ללא אליבי

אחת הסטיות הקטנות שלי היא החיבה שלי לספרי-הדרכה מכל סוג ומין. זה יכול להיות "כיצד תהפכי רזה וגבוהה בשלושה שלבים פשוטים", "המדריך המלא להארכת שיערו של החתול שלך", "מה לא ללבוש" או "מדריך מקרמה למתחילים". כל עוד לא מדובר בספר מז'אנר ה"תתחברי לעצמך" או לז'אנר ה"כיצד תעשי מיליונים בלי לעבוד" – אני בעניין. במסגרת הסטיה הזו, תת-הקבוצה החביבה עלי ביותר היא ספרי ההדרכה לתלמידי מחקר: "כיצד לכתוב דוקטורט ב-15 דקות ביום", "כיצד לכתוב דוקטורט בשני סמסטרים", "כיצד לכתוב מאמר מנצח בשבועיים" ושאר ירקות. הפלוס החבוי בספרי הדרכה לדוקטורט הוא שהבושה שבלרכוש אותם היא פחותה מהרבה מאשר להודות בכך שיש לי שלושה ספרי "כיצד תתלבשי" שונים בבית (שאגב, אני באופן די עקבי לא מיישמת, וחבל). העובדה שמדובר בספרי הדרכה לדוקטורט "מלבינה" איכשהוא את העובדה שמדובר בספרי ג'אנק. וחוץ מזה, "זה לדוקטורט!" הוא תמיד סיבה לגיטימית ומוצדקת לקנות ספרים בכמויות לא סבירות. המסקנה מההקדמה הזו היא שיש לי חצי-מדף בארון הספרים שמוקדש לספרי הדרכה לכתיבת תזה ודוקטורט, ושבניגוד למדפים אחרים – את רוב תכולתו של המדף הזה גם קראתי בשקיקה.

החשיבות האמיתית של ספרי ההדרכה לדוקטורנטית המתחילה והלחוצה היא בהכרה המרגיעה שזה באמת לא רק את. כן, כן, מבריקה ויוצאת-דופן וחדשנית והעולם-לא-ראה-דבר-כזה כמו שאת, מתברר שהבעיות והדילמות שאיתן את מתמודדת לא מי-יודע-מה שונות מאלו שעשרות אלפי תלמידי מחקר אחרים התמודדו איתם. התהליך – הקוסמי כמובן – שאותו את עוברת הוא חלק ידוע ומקובל, כך מתברר, ממערכת ההשכלה הגבוהה כבר אי-אילו שנים. או במילים אחרות: "כל הדוקטורנטיות האומללות דומות זו לזו.".

בנוסף, מעת לעת, בין העצות המובנות-מאליהן לאלו שלא באמת עוזרות, אני מוצאת בספרי ההדרכה הללו עצות מצוינות לשיפור תהליך העבודה על הדוקטורט. אחת מאלו שמוכיחות את עצמן בינתיים בצורה יוצאת-דופן היא המכונה "שיטת הפומודורו". או איך שאני מעדיפה לכנות אותה: "שיטת העגבניה הרגוזה" (על שמה של מסעדה בעלת שם מצוין שראינו בקייפ-קוד לאחרונה). הרעיון הוא פשוט – לחלק את יום העבודה למקטעים של 25 דקות עבודה ו-5 דקות הפסקה (אם אפשר, בעזרת שעון-מטבח בצורת עגבניה), ולספור כמה "עגבניות" עשינו באותו היום. בספר שמתאר את השיטה (שאפשר להורידו בקישור) המחבר מוסיף לכך כל מיני שיטות לניהול סטטיסטיקות מהעגבניות, אבל הן חשובות הרבה פחות מהרעיון הבסיסי.

מהניסיון שלי, דרך העבודה הזו – שנראית במבט ראשון כמי שנמצאת במקום טוב באמצע בין העצות המובנות-מאליהן למטופשות – היא דרך נפלאה לשפר את הפרודוקטיביות. ראשית, בימים שהם מלאי-מרץ וחשק ממילא, העבודה בפרצים קצרים-יחסית אך חסרי הפרעות מאפשרת לכתוב בפחות הססנות ובשטף רב יותר בהשוואה לעבודה לאורך זמן רב יותר ולכן מעלה באופן משמעותי את התפוקה.

אבל חשוב יותר – העגבניות האלה הן דרך לעבוד גם בימים שבדרך-כלל היו ימים אבודים. התופעה המתסכלת של "ימים אבודים" מוכרת, אני מרשה לעצמי להניח, לרוב תלמידי המחקר. אלו הימים שבהם אין דד-ליין דוחק מדי באופק, הכתיבה היא בשלב המשעמם שלה, והיום נמתח בין רגשות אשם, ניסיון לפרוקרסטינציה, והרבה יותר מדי שיטוט חסר-תוחלת ברשת. התפוקה של ימים כאלה היא במקרה הטוב אפסית, ובמקרה הרע (והנפוץ) אפס לגמרי – פשוט יום שלם שעובר בלי לעשות כלום, ורק מוביל לרגשות אשם, כעס עצמי ובושה. הימים הללו – שלפעמים הם נפוצים מאוד ולכן אולי עדיף לקרוא להם "שבועות אבודים" – הם אחת התופעות המתסכלות והייחודיות של הדוקטורט. בעבודות רגילות, אנחנו נתקלים בפחות ימים כאלה מכיוון שמגוון המטלות רב יותר: גם אם אין חשק לכתוב ביום מסוים, עדיין הגעתי לישיבות ולפגישות. מה שגורם לריבוי ימים אבודים בדוקטורט הוא שברוב הזמן, הדוקטורנט מוגבל לבחירה בין "כתיבה" לבין "מחקר" – שתי אפשרויות שדורשות ריכוז גבוה, השקעת מחשבה והתמודדות יומיומית עם הספקות-העצמיים ורגשות האשם המלווים את תקופת הדוקטורט כולה. לא פלא שהן מפחידות ומזמינות את דחייתן לאין-קץ.

תרומתה של העגבניה להתמודדות עם הימים האבודים היא בכך שהיא מקטינה את הדילמה של התחלת העבודה למינימום. במקום לשכנע את עצמי בבוקרו של אותו יום חסר-חשק וכוח ש"היום אעבוד מצוין!" (מה שמוביל לדחיות חוזרות ונשנות של הרגע שבו יתחיל "היום"), כל מה שאני צריכה לעשות הוא לשכנע את עצמי לעבוד במשך עגבניה קטנה אחת (שהיא, כאמור, 25 דקות). כמעט בכל הימים, אפילו המצ'וקמקים ביותר, קל יחסית להשתכנע לפצוח במטלה קטנה כזו. ואחרי עגבניה אחת – שבה עבדתי בצורה מרוכזת ולכן אני נהנית מתחושת הישג קטנה על ההתקדמות היפה שלי, המחסום הגדול שב"להתחיל לעבוד" נסדק קצת. ואז, קל יותר להשתכנע לנסות אולי עוד עגבניה אחת וכו' וכו'.

וחשוב להבהיר – זה לא אומר שבאורח פלא הימים חסרי-החשק הפכו למעיין נובע של פרודוקטיביות. רחוק מכך. אבל המצב השתפר מאוד בכמה מובנים חשובים: ראשית, יום שבו עברתי ארבע "עגבניות" מרגיש טוב יותר ומוביל להתקדמות הרבה יותר משמעותית מאשר יום שבו עבדתי "שעתיים", מכיוון שהתפוקה בפרצי העבודה הקצרים היא טובה יותר. שנית, גם יום של ארבע עגבניות הוא יום פרודוקטיבי יותר ומדכא פחות מאשר יום שבו דחיתי שוב ושוב את תחילת העבודה, עד שגיליתי שבעצם עבר היום כולו ולא עשיתי דבר. ושלישית, תחושת ההישג (הקטנה) שבכל יום מונעת את התהליך שבו "העבודה" הופכת מפחידה ומאיימת יותר מיום ליום (כי כל כך הרבה עוד לא עשיתי!), מה שמוביל כמובן רק לדחייתה עוד ועוד. הוא שומר על מנעד מצומצם יותר של ההבדל בין יום "טוב" ליום "רע", מה שמונע את החשש להיתקע בסדרה של ימים קשים בלי יכולת להשתחרר ממנה.

עגבניות כל העולם התאחדו!

בשבועות האחרונים עבדתי על כתיבת הסמינריון האחרון שלי בתואר בהסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, באיחור של שנתיים (זה סיפור ארוך). לצערי, אחת המסקנות הברורות אליהן הגעתי בעקבות הניסיון הזה היא שאני לא יודעת לכתוב.

אני אסביר: זה לא שגיליתי שיש לי קשיים בכישורי שפה. לשמחתי, העברית שלי מצוינת, וגם האנגלית שלי סבירה. אני לעיתים רחוקות טועה מבחינה דקדוקית או כותבת משפטים סבוכים מדי (אוקיי, אולי על הסיפא יהיו כאלה שיחלקו…). גם בכתיבת טקסטים קצרים אני מיומנת היטב. הבעיה היא כשאני צריכה לכתוב חיבור אקדמי של ממש. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה.

עד היום, שאבתי הנאה מסוימת מהעובדה שהטקסטים שלי נראים תמיד קצת לא שייכים. הסמינריונים שלי תמיד היו קצרים מדי, ומלאי-הגיגים-מדי, וקצת נאיביים מדי, אבל לפחות הם היו שונים למדי ממה שרוב האנשים סביבי כתבו. וכפי שלמדתי כשבדקתי עבודות ומבחנים בעצמי – אין כמו חידוש מרענן כדי לזכות את הסטודנט בעוד כמה נקודות ובהכרת תודה מהמתרגל העייף. הטקסטים האניגמטיים שלי זכו להצלחה שוב ושוב, ואני למדתי שזו הדרך: כל עוד היו לי מספיק רעיונות חדשניים ולא שגרתיים, זה לכשעצמו הספיק. סקירת ספרות ממצה או מתודולוגיה קשיחה נועדו לאנשים אחרים.

אבל היום אני יודעת שטעיתי, ובגדול. כי כאשר אני מנסה לכתוב מאמר אקדמי, ואחרי ארבעה-עשר עמודים שמצביעים על התחלה של רעיון טוב אני לא יודעת איך להמשיך, זה לא מצביע על כך שאני מבריקה או חדשנית, אלא על כך שאני חובבנית. כשאני לא יודעת להציג את הספרות בתחום שלי בצורה בהירה וזורמת אלא רק דרך העיניים של שלושת הטקסטים שהיו עבורי מעניינים במיוחד, אני הופכת לא לרדיקלית, אלא לאזוטרית. אני קוראת את הטקסטים שלי, והם לא נראים כמו מאמרים או פרקים מספרים. הם נראים כמו פוסטים ארוכים במיוחד ועתירי-הערות-שוליים בבלוג. למרבה הצער, היום קהל-היעד שלי הוא לא אותה מתרגלת משועממת שרק מחכה שיעירו אותה קצת, אלא קהל אקדמי שלא נופל מהרגליים מה"חדשנות" שלי, אלא מבקש לקרוא רעיון שהוא לא רק טוב, אלא גם מבוסס על מקורות, קשור לכתיבה הקיימת, וסוגר מעגל שלם. להיות "ילדת פלא" זה לא מספיק יותר. עכשיו אני צריכה להראות שאני יכולה לגבות את הפוטנציאל שלי עם תוצרים בוגרים ומוגמרים. מאמר שכל כולו "התחלה-של" הוא לא מאמר. הוא טקסט עצלני שלא הושקעה בו מחשבה או עבודה מספיקה. וכרגע, ככה נראה מה שאני כותבת. וכדאי שאני אכיר בזה כמה שיותר מהר.

במובן מסוים, אני מנסה להחזיר את עצמי לתחילת התואר הראשון. אך הפעם, במקום לחפש את דרכי שלי, אני מבקשת להתחקות אחר אלו שהתקדמו בדרך הנמלה, ולא בדרכי הצרצרית. אני מקווה שלא מאוחר מדי ללמוד איך לכל הרוחות הם עשו זאת.