ללא אליבי

זה קל להיות היום ילדה פמיניסטית. בחמישיה, בשביעיה וברביעיה הסודית (והכלב) יש בנות. בחסמב"ה יש בנות. בכל ספר חבורות שמכבד את עצמו יש בנות. וזה עוד לפני שהמציאו את דורה.

זה קל להיות היום נערה פמיניסטית. כי ממילא הבנות הן הכי חרשניות, ובתנועה יש את כל הבחורות השוות והדעתניות עם החולצות הקרועות והספרים העמוקים. ואפילו אביב גפן התאהב באילנה כשהוא ראה אותה יושבת על קצה המדרכה וקוראת דוסטוייבסקי.

זה קל להיות היום סטודנטית פמיניסטית. רוב התלמידים לתואר ראשון הן תלמידות. חלק גדול ממצטייני הדיקאן הן מצטיינות. וגם אם לפעמים נשמע דווקא שוב ושוב קולו של הבחור הלא-מבריק ההוא מהשורה הראשונה, הרי בסוף מי שמקבל את המאיות הוא מי שמקבלת. וממילא על השתתפות בכיתה לא מקבלים כלום.

זה קל להיות היום אישה צעירה ופמיניסטית. השחרור המיני, האינטלקטואלי והכלכלי הוא סם משכר. אין כמו הפעם הראשונה שבה יש לך תלוש משכורת משלך, וחדר שכור משלך, ודירה שכורה משלך, ורכב (טרנטה) משלך, והגבר הראשון שאת לא מתקשרת אליו ביום שלמחרת.

זה קל להיות נשואה טרייה ופמיניסטית. לחלוק את מטלות הבית הדלות באופן שיוויוני – אני אקפל כביסה, ואתה תעשה כלים. אני אחזור היום מאוחר מהמשרד, אז תביא איתך המבורגר מהדרך.

זה קל להיות…

אם היינו עכשיו בשיעור מתמטיקה תיכונית, אפשר היה לקפוץ לשלב האינדוקציה – קל להיות אישה פמיניסטית. אבל כפי שיודע כל בוגר מגמה ריאלית, מתמטיקה תיכונית היא רק חלק מהאמת.

מגיל ינקות מספרת לנו התנועה הפמיניסטית שהכל השתנה. שאם את רק מעיזה מספיק, ונלחמת מספיק, ומצטיידת בפטיש גדול מספיק – תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. אבל הם לא מספרים לך, שתקרת הזכוכית לא נעלמה לשום מקום. היא רק שקופה כל כך, שקשה להבחין בה מרחוק. ואם מסתכלים מקרוב (וזה קורה, לרובנו, עם הגיל) – רואים שעל תקרת הזכוכית יש כתמי ידיים קטנות, וסימני מתיחה, ושאריות של גרבר.

השקר הגדול של הפמיניזם הוא שהשמיים הם הגבול. אבל לא משנה עד כמה התקרבת לשמיים הללו – ברגע שבו תאמרי שאת רוצה להפוך לאם, יסבירו לך גם הפמיניסטים הגדולים ביותר, בשפה מכובסת, ש"את יודעת שמעכשיו הכל הולך להשתנות, ושכדאי שתתכונני, כי הקריירה שלך הולכת לסבול מכה קשה". וטראח – את נתקלת באותה תקרת זכוכית מטונפת.

אל תספרו לי שזה עניין של מידת השיוויון בזוגיות. אל תאמרו לי שגם עבור גברים החיים משתנים ברגע שיש לך ילדים. אל תאמרו לי שזה תלוי במודעות הפמיניסטית של האישה ובן זוגה. אל תגידו לי שאצלנו זה אחרת.

כל עוד אני שומעת שיחות "איך אשלב ילדים עם קריירה" רק מנשים, כל עוד אני מכירה רק נשים שבגיל 20 או 25 התחילו לתכנן את הקריירה שלהן כך שתתאים בעתיד לילדים, כל עוד נתקלתי רק בנשים שמתארות את הבחירה בילדים כסיום השלב הקודם בחייהן, כל עוד ילדים הם דבר שבני זוג "עוזרים" בו ו"מתחשבים" בו, כל עוד רק נשים מתלבטות במשך שנים קודם איך הן הולכות לעמוד בזה, כל עוד רק נשים מתמלאות רגשות אשם על כך שהן הולכות להיות אמהות רעות כי חבל להן על מה שאבד עוד לפני שאבד, וכל עוד רק נשים שומעות מנשים אחרות שהן הולכות להיות אמהות רעות בשל כך – בקיצור, כל עוד ילדים הם בעיה של נשים, אל תגידו לי שאפשר להיות אישה פמיניסטית.

@eranbe: today is the first day of the rest of my life :) 6:56 AM Dec 15th, 2008

@ayeletoz: is moving to a sweet new apt next week. soon to become a love nest. 5:59 PM Feb 7^th, 2008

@ayeletoz: 4 more days to co-location with loved one. 8:30 AM Feb 21^st, 2009

@ayeletoz: off to London tomorrow, to reunite with my love :) 2:03 PM Feb 24^th, 2009

@ayeletoz: Back in Boston, after the best weekend of my life. 6:05 PM Mar 1^st, 2009

@eranbe: Back in Haifa, after the best weekend of my life. 2:17 AM Mar 2^nd, 2009

@eranbe: flight tickets to Boston booked. my love @ayeletoz and I are now inseperable! yay! 9:29 AM Mar 5^th, 2009

@ayeletoz: excited about an transatlantic anniversary dinner/lunch with @eranbe,12:PM May 14^th, 2009

@eranbe: waiting for a jet plane 1:02 AM June 10^th, 2009

@eranbe: is engaged to @ayeletoz! 2:35 AM June 13^th, 2009

@eranbe: is getting married to my sweetheart @ayeletoz on Friday, August 7. Yay! 3:22 AM Jun 18^th, 2009

@ayeletoz: wedding date – checked! 07.08.09 (that's Aug 7th, not July 8th :) ),3:27 AM Jun 18^th, 2009

@eranbe: good morning everyone. wedding day (with @ayeletoz) today! live tweeting may follow…1:44 AM Aug 7^th, 2009

@eranbe: Yesterday's wedding live tweeting plan: #FAIL 2:34 AM Aug 8^th, 2009

@eranbe: First day of being married. Sitting on the porch with my lovely @ayeletoz. finished breakfast. We're both catching up on our web-reading. 2:35 AM Aug 8^th, 2009

לפעמים נדמה לי שהגעתי לקץ ההסטוריה האישית שלי – אותו מצב יציב ומאוזן, שבו אין יותר צורך לשנות דבר, כי זהו המצב הטוב ביותר מכל המצבים האפשריים. קוראים לזה, כך נדמה לי, אושר.

 העבודה היומיומית שלי – להיות דוקטורנטית – מספקת לי אתגרים אינטלקטואליים מדי יום, אך כאלה מן הסוג הבנוי בדיוק למידתי, כך שאני כמעט לא נתקלת באכזבות או בכשלונות, אלא דווקא ברצף של תובנות ההופכות מורכבות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אומנם הכסף לא אידיאלי, אבל המלגה שלי מכובדת למדי, ומאפשרת לנו לחיות בלי להיות יותר מדי מוטרדים מבעיות כלכליות. וכמובן שמבחינת הסטטוס החברתי, להיות סטודנטית ב"הארוורד" מאפשר לי לטפח את האליטיזם הלא-חבוי שבי כמה שרק ארצה.

 מבחינת חיי האהבה, אני שמחה להיות חלק מנישואין מאושרים ואוהבים מהסוג שמוצאים רק בערוץ "יחסים" של ווינט. אפילו מבלי ליצור אידיאליזציה מוגזמת של הזוגיות שלנו, קל לראות שמדובר בזוגיות מפרגנת, שיוויונית, כיפית, ומאוהבת-עד-מעל-לראש. והחיים בנכר, בשנה הראשונה לנישואינו, מאפשרים לנו לחיות חיי "ירח דבש" – הרחק ממערך הלחצים המשפחתי, מהמשכנתא, ומכל הדברים שמקשים על חייהם של זוגות צעירים. אנחנו זוכים לבלות כמעט את כל שעות הערות בנינוחות זה לצד זו, כל אחד עסוק בענייניו, אבל פנוי לחיבוק או לנשיקה בכל עת.

 אפילו מבחינת הדיאטה ושיפור הבריאות, ניכר שיפור אחרי תקופה ארוכה (ארוכה מדי) של הדחקה. השיפור איטי, ומתסכל לעיתים, אבל מלא בתקווה ובאמונה שהדרך נכונה.

 ועדיין – ומבלי להיות כפוית-טובה על כל הטוב שמאפיין את חיי כרגע – קשה לי קצת להתרגל לשגרה המבורכת הזו. אחרי לפחות 10 שנים של חיים במסלול התקדמות – שבהם כל שלב חייב להוביל לשלב הבא בדרך ל"מטרה" (שלפעמים היא ברורה יותר ולפעמים היא ברורה פחות), אני כמעט לא יודעת מה אמורים לעשות בשלב שבו הגעת לאותה מטרה. שאיפותיי המקצועיות, ככל שהצלחתי להגדיר אותן, הוגשמו מעבר לכל ציפיותי (כמובן נותרה השאלה של "מה אחרי הדוקטורט", אבל זה עוד רחוק במידה שמאפשרת להדחיק את השאלה הזו ללא רגשות-אשמה). חיי האהבה שלי הגיעו, לאחר תקופה של סערות ומהפכים, אל חוף מבטחים שטוף-שמש.

 ברור לכל אחד שזהו השלב שבו אני אמורה פשוט להירגע, ללבוש את הביקיני (שאין לי) ולהשתזף בשמש המפנקת (נו, נכון, אני בבוסטון המאפירה והקפואה. אבל המטאפורה ברורה). אבל איך עושים את זה? איך לומדים להנות מהרגע מבלי למסגר אותו כחלק ממטא-תהליך שבו יש סוף והתחלה? איך קובעים סטנדרטים להצלחה, כשאין שום מטרה או פרמטר ברורים באופק להשוות את עצמי אליהם? איך לומדים להירגע סוף סוף, כשאני אדם כל כך נוירוטי מאז שאני זוכרת את עצמי?

 בינתיים, הפתרון שמצאתי הוא להתנגד לכל הרוגע והשלווה. להזכיר לעצמי שההסטוריה טרם תמה. שהשלב הזה – מישור קצר במעלה ההר – הוא זמני בלבד. שבעוד זמן (קצר? ארוך?) יגיעו אתגרים חדשים, שטרם הכרתי (ילדים? החזרה לארץ? שינוי במצבנו הכלכלי? הצורך לכתוב מאמרים בקצב הולך וגובר? ההתמודדות עם החלטות הקריירה של אחרי הדוקטורט? התמודדות עם כשלונות (שיבואו, ואני יודעת שיבואו)?). זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא הידיעה שהשלב הזה, של אושר נינוח ונטול לחצים, הוא זמני בלבד, מאפשרת לי להנות ממנו בלי להילחץ על כך שמותי קרב עוד לפני גיל 30. כי הרי אני יודעת שהעולם הוא עדיין כפי שאני מכירה אותו – נוירוטי, הישגי, ושאפתני. וכל האושר הזה עוד ייבלע באושר גדול עוד יותר.

כשהייתי קטנה, ההורים שלי היו צוחקים עלי שהילדים שלי ימסו בגשם, כי כל מה שהם יאכלו יהיה רק "מנה חמה". חוסר-יכולתי לבשל הייתה מפורסמת ברמה כזו, שבשנה שעברה, כאשר יחד עם החברים הישראלים שלי אירחנו זה את זה לארוחות שבת, תמיד היה ברור שאותי אפשר לשלוח לקנות חלה או יין, אבל שאין סיכוי לגרום לי לבשל.
אתמול הבנתי עד כמה כל זה השתנה בחודשים האחרונים. הבית של ערן ושלי אפוף ריחות בישולים. זה התחיל עם יכולות הבישול שלו, אבל בשלב מסוים גם אני הצטרפתי לצוות המבשלים בבית ושנינו אנחנו אוכלים יחד ומבשלים יחד. יותר מכל, זה מה שהופך את הבית שלנו לבית של "משפחה". למשהו שהוא מעבר לבית של זוג בלבד.
הבית שלנו גם הפך להיות אחד מ"הבתים המארחים". חברים נכנסים ויוצאים, מגיעים לארוחות ערב, שותים וצוחקים. תמיד חלמתי שהבית שלי יהיה מהבתים האלה שתמיד כולם מתגלגלים אליהם. עד היום זה אף פעם לא קרה – גרתי רחוק מדי מכולם, או שהבית היה קטן מדי, או שהוא היה מבולגן. ועכשיו, איכשהוא, הבית נמצא בדיוק במקום הכי נוח, תמיד יש משהו לחמם מהמקרר, והספה מתאימה בדיוק לאירוח כמה חברים.
מצחיק, שדווקא הדירה השכורה הזו, שאנחנו גרים בה בקושי חודש, שנמצאת בבניין הכי דמוי-מעונות שאפשר לדמיין, עם שתי התמונות הזולות (אחת נקנתה בדולר בגאראז' סייל), הספה שהייתה הכי זולה בחנות וכיסאות שלא מתאימים אחד לשני (או לשולחן), מרגישה עבורי יותר "בית" מאשר כל מקום אחר שגרתי בו.

ההתייחסות שלי ליום הכיפורים מלאת-סתירות ופרדוקסלית. ביום עצמו, אני מקפידה על צום, לא משתמשת במכשירים חשמליים, ומחמירה מאוד. מצד שני, בכל שאר ימי השנה איני מקפידה כמעט על אף מצווה אחרת – אני לא שומרת כשרות, לא עושה קידוש, וממצה את יהדותי בעיקר בחגים. האבסורד הגיע בשנה שעברה לכך שאכלתי צ'יזבורגר לסעודה מפסקת.

ועדיין, אני מתעקשת שלא לוותר על צום יום הכיפורים. בתחילה, זה היה מתוך ניסיון לשמר את יום כיפור של ילדותי. תמיד יום כיפור היה יום אהוב עלי במיוחד: כל המשפחה הייתה יושבת יחד, קוראת, משחקת רמיקוב, מטיילת בשכונה. הצורך לבזבז זמן ביחד (כדי להעביר את הצום מהר) הוביל לשעות איכות ארוכות שלא הופרעו על ידי צפייה בטלוויזיה או משחק במחשב. בדרך-כלל, גם בילינו את רוב שעות העירות יחד בסלון או בחדר האוכל. בהמשך, כשגדלתי, נוסף לאווירת יום-כיפור גם הטיול ברגל ל"מרכז". אז נכון, מדובר במרכז חדרה, ועדיין – הידיעה שפעם בשנה אפגוש את כל האנשים שלא ראיתי אותם מאז התיכון (כלומר, מאז יום-כיפור הקודם), אגיע אל כיכר העיר המפוצצת אנשים, ופשוט אסתובב מצד לצד עד אמצע הלילה (כדי לישון עד מאוחר למחרת ולהקל על הצום), הייתה כיפית וייחודית. מסוג הדברים שיש רק ביום כיפור.

אבל התודה האמיתית שלי לייחוד שביום הכיפורים הגיעה בשנה שעברה. ימים ספורים לפני יום הכיפורים, בעשרת ימי-תשובה, נפרדתי ממי שהיה בן-זוגי כמעט עשר שנים. הייתי כמעט לבד, בעיר זרה, בארץ זרה (אז הייתי חודשיים בקושי בארצות-הברית), מבולבלת ומפוחדת לגבי המשך דרכי. אפילו כמעט בהסטריה. ואז הגיע יום כיפור. והחלטתי שלמרות שכל הטקסים הרגילים של יום כיפור לא יהיו שם – לא הייתי עם משפחתי, ובמרחב הציבורי לא היה שום שינוי – עדיין אצום ואקפיד על ניתוק מהאינטרנט ומרשתות התקשורת (שזה, יש להודות, האלמנט הקשה ביותר מבחינתי ל"לא להשתמש במכשירי חשמל").

זה היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לייחל לו. מתוך המערבולת שבה הייתי, קיבלתי יום אחד של שקט. יום שבו איש לא שאל אותי "למה", שבו לא ראיתי את האקס מופיע בסקייפ, שבו לא ניסיתי להשכיח את המחשבות בלימודים. ישבתי לבד על המיטה שלי, וקראתי את Eat, Prey, Love, שקניתי כמה ימים קודם לכן בתור "ספר קריאה" לכיפור. באופן מתאים במיוחד, הספר נפתח בזה שהגיבורה ממררת בבכי בחדר-האמבטיה שלה, כשהיא מבינה שהיא רוצה לסיים את נישואיה. ההכרה בכך שיש עוד מישהו בעולם שחש בדיוק כמוני – גם אם הוא נמצא רק בספר – הייתה הנחמה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש.

אחרי אותו יום כיפור, כבר הייתי רגועה הרבה יותר. התחזקה בי התחושה שהכל יהיה בסדר. שאני אצליח לעבור את השלב הזה. שיש משהו טוב בהמשך. ואכן, כפי שהקוראים הקבועים יודעים, מאז יום הכיפורים עברה עלי השנה מלאת-הטלטלות ביותר בחיי : מרווקות מלאת סטוצים-של-לילה אחד, הגעתי ליום הכיפורים הזה לצד בעלי הטרי, אחרי סיפור-אהבה סוער ובין-יבשתי שכמוהו מוצאים היום רק בסרטים.

והנה שוב אני בחיק משפחתי (החדשה). מחכה לעוד יום של שקט וזמן איכות (אבל בלי רמיקוב). מרכז חדרה התחלף במרכז קיימברידג', אבל הסתיו הוא אותו סתיו.

גמר חתימה טובה.