ללא אליבי

אחד הדברים שמשכו אותי במיוחד למחקר של קהילות אינטרנטיות הוא עושר המידע המרתק שקיים שם בחוץ. במחקרים אנתרופולוגיים של קהילות בעולם האמיתי החוקר תלוי במידה רבה במגבלות הזיכרון והעניין של המשתתפים כפי שהם באים לידי ביטוי בראיונות, מכיוון שכמות המידע שניתן למצוא בכתב היא קטנה יחסית, ומוגבלת למסמכים הרשמיים ביותר. בקהילות אינטרנטיות, לעומת זאת, חלק עצום מהאינטראקציה מתנהל ממילא בכתב, כולל שיחות יומיומיות, ולכן ניתן ללמוד על פרטי-פרטים שאין שום אפשרות להתחקות אחריהם במקומות אחרים.

לפעמים, מוצא החוקר פנינים של ממש. כחוקרת של משפט ושל הדרך שבה משפט מפורש ומובן על ידי לא-משפטנים, זו הייתה התחושה שלי כשנתקלתי בתבנית החסימה של הויקיפדיה העברית. התבנית כוללת את הפנייה הבאה: "מעשיך מהווים עבירה פלילית. עליך לדעת כי נשקול פנייה לרשויות החוק אם ההשחתה תימשך."

הפנייה למשפט הפלילי הפתיעה אותי מאוד. איפה בספר החוקים של מדינת ישראל נמצאת העבירה של השחתת ויקיפדיה? ומדוע שהמשטרה תוטרד מדבר שהוא פעוט-ערך למדי? (או כמו שנאמר בביג ליבובסקי: !They got us working in shifts). על מנת להבין את המקור לאיום (שאין לו מקבילה בויקיפדיה האנגלית), פניתי לדף השיחה הרלוונטי. הדיון הקצר שהתפתח בעקבות הוספת ההערה לתבנית מלמד לא מעט על תפיסות שונות של משפט בויקיפדיה עצמה, ואולי גם בציבור בכלל. אפשר למפות את סוגי הטיעונים לשלוש קטגוריות:

1. "חוק זה חוק": דוד שי פתח את הדיון בציטוט ישיר מסעיף 3 לחוק המחשבים, שקובע חמש שנות מאסר למי ש"מעביר לאחר או מאחסן במחשב מידע כוזב או עושה פעולה לגבי מידע כדי שתוצאתה תהיה מידע כוזב או פלט כוזב". התגובות הראשונות התייחסו לחוק כ"ראה וקדש" – מרגע שהוצג סעיף החוק, אז ברור שיש גם עבירה פלילית (בכפוף לכמה דיונים דקדקניים בלשון החוק). פן נוסף של העמדה הזו, שגם אותו הציג דוד שי, היא שגם אם מבחינה פרקטית הסיכוי לתביעה משפטית בעבירה הזו הוא קלוש, זה לא משנה כי המשמעות של המשפט היא רחבה יותר מאשר הסנקציות הפליליות שטמונות בצידו. הקביעה של דבר כ"בלתי-חוקי" צריכה לגרור איתה משמעויות חריפות, גם אם ברור שלא תתקיים שום סנקציה: "אדם שומר חוק לא ימהר לפשוע, גם אם זהו פשע שלא במהרה יגיע לבית המשפט. החוק בכללו נועד לקבוע נורמות, ואלה נוצרות לא רק באמצעות אכיפה בבתי המשפט, אלא גם באווירה ציבורית. במקרה שלפנינו, חשוב להבהיר שלא מדובר ב"מתיחה", "קונץ", "תרגיל" ושאר מילים נחמדות, אלא בפשע, פשוטו כמשמעו."
2. "זה חוק זה?": העמדה הקיצונית השנייה ראתה באיום הפלילי איום-סרק שהוא על גבול המגוחך. אלמוג ציין ש"אם יימצא הפרקליט הבלתי שפוי שירוץ עם העבירה הזאת, יגיש כתב אישום וינהל משפט, אני בטוח שהשופט לא ימתין שניה מרגע שיקרא את כתב האישום בטרם יפסוק כי המדובר ב"זוטי דברים", וישלח את האישום לכל הרוחות.". גם conio.h הסכים שההנחה שיוגש כתב אישום היא הנחה "הזויה". אגב, מעניין לראות שדוד שי, שפתח את הדיון בהפנייה לסעיף החוק כדי להצדיק את השימוש באיום הפלילי, הסכים שמבחינה עובדתית ש"לרגע לא חשבתי להגיש תביעה בעניין זה – למשטרה ולבתי המשפט יש עניינים הרבה יותר חשובים שאינם מגיעים לטיפול נאות."
3. "מה קשור פה חוק?": הטיעון השלישי טוען שהמשפט כלל אינו רלוונטי. אלמוג טען ש"מי שמספיק אדיוט כדי לבצע דבר כזה מלכתחילה, לא יפחד גם מהחוק הפלילי." conio.h הביע עמדה צינית לפיה "לא נראה לי שהטרול מתייחס לאיום הזה ברצינות…" וקרא לפעול במישורים לא משפטיים (אלא על ידי חסימה טכנית של ה-IP החשוד). ההנחה היא שבניגוד לעמדה ה"מוסרית", משפט שאין בצידו סנקציה הוא בלתי-רלוונטי.

שלוש העמדות הללו – התפיסה שרואה במשפט אלמנט מוסרי-אתי נשגב, זו שרואה בו מערכת בעלת כללים משלה (שלפעמים עוזרים ולפעמים לא), וזו שטוענת לאי-הרלוונטיות שלו – לא ייחודיות לויקיפדיה דווקא. החלוקה של המשפט לנראטיבים מנוגדים ומתחרים בחברה הוצגה בלא-מעט מחקרים עד היום.* אך מה שמעניין כאן הוא איך כל הנראטיבים הללו באים לידי ביטוי בדיון אחד קצר, ואיך למרות הסקפטיות שהובעה לגבי השימוש במשפט – בסופו של דבר ההפנייה ל"עבירה הפלילית" נותרה על כנה.

————–

* למתעניינים: הספר הבולט בתחום הוא The Common Place of Law, שנכתב על ידי סוזן סילבי (גילוי נאות: היא מנחה שלי)

בשבועות האחרונים אני קוראת הרבה מאוד ספרי ומאמרי-יסוד באנתרופולוגיה של המשפט. ולפעמים מפתיע אותי עד כמה גם כתיבה משנות ה-40, שמדברת על שבט אינדיאני (היום היו קוראים לזה נייטיב-אמריקאי, אבל הכתיבה היא לפני שהמציאו את הפוליטיקלי-קורקט), רלוונטית גם לקהילות אינטרנטיות. מצד שני, אולי זה לא אמור להפתיע כלל: הרי בשני המקרים מדובר בקהילות עצמאיות למדי, קטנות יחסית, שמתנהלות באופן עצמאי מהמדינה והמשפט הפורמלי.

אחד המאמרים הידועים בתחום הוא The Kpelle Moot, שכתב James L. Gibbs ב-1963, ועוסק בשבט קפל במרכז לוב. ג'יבס מתרכז בסוג של "אסיפות משפטיות" שנוצרו לצד הדיונים המשפטיים הרשמיים, ומשלבות בין קבוצת-תמיכה לבין פתרון סכסוכים. האסיפה היא דיון לא-פורמלי בסכסוך, בהשתתפות בני-משפחה של הצדדים, שכנים וקרובים, והיא מתנהלת בדרך-כלל בביתו של המתלונן, בעזרתו של מגשר שנבחר על ידי הצדדים כאדם מוסמך. הדיון מתחיל קודם כל בברכה ותפילה משותפת, אז שני הצדדים אומרים את שעל ליבם, ובהמשך הקבוצה כולה והמגשר אומרים את דעתם. הדיון מסתיים בזה שהמגשר מסכם את הקונסנזוס שנוצר בקבוצה. הצד המפסיד מתנצל בפני הצד השני, ובדרך-כלל גם מפצה אותו בפיצוי סמלי כלשהו.

המבנה הזה דומה מאוד למבנה פתרון-הסכסוכים שנמצא, למשל, בויקיפדיה (אני מתבססת על ההיכרות שלי עם הויקיפדיה האנגלית. אשמח לשמוע האם המצב דומה בויקיפדיה בעברית). כאשר יש ויכוח בין שני עורכים, הדיון מתחיל בדרך-כלל בדף-השיחה של אחד מהם ("הבית" הוירטואלי שלו בויקיפדיה), כאשר עורכים אחרים מוזמנים להוסיף את דעתם ולהצטרף לדיון. לא פעם מזמינים מפעיל-מערכת שמקובל על שני הצדדים ואינו מעורב בעניין אישית כדי לשמש כמגשר ולהביע גם את דעתו, שאמורה לסמל את הקונצנזוס של הקהילה כולה.

אפילו המערכת הפורמלית ביותר בויקיפדיה האנגלית, ה-Arbitration Comittee, אליה אמורים להגיע סכסוכים שלא נפתרו בדרכי-שלום או על ידי דיונים בדף-השיחה, מקיימת מבנה דומה. הדיון נפתח בכך ששני הצדדים כותבים את הגרסא שלהם לסיפור, וכל משתתף אחר מוזמן להביע את דעתו, להוסיף עדויות וראיות רלוונטיות, להעיד על אופיים ועברם של הצדדים ולהתווכח איתם, וחברי הועדה מסכמים בסוף הדיון את הקונצנזוס שנוצר ומחליטים על פתרון הסכסוך.

החלופה הבלתי-פורמלית הזו, שמשאירה את הסכסוך כעניין שהוא חלק מקהילה, מדיון ומתהליך טיפולי-פסיכולוגי, עומדת בניגוד למשפט הפורמלי כפי שאנחנו מכירים אותו, שמקדש דווקא את העצמאות והנפרדות של המשפט כתחום מקצועי, אובייקטיבי, מנותק וחיצוני לסכסוך ולצדדים. משפט שיתנהל בביתו של הנאשם ייתפס כשערורייתי. אבל מצד שני, זו חלופה שמפחיתה את העוינות בין הצדדים, מאפשרת להציג פתרונות מורכבים ולא דיכוטומיים ורואה בסכסוך עניין של הקהילה כולה, ולא רק של הצדדים.

בסוף החודש אני הולכת להעביר הרצאה במסגרת סמינר המחקר של מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל-אביב. ההרצאה תעסוק במחקר שערכתי בויקיפדיה האנגלית, שמתמקד בדרך שבה העיצוב של תוכנת הויקי יוצר נורמות חברתיות בויקיפדיה. דרכו, אני מקווה לפתח דיון רחב יותר על הקשר בין עיצוב פלטפורמות לפיתוח נורמות ועל היחס בין טכנולוגיה לחברה.

עדכון: את המאמר שעליו מבוססת ההרצאה תוכלו לקרוא כאן באנגלית. את המצגת שהעברתי תוכלו לראות כאן.

ערן התלונן לאחרונה שויקיפדיה העברית מנוהלת על ידי קבוצה קטנה ופמיליארית, שיוצרת סגירות בפני כותבים חדשים. גם בתגובות, התעורר ויכוח (ער אולי קצת יותר מדי) בין הויקיפדים הותיקים לבין "מאוכזבי ויקיפדיה", שחשו שנהגו בהם בצורה לא הוגנת כשרצו לתרום לויקיפדיה. אני לא מכירה היטב את הויקיפדיה העברית. אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מאוד (ובדרך כלל ללא יותר מאשר פרוקרסטינציה של מה שאני באמת צריכה לעשות). כך שהבסיס שלי לגבי מה קורה שם נזון במידה רבה מהפוסט, ויותר מזה מהתגובות לו. אבל אני מכירה לעומק את ויקיפדיה האנגלית, שאותה אני (בין השאר) חוקרת, ונדמה לי שהכרת "האחות הגדולה" יכולה לעזור להבין את מהות הויכוח שהתעורר.

הויקיפדים הותיקים התמקדו בשני טיעונים מרכזיים. הראשון מתמקד בתרומתם למיזם. הם אלה שמקיימים את המיזם באופן יומיומי וסיזיפי (בניגוד לפורשים ולמתלוננים מבחוץ) ולכן הכוח שיש להם בתוך המערכת מוצגת. מי שמשקיע, ראוי שדעתו תיחשב יותר. הטיעון השני הוא טיעון "הדיקטטורה הנאורה", שמצביע על כך שהויקיפדים אינם משתמשים לרעה בכוח שלהם, אלא מנהלים את הדיונים באופן ענייני וצודק (ולכן אין לתלונות על מה שיסמכו).
הבעיה עם הטיעונים האלה, הוא שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם נכונים לגמרי, הם לא יכולים לבסס מערכת חברתית אפקטיבית בסדר הגודל של ויקיפדיה. ככל שמערכות חברתיות הופכות להיות גדולות וסבוכות יותר, כך הדרישה ללגיטימציה של בעלי הכוח הופכת להיות חדה יותר. הלגיטימציה שאותה מעוררים הויקיפדים מבוססת על ותק והשקעה ועל צדק מהותי. הבעיה היא, שהצדקות הותק וההשקעה חותרות תחת ההצדקות והאידיאלים שאותם ויקיפדיה מנסה לקדם: פתיחות, חופש, ואנטי-היררכיה. כך שלא פלא שההצדקות הללו נתקלות בעוינות ובהתנגדות. אלו לא הצדקות לגיטימיות במסגרת פרויקט שוויוני ופתוח.
הסיבה לכך שההצדקה בדבר צדק מהותי ("כל ההחלטות שלנו עניינות ומוצדקות לגופו של עניין") לא עובדת היא מורכבת יותר. ההצדקה הזו מניחה שיש בסיס חיצוני כלשהו להחליט מה צודק וראוי ומה לא. הבעיה היא, שכמו שהויכוח אצל ערן מראה, בויקיפדיה העברית אין בסיס חיצוני כזה. הויכוח האם החלטה מסוימת הייתה צודקת או לא לא מצליח להגיע לכדי הסכמה אובייקטיבית, אלא נסגר באמצעות אמצעים של כוח – הצבעות, מפעילי מערכת וכו'. אבל האמצעים האלו לא יכולים לתרום ללגיטימציה של טענת הצדק המהותי. אם כבר, הם חותרים תחתיה ומשמשים כדוגמא לכך ש"הם לא מצליחים לשכנע, אז הם משתמשים בכוח".

הדרך ליצירת בסיס חיצוני לטיעוני צדק מהותי היא על ידי יצירת מערכת משפטית. ההישג הגדול ביותר של מערכת משפטית אפקטיבית (על אף שלל הביקורות שאפשר להטיח בה) הוא שהיא יוצרת ספירה לדיון שמנותקת מיחסי-כוח ישירים וחדים. עצם החובה להקפיד על פרוצדורות ראויות, לשמוע את כולם, לנמק את ההחלטה וכיוצ"ב יוצרים מערכת שהיא במידה מסוימת אוטונומית ולכן יכולה, באופן טוב יותר מאשר מערכות אחרות, לספק החלטות לגיטימיות בשאלת הצדק המהותי. במקרה כזה, התמיכה של המערכת המשפטית בויקיפדים גם הייתה מחזקת את טענתם שהם פעלו כשורה, וגם הייתה מקטינה את ההתנגדות להחלטות שלהם, כי המתנגדים היו מוכנים לקבל ביתר נכונות עמדה אובייקטיבית שמעמידה אותם על טעותם, שמנותקת מהעמדה של מי שהתווכחו איתו מלכתחילה.
מערכת משפטית פנימית כזו, שמטרתה לחזק את הלגיטימציה של המערכת וליצור "שלטון חוק", קיימת בויקיפדיה האנגלית, בכמה מישורים (היא גם קיימת בויקיפדיות אחרות, כמו שהראה Harel). ראשית, בויקיפדיה האנגלית יש הרבה יותר דפי מדיניות מאשר בויקיפדיה העברית (שבה, מהתרשמות שטחית, מעט מדפי המדיניות רלוונטיים לענייננו). בנוסף, דפי המדיניות האנגליים הרבה יותר מפורטים ומגבילים ביחד לדפים העבריים (השוו למשל את דף הונדליזם בעברית ובאנגלית). דפי המדיניות ("החוקים") יוצרים בסיס קבוע, אובייקטיבי ולא משתנה שאליו אפשר לפנות במקרה של ויכוח. שנית, בויקיפדיה האנגלית יש מערך פתרון סכסוכים מורכב יותר מזה של העברית, שמגיע כדי "ועדת בוררות" שמשמשת כ"בית משפט" ובכך מקדמת פתרונות לגיטימיים לסכסוכים. יישומם של אלה בויקיפדיה העברית יכול לחזק את הלגיטימציה שלה וגם לקדם מערכת שהיא באמת פתוחה וצודקת יותר.

בשבועות האחרונים אני מסיימת את כתיבתו של מאמר קצר, שלמעשה התחלתי לכתוב אותו כבר באמצע השנה שעברה, כי הוא עיבוד של עבודת התואר השני שלי (היא לא ממש תזה, אבל נקרא לה תזה לצורך הנוחות). מה שמפתיע אותי הוא עד כמה הרעיון משנה את פניו בכל פעם שאני חושבת על זה.

במקור, המחקר התחיל מזה שנותרו עוד כחודשיים עד המועד שבו הייתי צריכה להגיש את התזה, וכל הרעיונות שחשבתי עליהם עד אותו רגע נראו לי טפשיים ויומרניים (מי שלא מחק 90 עמודי הערות ביום אחד לא יודע חרדה מהי).

ואז פשוט החלטתי לצאת לשיטוט ארוך בדפי המדיניות של ויקיפדיה, בתקווה שאולי דרך השיטוט חסר-הפשר אמצא משהו מעניין יותר ממה שהכתיבה התיאורטית שקראתי עד אותו רגע חשפה בפני (אז קראתי בעיקר כתיבה על מערכות אכיפת-חוק). רק כמה חודשים מאוחר יותר גיליתי שלשיטוט כזה קוראים "אתנוגרפיה". אז, זה היה בעיקר שיטוט. אבל השיטוט חשף בפניי כמה מקרים מעניינים שבהם מפעילי מערכת בויקיפדיה התבטאו בכל מיני מקומות בניגוד למה שכתוב בדפי המדיניות. סימנתי לי את זה בראש כ"משהו מעניין" והמשכתי לחפש בכיוון, כשאני בעצם לא ממש יודעת עדיין מה אני מחפשת.

אחרי שמצאתי עוד כמה מקרים, התחלתי לנסות לחשוב איך אני מסבירה את התופעה הזו. אבל, בעצם, זה תיאור קצת מסודר מדי. מה שבעצם קרה הוא שפתאום קפצה לי לראש המחשבה: "הי, זה קצת מזכיר מאמר שקראתי פעם על "הפרדה אקוסטית" במשפט הפלילי!" (בקצרה, הרעיון הוא שיש במשפט הפלילי מאפיינים שגורמים לזה שהציבור הרחב לא יודע מה שופטים עושים, ושזה דווקא יכול להיות טוב). ואכן, הרעיון הזה עמד במרכז עבודת התזה שלי: ניסיתי להראות איך, באמצעות חלוקה לדפים שונים, ויקיפדיה גם משתמשת במבנה של "הפרדה אקוסטית". אז, חשבתי שמה שאני עושה הוא דוגמא לאיך מערכות אינטרנטיות עובדות כמו המשפט הרגיל.

אבל אז, הוזמנתי להרצות על הנושא בכנס ויקימניה (שהתקיים בבואנוס איירס. המחשבה על כך שאנשים זרים שילמו כדי שאני אטוס לחו"ל עדיין מדהימה אותי). ופתאום, המוקד של מה שעניין אותי השתנה. קודם כל – כל המחקר האתנוגרפי שערכתי, שעמד במרכז התזה, נעלם כמעט לגמרי. נותרו ציטוטים ספורים פה ושם, בעיקר כדי לתת קצת צבע להרצאה. בנוסף, המוקד עבר לשאלה שהייתה די משנית בתזה, והיא "האם ההפרדה היא דבר טוב או רע, ומי צריך להחליט את זה". התמקדתי בטענה שאם לעיצוב תוכנת הויקי יש משמעויות חברתיות, אז חשוב ששאלות עיצוב התוכנה יהיו במרכזו של דיון בתוך הקהילה. שזה צריך להפוך להיות נושא פוליטי. (הבעיה הייתה, אגב, שהשארתי את כותרת ההרצאה ככותרת התזה – מה שגרם לזה שהיה פער די משמעותי בין הכותרת לבין מה שבאמת דיברתי עליו).

עכשיו, אני צריכה לגמור לכתוב את המאמר-שבעקבות-ההרצאה, שיתפרסם בכרך של הכנס. ובמהלך הכתיבה (שדרשה בין היתר קיצור של התזה מ-80 עמודים לפחות מעשרה, ורק שיפרה אותה!) פתאום מתברר שאני בכלל כותבת על משהו אחר. המיקוד של המאמר הוא על הדרך שבה תכנון המערכת משפיע על הנורמות שנוצרות בה. עד היום דיברו על זה לא מעט באופן תיאורטי (לורנס לסיג, למשל), אבל כמעט ואין כתיבה שבאמת מסבירה ברמת השטח איך בדיוק ההשפעה הזו עובדת. כלומר – חזרתי דווקא לאתנוגרפיה שערכתי בטעות כנקודה המרכזית שאותה אני רוצה להדגיש. ההשפעה של המשפט, השאלה אם זה טוב או רע, והקריאה לפוליטיזציה – כולם עדיין שם אבל לא במרכז יותר.

מה שהפתיע אותי הוא עד כמה המעבר בין הפרספקטיבות השונות היה כמעט מקרי. זה לא שפתאום קראתי משהו חדש, או התווסף לי עוד מידע. זה לא שעבדתי על המאמר כדי למצוא בו פנים חדשות. הוא פשוט הציג את עצמו בפני אחרת בין פעם לפעם. והאמת היא, שיש בזה משהו מאוד משמח ומעורר ביטחון (וכן, גם קצת גאווה) – שלרעיונות שחשבתי ולדברים שכתבתי יש גם חיים משלהם. שיש להם כמה רבדים, גם אם בהתחלה אני לא רואה את כולם. אני חושבת שהיכולת לחזור לאותו רעיון ולראות אותו בכל פעם קצת אחרת היא אחד הדברים החשובים בלימודים גבוהים. הקריאה האיטנסיבית והזמן שעובר מאפשרים להתבשל לאט לאט. להשאיר כל רעיון כ"נתון לשינויים", גם אחרי שהוא כבר יוצא החוצה.