיקום ולתפקיד שלו בטקסט המלא. מנסיון של כמה פרויקטים, סקריבנר הוא עבורי דרך אפקטיבית ונוחה בצורה בלתי רגילה לכתוב, ומאוד מאוד מעודד כתיבה חופשית וזורמת שלא נעצרת כדי לדאוג לענייני סגנון או סידור הערות השוליים.

עוד שימוש נוח מאוד בסקריבנר, שקשור גם לתהליך העבודה, הוא העובדה שכל פרויקט מחולק לתיקיית draft ולתיקיית research, כאשר החומר מתיקיית המחקר לא נכלל בטיוטה (שהופכת בסופו של דבר לטקסט השלם). מכיוון שחלק גדול מהעבודה שלי הוא ניתוח טקסטים, גיליתי שמאוד מאוד נוח לי להוסיף את הטקסטים הנדרשים לתיקיית המחקר, ולחלק את המסך בין הטקסט לבין מקטע הטיוטה הרלוונטי, כך שאני כותבת את הטיוטה תוך כדי שאני קוראת את הטקסט המקורי.

מעבר לכתיבת מאמרים או פרקים בדוקטורט, אני משתמשת בסקריבנר לניהול "מטא" של הדוקטורט. יש לי פרויקט שנקרא "התקדמות דוקטורט" ובו אני מרכזת סיכומים של כל הפגישות שלי עם המנחים, תקצירים שהגשתי לכל מיני מקומות, וכיוצ"ב נושאים כלליים. בגלל החלוקה של כל פרויקט להרבה מסמכים קטנים, זה התגלה כדרך מאוד נוחה לרכז את כל המידע הזה במקום אחד בלי שנוצר בלאגן ובדרך שבה קל מאוד לחזור לרעיונות ישנים וכיוצ"ב.

sjd progress project
sjd progress project

ניהול מטלות – גוגל דוק

הרבה זמן חיפשתי כלי נוח לניהול מטלות. ניסיתי לא מעט תוכנות ייעודיות, שפועלות לפי שיטת Getting Things Done, שאמורה להיות אפקטיבית במיוחד. אני לא הצלחתי להתחבר לזה, ובסופו של דבר מה שעבד לי הוא פשוט מסמך פשוט בגוגל דוק. בתחילת כל יום אני כותבת לעצמי את המטלות של אותו יום, וכותבת "בוצע" ליד מה שבוצע. זה נשמע מאוד טריוויאלי, אבל אני חייבת להודות שהכנסת עדכון הרשימה ללו"ז הקבוע של הבוקר מאוד מאוד שיפרה את הפרודוקטיביות שלי. ברגע שהמטלות מוגדרות וברורות (ולא "לעבוד על הדוקטורט" זו לא מטלה…), הרבה יותר קל לי להתקדם, ואני נמנעת מהבעיה של לבזבז את כל היום בזגזוג בין כל מיני מטלות אפשריות. אני פשוט פותחת כל בוקר בלכתוב את התאריך של היום, ובלעשות סדר בראש – לעדכן מטלות שלא בוצעו יום קודם, לשים לב אם יש משהו דחוף במיוחד, ולהחליט מה ריאלי לעשות באותו יום. כמה פשוט, ככה אפקטיבי. (אגב, השימוש בגוגלדוק ולא סתם במסמך וורד היא כדי שאוכל לעדכן את המסמך במטלות שאני נזכרת בהן פתאום כשאני עם הפלאפון, או עם מחשב אחר וכיוצ"ב).

המדריך למתארח – שירות לציבור

  1. אלא אם כן אתה משפחה קרובה, או חבר קרוב, או שהוזמנת במפורש (ואחרי שוידאת את העניין מספר פעמים) -הנח בהנחה שאינה ניתנת לסתירה כי האירוח מוגבל ליומיים בלבד.
  2. כאורח, עליך להתאים את עצמך ככל האפשר לאורחות הבית: אם אתה מתארח בחדר שאינו מבודד, אל תישן במשך כל היום כך שבעלי הבית יצטרכו ללחוש וללכת על קצות האצבעות; אל תצפה שיקפיצו אותך ממקום למקום בשעות העבודה\שעות הבוקר המוקדמות\שעות הלילה המאוחרות.
  3. אם בעלי הבית מזמינים אותך יותר מפעם אחת לארוחה, מן הנימוס הוא להציע לשלם את חלקך (ולו גם כדי שיסרבו). אורחים מצטיינים אף יגדילו לעשות ויזמינו פעם אחת את בעלי הבית על חשבונם לארוחה או יציעו לבשל ארוחת ערב.
  4. במקרה של בישול ארוחת ערב, האורח ינקה את הכלים בהם השתמש, ולא יערום אותם מטונפים בתוך כיור המארחים.
  5. על האורח לנסות ולצמצם את הבלאגן שהוא יוצר בבית המארחים: אם השתמשת בכלים, רחוץ את הכלים שהשתמשת בהם והנח אותם לייבוש. סדר את מיטתך מדי בוקר וודא שבגדיך וחפציך האחרים אינם פזורים ברחבי בית המארחים. אם מיטתך היא ספה שהוסבה למיטה – אלא אם כן הודרכת במפורש לא לעשות כן, הסר את מצעיך במהלך היום כך שספת המארחים תוכל לשמש לשירותם במהלך היום. אורחים מצטיינים אף יעשו יותר מכפי חלקם ויסייעו למארחים במטלות משק-בית קטנות כגון שטיפת כלים, התקנת הארוחה, עריכת השולחן או פינויו.
  6. התאם את עצמך לזמנם של המארחים: אם המארחים הציעו כי יתלוו אליך לטיול בשעה מסויימת, התקן את עצמך ליציאה באותה השעה. אל תאחר במידה מוגזמת. בגבולות הסביר, אתה רשאי לטייל בגפך בשעות בהן מארחיך אינם יכולים לארח לך לחברה.
  7. לעולם אל תציע להאריך את שהותך מעבר למשך שנקבע מראש. אל תניח כי המארחים ישמחו לארחך עוד ועוד.
  8. הצג בפני המארחים מראש את תוכניותיך למשך שהותך, כך שהמארחים יוכלו לתכנן את זמנם בהתאם, אם הם מעוניינים בכך.
  9. זכור – בית המארחים אינו בית מלון. מן הראוי להקצות זמן מדי יום לשיחת נימוסין קלה עם המארחים, ולא להיות שקוע בכל עת בענייניך-שלך.
  10. לבסוף, זכור תמיד כי אירוח שחורג מגדר יום או יומיים מפר את שלוות בית המארחים ומהווה מעמסה עליהם. חובתך כאורח להמעיט ממעמסה זו, ולהביע את הכרת-תודתך למארחים על ידי התנהגות שיש בה כדי להקל עליהם ככל האפשר. שנאמר: דג ואורח מסריחים אחרי שלושה ימים.