ללא אליבי

אחד הדברים שמשכו אותי במיוחד למחקר של קהילות אינטרנטיות הוא עושר המידע המרתק שקיים שם בחוץ. במחקרים אנתרופולוגיים של קהילות בעולם האמיתי החוקר תלוי במידה רבה במגבלות הזיכרון והעניין של המשתתפים כפי שהם באים לידי ביטוי בראיונות, מכיוון שכמות המידע שניתן למצוא בכתב היא קטנה יחסית, ומוגבלת למסמכים הרשמיים ביותר. בקהילות אינטרנטיות, לעומת זאת, חלק עצום מהאינטראקציה מתנהל ממילא בכתב, כולל שיחות יומיומיות, ולכן ניתן ללמוד על פרטי-פרטים שאין שום אפשרות להתחקות אחריהם במקומות אחרים.

לפעמים, מוצא החוקר פנינים של ממש. כחוקרת של משפט ושל הדרך שבה משפט מפורש ומובן על ידי לא-משפטנים, זו הייתה התחושה שלי כשנתקלתי בתבנית החסימה של הויקיפדיה העברית. התבנית כוללת את הפנייה הבאה: "מעשיך מהווים עבירה פלילית. עליך לדעת כי נשקול פנייה לרשויות החוק אם ההשחתה תימשך."

הפנייה למשפט הפלילי הפתיעה אותי מאוד. איפה בספר החוקים של מדינת ישראל נמצאת העבירה של השחתת ויקיפדיה? ומדוע שהמשטרה תוטרד מדבר שהוא פעוט-ערך למדי? (או כמו שנאמר בביג ליבובסקי: !They got us working in shifts). על מנת להבין את המקור לאיום (שאין לו מקבילה בויקיפדיה האנגלית), פניתי לדף השיחה הרלוונטי. הדיון הקצר שהתפתח בעקבות הוספת ההערה לתבנית מלמד לא מעט על תפיסות שונות של משפט בויקיפדיה עצמה, ואולי גם בציבור בכלל. אפשר למפות את סוגי הטיעונים לשלוש קטגוריות:

1. "חוק זה חוק": דוד שי פתח את הדיון בציטוט ישיר מסעיף 3 לחוק המחשבים, שקובע חמש שנות מאסר למי ש"מעביר לאחר או מאחסן במחשב מידע כוזב או עושה פעולה לגבי מידע כדי שתוצאתה תהיה מידע כוזב או פלט כוזב". התגובות הראשונות התייחסו לחוק כ"ראה וקדש" – מרגע שהוצג סעיף החוק, אז ברור שיש גם עבירה פלילית (בכפוף לכמה דיונים דקדקניים בלשון החוק). פן נוסף של העמדה הזו, שגם אותו הציג דוד שי, היא שגם אם מבחינה פרקטית הסיכוי לתביעה משפטית בעבירה הזו הוא קלוש, זה לא משנה כי המשמעות של המשפט היא רחבה יותר מאשר הסנקציות הפליליות שטמונות בצידו. הקביעה של דבר כ"בלתי-חוקי" צריכה לגרור איתה משמעויות חריפות, גם אם ברור שלא תתקיים שום סנקציה: "אדם שומר חוק לא ימהר לפשוע, גם אם זהו פשע שלא במהרה יגיע לבית המשפט. החוק בכללו נועד לקבוע נורמות, ואלה נוצרות לא רק באמצעות אכיפה בבתי המשפט, אלא גם באווירה ציבורית. במקרה שלפנינו, חשוב להבהיר שלא מדובר ב"מתיחה", "קונץ", "תרגיל" ושאר מילים נחמדות, אלא בפשע, פשוטו כמשמעו."
2. "זה חוק זה?": העמדה הקיצונית השנייה ראתה באיום הפלילי איום-סרק שהוא על גבול המגוחך. אלמוג ציין ש"אם יימצא הפרקליט הבלתי שפוי שירוץ עם העבירה הזאת, יגיש כתב אישום וינהל משפט, אני בטוח שהשופט לא ימתין שניה מרגע שיקרא את כתב האישום בטרם יפסוק כי המדובר ב"זוטי דברים", וישלח את האישום לכל הרוחות.". גם conio.h הסכים שההנחה שיוגש כתב אישום היא הנחה "הזויה". אגב, מעניין לראות שדוד שי, שפתח את הדיון בהפנייה לסעיף החוק כדי להצדיק את השימוש באיום הפלילי, הסכים שמבחינה עובדתית ש"לרגע לא חשבתי להגיש תביעה בעניין זה – למשטרה ולבתי המשפט יש עניינים הרבה יותר חשובים שאינם מגיעים לטיפול נאות."
3. "מה קשור פה חוק?": הטיעון השלישי טוען שהמשפט כלל אינו רלוונטי. אלמוג טען ש"מי שמספיק אדיוט כדי לבצע דבר כזה מלכתחילה, לא יפחד גם מהחוק הפלילי." conio.h הביע עמדה צינית לפיה "לא נראה לי שהטרול מתייחס לאיום הזה ברצינות…" וקרא לפעול במישורים לא משפטיים (אלא על ידי חסימה טכנית של ה-IP החשוד). ההנחה היא שבניגוד לעמדה ה"מוסרית", משפט שאין בצידו סנקציה הוא בלתי-רלוונטי.

שלוש העמדות הללו – התפיסה שרואה במשפט אלמנט מוסרי-אתי נשגב, זו שרואה בו מערכת בעלת כללים משלה (שלפעמים עוזרים ולפעמים לא), וזו שטוענת לאי-הרלוונטיות שלו – לא ייחודיות לויקיפדיה דווקא. החלוקה של המשפט לנראטיבים מנוגדים ומתחרים בחברה הוצגה בלא-מעט מחקרים עד היום.* אך מה שמעניין כאן הוא איך כל הנראטיבים הללו באים לידי ביטוי בדיון אחד קצר, ואיך למרות הסקפטיות שהובעה לגבי השימוש במשפט – בסופו של דבר ההפנייה ל"עבירה הפלילית" נותרה על כנה.

————–

* למתעניינים: הספר הבולט בתחום הוא The Common Place of Law, שנכתב על ידי סוזן סילבי (גילוי נאות: היא מנחה שלי)

דודו טופז שם היום קץ לחייו. ההתייחסויות בתקשורת ובטוקבקים שקראתי נעו בקיצוניות בין "מגיע לו" ובין צער על האירוע. לא ראיתי כמעט שילוב בין שני הקצוות הללו. הקיצוניות הזו החזירה אותי אל משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, אל הלקח החשוב ביותר שלקחתי איתי משנותיי בסניגוריה הציבורית.

למי שלא יודע, לפני שנסעתי ללמוד עבדתי שנתיים כסניגורית ציבורית. השאלה שליוותה אותי, ומלווה כמובן כל סניגור פלילי, היא ההאשמה המוסרית הנפוצה כל כך: "איך את יכולה לעשות את זה?". התשובה הקצרה היא כמובן שלכל אחד יש זכות לייצוג, ושצדק חברתי מחייב שנאשמים עניים יזכו לאותה הגנה כמו נאשמים עשירים וחזקים. אבל התשובה הארוכה יותר היא שלפחות מבחינתי, זה בכלל לא היה עניין של צדק, אלא של חמלה.

חמלה היא הרגש שמתעורר כאשר את יושבת בבית הכלא, מול נער צעיר שהוא שבר כלי וברור לך שהעתיד לא צופן לו שום דבר פרט לכניסה ויציאה מבתי סוהר. עוד לפני ששמעת למה הוא נכנס לבית הסוהר, ועוד לפני שהחלטת האם ראוי שישב בבית הסוהר או לא, האנושיות שיש בכולנו מושכת אותך להצטער על המצב. להתעצב על כך שחייו של האדם שלפניך הם כל כך גרועים. לגלות אמפתיה לאדם שמולך פשוט כי ברור לך שהוא אדם שנמצא כרגע באחד מרגעי השפל של חייו.

רבים טועים לבלבל את התחושה הזו עם צדק. מניחים שהאמפתיה חייבת להוביל לתמיכה בשחרורו המיידי או לרחמים-אינסטנט. אבל זה לא כך. החמלה היא השעייה של הצדק. היא היכולת לומר – זה אולי צודק, אולי מגיע לו, אולי אין פתרון טוב יותר, אבל זה עדיין עצוב וכואב וחבל שהעולם אכזר כל כך. זה היכולת לנתק את עצמך רגע מהשאלה "מי צודק" ולהביט באדם שמולך כאדם פצוע.

לפעמים נדמה לי, שאנשים יותר ויותר מתפתים להתחמק מהחמלה. שהם כל כך מפחדים שמא היא תבלבל אותם, שהם דוחקים אותה הרחק מהם. זה ההסבר היחיד שאני יכולה לראות, למשל, לטוקבקים המרושעים והאכזריים אחרי שמקרינים גופות של חיילי אויב (שלא לדבר על גופות ילדים. אבל זה כבר באמת סתם רשעות). אנשים מפחדים שאם יחושו חמלה כלפי אדם אחר, מייד יצטרכו גם להצדיק את מעשיו, או להמעיט בחומרתם.

אבל זה לא נכון. ההבנה שענישה או מלחמה היא דבר אלים וכואב, שכל מטרתה היא להכאיב, לפגוע ולהרוס את חייהם של בני אדם לא מובילה בהכרח לפציפיזם או להתנגדות לענישה מחמירה. מה שהיא כן מובילה אליו הוא לללקיחת אחריות על הענישה. להבנה שלעיתים צודק או הכרחי לפגוע כך באנשים שביצעו מעשים חמורים, קשים ונוראיים. אבל שרק לאחר ההתמודדות עם החמלה, לאחר ההבנה עד כמה כואבת וקשה היא, אנחנו יכולים להסתכל לעצמנו בעיניים ולומר שפעלנו נכון כשהחלטנו להעניש.

הבריחה מהחמלה, ההתכחשות לה, ההתעלמות מכך שהיא קיימת, היא אי-לקיחת אחריות על הכאב והאלימות שאנחנו גורמים. וזה לדעתי אקט בלתי אנושי. לכן, צר לי היום על מותו של דודו טופז.

בעקבות דובי, אני מסכימה שהפוסט של נתאי חשוב מספיק בשביל להעביר אותו הלאה, ולא רק בלינק.

 אז אני מנצלת את העובדה שגם הרישיון של הבלוג שלי שיתופי, כדי לפרסם גם כאן את הפוסט במלואו, ולהמליץ להעביר אותו הלאה (הנה – עוד דוגמא לחשיבות שברישיונות קריאטיב-קומונס).

 תגובות עדיף לפרסם לא כאן, אלא בפוסט המקורי.

 בנוסף, כי גם זה חשוב, הנה קישור לחוברת העדויות המקורית.
—————————————————————————————————————————————

בעקבות המאמר ב'הארץ' על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

 קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של  פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה"עוד לא" התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

 למה אני מספר לכם את כל זה?

 היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

 ולמה אני מספר לכם את כל זה?

 בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר "יש לנו את הצבא המוסרי בעולם". הטוקבקיסטים חגגו, ומצ"ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה"ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ"ח.

 לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

 אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב"מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

 ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של  80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

ישבתי לי היום בבוקר בקפטריה של בית הספר למשפטים ועסקתי לי בענייני. מכיוון שהשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, הקפטריה הייתה ריקה כמעט מאדם. בשלב מסוים נכנס בחור צעיר אל הקפטריה וישב בפינה הרחוקה ממני. הוא לא היה מלוכלך, לא פרוע, לא מסריח, ולא שיכור. סתם בחור צעיר לבוש בגדים מהוהים מעט, שישב בפינה וקרא ספר בשקט.

לא עברו חמש דקות מאז שנכנס, והגיעו שני שוטרים חמושים לקפטריה. השוטרים החלו לתחקר את הבחור הצעיר – בנימוס מאיים – על מעשיו בקפטריה. במסגרת החקירה הוא הודה בפניהם שהוא הומלס שרק בא לשבת בשקט. השוטרים החלו לאיים עליו – שוב, בנימוס – שהוא נמצא בשטח פרטי, הפתוח לשימושם של תלמידי האוניברסיטה בלבד, ולאחר שערכו בתיקו חיפוש (שחוקיותו מוטלת בספק) ואיימו עליו (בנימוס) שאם יתגלה שהוא שיקר להם לגבי פרטיו האישיים הם יעצרו אותו, הם ליוו אותו החוצה משטח הקפטריה.

כל אותה עת אני ישבתי בצידה השני של הקפטריה מזועזעת למדי. התלבטתי האם יש מקום לבקש מהם שיעזבו את הבחור המסכן, אבל בסופו של דבר (מפחדנות פשוטה, יש להודות) העדפתי להישאר בפינתי ולהביט בהם במבט של "אני אעיד לטובתו אם תעשו לו משהו". אולי זה עזר להשאיר את המצב מנומס.

לאחר מכן, שמעתי את המוכרת בקפטריה משוויצה בפני אב הבית (?) על כך שהיא מיד זיהתה לפי הבגדים "שהוא לא מפה" ולכן קראה למשטרה. אב הבית הצטער לשמוע שהבחור כבר הובל משם, מכיוון שהוא רצה לבדוק האם הוא ראה אותו כאן קודם (מה שהיה מוביל, כמובן, למעצרו).
למרות שלכאורה לא קרה כלום, הסיטואציה זעזעה אותי. איזו הצדקה יש לחקירה ואיום של אדם שלא היווה כל סכנה לאף אחד ורק ישב לו בפינה?! והקפטריה הייתה ריקה, אז הוא אפילו לא תפס מקום של סטודנט! מיד נזכרתי בהומלסים שהיו מטיילים תדיר (בעיקר בחורף) ברחבי אוניברסיטת תל-אביב. כל עוד הם לא היו מטרידים איש, אף אחד לא היה מעלה על דעתו לסלק אותם מ"שטחה הפרטי" של האוניברסיטה. קל וחומר שלמעט במקרים קיצוניים, איש לא היה מזמין משטרה.

חוסר הנכונות המוחלט לחלוק את כורסאותיה היפות של האוניברסיטה העשירה-כקורח הזו עם מי שאין ביכולתו לשלם את שכר הלימוד האסטרונומי שלה, ויותר מזה חוסר-הנכונות "ללכלך" את הכורסאות היפות באנשים לא-כל-כך יפים, פשוט מחליאה אותי. משהו דפוק מאוד במדינה שבה זו התנהגות לגיטימית וראויה.

כפי שהראתי בפוסט הקודם, ההבחנה הקרימינולוגית הבסיסית בגרמניה בשנות ה-20 הייתה הבחנה דיכוטומית בין "עבריינים שניתן לשקמם" לבין "עבריינים שלא ניתן לשקמם". ההבחנה בין השניים הייתה מבוססת, לפחות באופן מוצהר, על בדיקות ביו-קרימינליות.

  במבט לאחור, ההבחנה הזו נראית מופרכת, ואפילו בעלת גוון גזעני, בהתחשב בהסתמכות של הבדיקות הביו-קרימינליות על תורת הגזע. עצם האפשרות לחלק את העולם לשתי קבוצות על בסיס שאלון נראית דמיונית.

אבל, למעשה, זו תפיסה שלטת היום בחלקים הולכים וגדלים של המשפט הפלילי בישראל. מילת הקסם "מסוכנות" עומדת בבסיסם של יותר ויותר חוקים. למשל, חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין  קובע שכלי מרכזי בענישה ובפיקוח על עברייני מין יהיה מבוסס על הערכות מסוכנות שייערכו על ידי מעריכי מסוכנות (שהם קרימינולוגים קליניים או אנשי שב"ס). הצעת חוק הבנית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, שעדיין לא עברה, אבל הולכת ליצור משטר משפטי חדש לחלוטין לגבי הענישה בישראל,  מעניקה גם משקל משמעותי למסוכנותו של העבריין, כפי שהוצגה בפני בית המשפט.

 יש הרבה מאוד ביקורות מלומדות ואחרות שאפשר להציג לגבי המגמה הזו (ראו למשל כאן), אבל קודם כל צריכים להיות ערים אליה ואל הבעייתיות שהיא נושאת עימה. ומבחינתי, לפחות, הפריזמה ההסטורית מהווה נורת אזהרה לגבי הערכים ותפיסת העולם שעל בסיסם משגשגת תפיסה כזו.