ללא אליבי

זה קל להיות היום ילדה פמיניסטית. בחמישיה, בשביעיה וברביעיה הסודית (והכלב) יש בנות. בחסמב"ה יש בנות. בכל ספר חבורות שמכבד את עצמו יש בנות. וזה עוד לפני שהמציאו את דורה.

זה קל להיות היום נערה פמיניסטית. כי ממילא הבנות הן הכי חרשניות, ובתנועה יש את כל הבחורות השוות והדעתניות עם החולצות הקרועות והספרים העמוקים. ואפילו אביב גפן התאהב באילנה כשהוא ראה אותה יושבת על קצה המדרכה וקוראת דוסטוייבסקי.

זה קל להיות היום סטודנטית פמיניסטית. רוב התלמידים לתואר ראשון הן תלמידות. חלק גדול ממצטייני הדיקאן הן מצטיינות. וגם אם לפעמים נשמע דווקא שוב ושוב קולו של הבחור הלא-מבריק ההוא מהשורה הראשונה, הרי בסוף מי שמקבל את המאיות הוא מי שמקבלת. וממילא על השתתפות בכיתה לא מקבלים כלום.

זה קל להיות היום אישה צעירה ופמיניסטית. השחרור המיני, האינטלקטואלי והכלכלי הוא סם משכר. אין כמו הפעם הראשונה שבה יש לך תלוש משכורת משלך, וחדר שכור משלך, ודירה שכורה משלך, ורכב (טרנטה) משלך, והגבר הראשון שאת לא מתקשרת אליו ביום שלמחרת.

זה קל להיות נשואה טרייה ופמיניסטית. לחלוק את מטלות הבית הדלות באופן שיוויוני – אני אקפל כביסה, ואתה תעשה כלים. אני אחזור היום מאוחר מהמשרד, אז תביא איתך המבורגר מהדרך.

זה קל להיות…

אם היינו עכשיו בשיעור מתמטיקה תיכונית, אפשר היה לקפוץ לשלב האינדוקציה – קל להיות אישה פמיניסטית. אבל כפי שיודע כל בוגר מגמה ריאלית, מתמטיקה תיכונית היא רק חלק מהאמת.

מגיל ינקות מספרת לנו התנועה הפמיניסטית שהכל השתנה. שאם את רק מעיזה מספיק, ונלחמת מספיק, ומצטיידת בפטיש גדול מספיק – תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. אבל הם לא מספרים לך, שתקרת הזכוכית לא נעלמה לשום מקום. היא רק שקופה כל כך, שקשה להבחין בה מרחוק. ואם מסתכלים מקרוב (וזה קורה, לרובנו, עם הגיל) – רואים שעל תקרת הזכוכית יש כתמי ידיים קטנות, וסימני מתיחה, ושאריות של גרבר.

השקר הגדול של הפמיניזם הוא שהשמיים הם הגבול. אבל לא משנה עד כמה התקרבת לשמיים הללו – ברגע שבו תאמרי שאת רוצה להפוך לאם, יסבירו לך גם הפמיניסטים הגדולים ביותר, בשפה מכובסת, ש"את יודעת שמעכשיו הכל הולך להשתנות, ושכדאי שתתכונני, כי הקריירה שלך הולכת לסבול מכה קשה". וטראח – את נתקלת באותה תקרת זכוכית מטונפת.

אל תספרו לי שזה עניין של מידת השיוויון בזוגיות. אל תאמרו לי שגם עבור גברים החיים משתנים ברגע שיש לך ילדים. אל תאמרו לי שזה תלוי במודעות הפמיניסטית של האישה ובן זוגה. אל תגידו לי שאצלנו זה אחרת.

כל עוד אני שומעת שיחות "איך אשלב ילדים עם קריירה" רק מנשים, כל עוד אני מכירה רק נשים שבגיל 20 או 25 התחילו לתכנן את הקריירה שלהן כך שתתאים בעתיד לילדים, כל עוד נתקלתי רק בנשים שמתארות את הבחירה בילדים כסיום השלב הקודם בחייהן, כל עוד ילדים הם דבר שבני זוג "עוזרים" בו ו"מתחשבים" בו, כל עוד רק נשים מתלבטות במשך שנים קודם איך הן הולכות לעמוד בזה, כל עוד רק נשים מתמלאות רגשות אשם על כך שהן הולכות להיות אמהות רעות כי חבל להן על מה שאבד עוד לפני שאבד, וכל עוד רק נשים שומעות מנשים אחרות שהן הולכות להיות אמהות רעות בשל כך – בקיצור, כל עוד ילדים הם בעיה של נשים, אל תגידו לי שאפשר להיות אישה פמיניסטית.

יש משהו כפוי-טובה בלנסות לכתוב דוקטורט על האינטרנט. בכל רגע שבו את מבקשת להתעמק עוד קצת בדבר-מה, לחשוב על דרך נוספת לתקוף איזו סוגיה, או לשקול מחדש את עיצוב המחקר ארוך-הטווח, את יודעת שאת כבר מאחרת. ששלל אמירות-אינסטנט ייאמרו פעמים אינספור עד הרגע שבו את, מתוך ההססנות, תגיעי אל המסקנות המנומקות כל-כך.

בתחומים אחרים, לאקדמאים (ולאקדמאים הפוטנציאליים) יש מונופול על הדרך שבה החברה מייצרת ידע. אף דוקטורנט להסטוריה של העת העתיקה אינו צריך לחשוש שמא ייצא בעוד כמה חודשים ספר מדע-פופולרי על משמעותה הדתית של הדמוקרטיה באתונה. לכל היותר, החשש הוא שאקדמאי אחר יוציא ספר בנושא. אך על אף שזהו חשש של ממש, תמיד ניתן להתמודד איתו על ידי מעקב ביביליוגרפי מדוקדק, ובמקרה הגרוע ביותר התאמה של המחקר כך שיהיה שונה מזה שזה עתה פורסם.

אך במצב הנוכחי של מחקר האינטרנט, האקדמאי המעונב נדמה לצב שמרני העומד בדרכו של נחיל נמלים שועט וממהר. הטענות שבשמן הוא דובר – העמקה, חיבור למסורות קיימות, תוקף מדעי – אינן עושות רושם על הנמלים הממהרות לפרסם "דפי עמדה" שהוכנו בשבועיים של חוסר שינה, ועוסקים בנושאים שהצב רק הפך מודע לקיומם אתמול. קריאותיו: "האטו קצת, זה לא רציני, כל מה שטענתם פה לא יעמוד בפני ביקורת רצינית", הן אולי נכונות, אך הנמלים הממהרות כבר אינן מספיקות לשמוע אותן.

את חוקרת-האינטרנט המתחילה מלווה תמיד התחושה המנקרת של חוסר רלוונטיות תמידי, של התעקשות שמרנית וחסרת-סיכוי לדבוק בערכים של העולם הישן בניסיון ללמוד את העולם החדש. וכמו להכעיס, בה בעת היא תמיד נחשדת מצד "האקדמאים הרציניים", אותם צבים מעונבים היושבים להם לארוחת חסה בניחותא לצד צבי-צבים אחרים, כמי שמנסה לרדוף אחרי כל "אופנה חולפת". הצורך להצדיק שוב ושוב את מה שמתחלף מרגע לרגע כמושא-מחקר לגיטימי (ובוודאי על רקע של כל כך הרבה מחקרי-בזק נמלוליים) מוביל גם הוא את החוקרת אל דרך ללא מוצא. כך שכל שנותר הוא לנהוג כצב בין הנמלים, וכנמלה בין הצבים, ולקוות לטוב.

בשנתיים האחרונות המעטתי לקרוא. עוד פחות נקרו לי לילות שבהם הייתי אחוזה בספר עד דפיו האחרונים, תוך שאני אוטמת את עצמי לעולם החיצון ולמחויבויות יום המחר, וממשיכה בקריאה עד שהבית מתרוקן מרעשיו. ההיעלמות לעולם אחר חסרה לי, אך שוב ושוב מצאתי עצמי נרדמת לצידו של המחשב הנייד, או מתנודדת בעייפות הישר משולחן הכתיבה אל המיטה, מותירה בבדידותו את הספר הייצוגי שנותר על השידה שלצד המיטה למשך חודשים.

"פנים צרובי חמה" העמיד אותי בפני חוסר-הנוחות המטלטל ונשא אותי לריחוף מעל היומיום, שהם העדות לספר טוב באמת. נתקלתי בו במקרה בעת ביקורנו האחרון בארץ, וכבר אז עקשנות בלתי-ברורה הובילה אותי ליטול אותו מהמדף שבחנות הספרים – "את זה!" – מבלי שטרחתי כלל לקרוא אף את הכריכה האחורית, ומבלי שקראתי בעבר אף ספר אחר של שמעון אדף (שאותו הכרתי ביוגרפית יותר מאשר ספרותית).

נטילה כזו, שהיא מכוונת ולא מכוונת, גורלית ומקרית, נראית מתבקשת בדיעבד לגבי הספר הזה. אורי אלחייני, גיבורת הספר, הפכה אותי, בעל כורחי, לבסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר". לחלק מן הסיפור. כמו שרך, הספר הזה כרך קנוקנות עדינות סביבי, הוביל אותי עמוק יותר ויותר למקומות שמהם אנו טורחים להישמר. אל התפרים הנפרמים שבין המציאות למה שמעבר לה. אל הפקפוק בממשותם של שידת-הלילה, מנורת-האיקאה ונשימותיו הקצובות.

כאשר הנחתי מידי את הספר – נשבעת לשוב ולקרוא בו למחרת, לחשוף את זריזות-הידיים וגלגלי השיניים שבידי הקוסם שמעבר לפרגוד – בער בי הרצון לחלוק את חווית הקריאה בו. אך זהו לא ספר לביקורת ספרים. לו הייתי פונה אל פרטי העלילה, הכלים הספרותיים או אל האמירה החברתית-כלכלית-אפיסטמולוגית, ממשותו של הספר והחוויה שבו היו חומקים מבין השורות. המילה האחת שאולי ניתן להשתמש בה – ואף היא "איזמית" מדי – היא לומר כי מדובר בספר אקזיסטנציאליסטי. או אולי בחרדה קיומית בדמות ספר.

ועכשיו, אשכיב עצמי לישון, ומחר אקום שוב אל השגרה.