ללא אליבי

@eranbe: today is the first day of the rest of my life :) 6:56 AM Dec 15th, 2008

@ayeletoz: is moving to a sweet new apt next week. soon to become a love nest. 5:59 PM Feb 7^th, 2008

@ayeletoz: 4 more days to co-location with loved one. 8:30 AM Feb 21^st, 2009

@ayeletoz: off to London tomorrow, to reunite with my love :) 2:03 PM Feb 24^th, 2009

@ayeletoz: Back in Boston, after the best weekend of my life. 6:05 PM Mar 1^st, 2009

@eranbe: Back in Haifa, after the best weekend of my life. 2:17 AM Mar 2^nd, 2009

@eranbe: flight tickets to Boston booked. my love @ayeletoz and I are now inseperable! yay! 9:29 AM Mar 5^th, 2009

@ayeletoz: excited about an transatlantic anniversary dinner/lunch with @eranbe,12:PM May 14^th, 2009

@eranbe: waiting for a jet plane 1:02 AM June 10^th, 2009

@eranbe: is engaged to @ayeletoz! 2:35 AM June 13^th, 2009

@eranbe: is getting married to my sweetheart @ayeletoz on Friday, August 7. Yay! 3:22 AM Jun 18^th, 2009

@ayeletoz: wedding date – checked! 07.08.09 (that's Aug 7th, not July 8th :) ),3:27 AM Jun 18^th, 2009

@eranbe: good morning everyone. wedding day (with @ayeletoz) today! live tweeting may follow…1:44 AM Aug 7^th, 2009

@eranbe: Yesterday's wedding live tweeting plan: #FAIL 2:34 AM Aug 8^th, 2009

@eranbe: First day of being married. Sitting on the porch with my lovely @ayeletoz. finished breakfast. We're both catching up on our web-reading. 2:35 AM Aug 8^th, 2009

ככה הוא רואה את זה. כשזה כתוב דרך עיניו, זה נדמה אפילו עוד יותר כמו סיפור-אגדה. הכתיבה שלו תמיד מרגשת אותי עד דמעות.
והסיפור מלווה, כמו כל סיפור-אגדה, גם בדמויות שבין אמת לבדיה.

חודשיים עברו מהיום שבו החלטנו רשמית להתחתן (למרות שזה היה ברור מאז היום הראשון שאחזתי בידו). ואתמול באנו בברית הנישואין. כרגע אנחנו יושבים במרפסת ובעלי הטרי מאכיל אותי בגבינות וקרקרים. חיי הנישואין במיטבם.

כל כך חששתי מכל עניין החתונה. מלהפוך ל"בריידזילה" שרודה בכולם כדי שהמפיות יתאימו לשמלה. ולשמחתי הרבה, החתונה הייתה יותר מכל שפויה, רגועה, ומלאת אהבה וגם קצת שקט (אפילו אכלנו בחתונה של עצמנו!). קמנו מוקדם בבוקר והלכנו שנינו לטבול בים (בלי חציצה :) ). הצעידה אל אהובי, שעמד תחת החופה מוקף בארבעה מחברינו  – בלי במה ובלי פאר – לצלילי שירתה הנפלאה והמרגשת של קרובת משפחה (שהיא באמת קרובה) הייתה כנראה הרגע המרגש ביותר. הרגשתי באמת שאני הולכת אליו. ילדי המשפחה ישבו ממש מולנו על הרצפה (או התרוצצו מסביב לחופה). הטקס היה מלא במוזיקה ושירה. הקראנו שירה, ואפילו שברנו שתי כוסות (מה שגרם לרכילות משעשעת לפיה החתונה הייתה בעצם רפורמית…). רק בסיום החופה הרגשתי שבאמת הצלחנו למצוא את דרך-הזהב שחיפשנו – משהו שימשיך את המסורת היהודית, המשפחתית והלאומית, ועדיין יכלול גם את תפיסת עולמנו (אפילו העלנו למודעות את הצורך בתמיכה בילדי העובדים הזרים! בהחלט משיאיה של החתונה!).

וכך, בלי יותר מדי אנשים, שמלות פומפוזיות, או לחצים מיותרים – אנחנו זוג נשוי. (מה שאומר שאאלץ לשמוע "שבת צחוק", תוכנית הרדיו המזעזעת אך האהובה כל כך על בעלי. לנישואין יש גם מחיר).

בסוף השבוע האחרון נפגשנו עם רב שביקשנו ממנו לנהל את טקס החופה שלנו, וניהלנו שיחה ארוכה ומרתקת. (מדובר ברב ברוך ברנר, שהוא אדם מקסים, משכיל, ומאוד פתוח). השאלה הזו העבירה אותי לראשונה משאלת ה"מה" (חתונה דתית או אזרחית, שאלה שכבר הוכרעה) אל שאלת ה"איך". יותר מכל דבר אחר, השיחה הבהירה לי שמעבר ל"גבולות הגזרה" – המגבלות ההלכתיות שנובעות מעצם הבחירה בחתונה דתית במסגרת הרבנות, יש גם מרחב מסוים שבמסגרתו אנחנו יכולים לעצב את הטקס כדי שיהיה תואם יותר למי שאנחנו ויהווה שינוי מסוים מהחופה הסטנדרטית, גם בתוך הגבולות הקבועים מראש.

בהתחלה, לא הסכמתי בכלל לנסות ולשנות את הטקס. ראיתי בכך משום "הכשרה" של טקס שהוא בעייתי, שבאה במקום ניסיון לעקור אותו מן השורש, ורק מסתירה את פגמיו. אבל בסופו של דבר החלטנו לא להימנע מהאפשרות לחדש ולשנות במסגרת הקיים. ראשית, הבנתי שאיש לא ירוויח באמת מן העובדה שאהיה מנוכרת וזועמת בטקס חתונתי. העובדה שעשיתי "פרנציפים" לעצמי, אחרי שכבר החלטתי להתחתן בחתונה דתית, גם לא תקדם במאום את המאבק הפמיניסטי, שכן רק אחוז זעום מהאורחים בחתונתי ידעו שהדבר נובע מטעמים פוליטיים נעלים, ולאחוז קטן עוד יותר זה יהיה אכפת. ככלל – כולם יביטו בטקס באותו שיעמום שבו אנשים מביטים בדרך כלל בטקסי חופה, ויחכו עד אשר יוכלו לעבור אל האוכל והריקודים. לא סביר שיירשמו שריפות חזיות.

ובנוסף, אני חושבת שהשתכנעתי במובן מסוים בחשיבות השינוי מבפנים. אחד הדברים הקשים בדיון על נישואין אזרחיים הוא שבמידה רבה, הוא עדיין דיון שמתקיים אצל חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה. חלק שמשתייך לקבוצות החזקות מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית (לא רק, אבל גם. ומקרב קוראי הבלוג – בעיקר). לרוב הגדול של הנשים בארץ הוא לא מדבר. התמקדות רק בטקסים האלטרנטיביים חוטא בחטא הקדמון של הפמיניזם הליברלי – הוא טוב רק לנשים לבנות, משכילות ועשירות, והוא מנתק אותן מן הקבוצה הגדולה יותר, שנותרת ללא חלופה מתאימה.

אז החלטנו לנסות, בקטן, להציע חלופה מבפנים. להבדיל בין מה שמתחייב מעצם הבחירה ברבנות לבין מרחב התמרון שעדיין קיים, ושניתן למלא אותו בדברים שנעדרים מטקסי חופה רגילים. השלב הראשון מבחינתי הוא לנסות למלא את פערי הידע שלי ולהבדיל בין מה שאני יכולה לשנות ובין מה שאי אפשר לשנות (אשמח לתיקונים והבהרות מגדולים בהלכה ממני, בגישת "ידע הוא כוח"). אז אלו מרכיבי הטקס, ככל שאני מבינה אותם:

1. החתימה על הכתובה. זהו אחד הרגעים הקשים יותר מבחינה פמיניסטית. אותי שימח שמתברר שגם מבלי להיות חתומה על הכתובה, אני (ואמי, למשל), יכולות להיות נוכחות בחתימה. גם זה עוזר לשבור קצת את התחושה שחבורת גברים מסתגרים בחדר צדדי כדי לחתום על חוזה שנוגע לחיי מבלי שמותר לי להיות שם.

2. כניסה לחופה. זה אולי משונה לראות בזה מרכיב, אבל זה חלק חשוב בעיני, כי יש לזוג חופש כמעט מוחלט בבחירת הפסקול לכניסה, והפסקול ממסגר במידה רבה את אופי הטקס (ואף מאפשר חתרנות).

3. כיסוי הכלה בהינומה. הרב המליץ לנו לנצל את הרגע הזה, שיש בו יותר משמץ של אירוטיקה (לצד לא מעט כוחנות והדרה), לרגע שיהיה בינינו בלבד. רגע של אינטימיות באמצע האירוע הכל-כך פומבי הזה. אני חושבת שזו המלצה מוצלחת.

4. הקידושין. המורכבים מהקידוש בטבעת על ידי החתן, ומברכה על היין ועל הקידושין עצמם.

5. הקראת הכתובה. שלמעשה מהווה חציצה מסוימת בין טקס הקידושין לטקס הנישואין. אנחנו כנראה נצמצם אותו לדקלום טקסי בלבד ולא מרכזי.

6. הנישואין. הטקס נפתח בשבע ברכות (בקצרה (השמות שלי): על היין; "שהכל ברא לכבודו", "יוצר האדם", "אשר יצר את האדם בצלמו", "משמח ציון בבניה", "רעים אהובים" ו"קול חתן וקול כלה"). אח"כ החתן משקה את הכלה ביין. וזהו, אנחנו נשואים.

7. "שטח ההפקר" (השם שלי, כמובן). זהו השלב שבסיום הנישואין – ולכן חופשי למדי מהמגבלות ההלכתיות, אבל עדיין תחת החופה, ומוקדם יותר מאשר שבירת הכוס, ולכן נדמה, אפילו אם זה מוטעה הלכתית, שהוא חלק אינטרגלי מהטקס. כאן אפשר להכניס דברים מאת החתן והכלה, הענקת טבעת לחתן, וכמעט כל דבר אחר. אנחנו עדיין חושבים כיצד לנצל אותו, אבל אני רואה בו פוטנציאל גדול.

8. שבירת הכוס, ולאחריה שמחה, נשיקות וחיבוקים.

9. הזדמנות להיות קצת לבד. הרב המליץ, וגם זה מצא חן בעיני, לנצל את הזמן שמיד לאחר החופה (לאחר שכולם חיבקו אותנו וכעת מרוכזים באכילה ובדיון בשאלה האם הצענו רבע עוף או בורקס) כדי לחמוק שנינו לחדר צדדי ולהיות קצת לבד, ברגעים הראשונים לנישואינו. לתת לעצמנו קצת שקט לפני שאנחנו חוזרים להיות מארחים המודאגים מזה שדודה סימה לא רוקדת.

 אז כן, אפשר לומר שמדובר בעלי תאנה בלבד, בתוך טקס מובנה בסך הכל. אבל אני חושבת שיש ערך גם בעלי תאנה. עכשיו השאלה היא מה נעשה איתם.

———–

והנה כמה קישורים מעניינים שנתקלתי בהם באתר "קולך":  אופציות למעורבות נשית בטקס החתונה; הצעות לפסוקים בעת מתן טבעת על ידי הכלה; הצעות לטקס אישי; סיכום של הכנס "החתונות שלנו".

השאלה שעלתה מהתגובות לפוסט הקודם היא: "אז למה בעצם את מתחתנת?". בדרך כלל, כאשר מתארים בספרים ובסרטים את "דילמות טרום-החתונה", ההתמקדות היא בדילמות שעיקרן פסיכולוגי. האם אני באמת אוהבת אותו? למה אני איתו? איזה חור בליבי יתמלא בעת הנישואין? האם יהיה עדיף לי עם אחר? וכו'. לשמחתי, הדילמות הללו רחוקות ממני מאוד, ואינן מטרידות אותי כלל וכלל. האושר המצוי באהבתנו מציף אותי מדי בוקר עד כדי כך שהשאלה "מי" לא ממש עולה על הפרק. קשה אפילו לומר שמדובר בתשובה חיובית, מרוב שהשאלה אינה רלוונטית. מבחינתי העובדה שארצה לחיות עימו כל חיי היא פשוטה וברורה כמו זריחתה של השמש או העובדה שאני מאחרת במטלותיי האקדמיות. זה פשוט שם.

החלק הבעייתי והמטריד מבחינתי בכל עניין החתונה, כפי שאפשר להבין מהתגובות לרשומה הקודמת, הוא דווקא הדילמות "הסוציולוגיות". ואין כוונתי רק לגילוי (המטריד לכשעצמו, כמובן) שרגשותיי כלפי החתונה וכלפי מבנה הזוגיות הם תוצאה של הבניות חברתיות ואינם משקפים את רצונותיי "האותנטיים" (ככל שניתן לדבר כלל על רצונות אותנטיים כלשהם). את הגילוי הזה חוויתי לפני שנים לא מעטות,* עד שהיום הוא כבר אינו מטריד אותי עוד.

אך מרגע שאיני מוכנה לקבל עוד את הבחירה להתחתן כמובנת מאליה או כשלב הכרחי בחיים, עלי לקבל על עצמי את האחריות לבחירה, על שלל ההשלכות הפוליטיות שלה: מחיזוק הנורמה לפיה זוגיות מונוגמית ארוכת-טווח היא האופציה היחידה האפשרית (אולי במיוחד לנשים), לחיזוק ההגמוניה של מערכות יחסים הטרוסקסואליות, ועד חיזוק הממסד הרבני בישראל ושליטתו בדין האישי. כל אלה מטרות וערכים שאני מתנגדת להם בכל ליבי.

אך יחד עם זאת – הבחירה לפעול אך ורק על פי ערכיי ואמונותיי גוררת גם היא מחיר כבד, של פגיעה במשפחתי. אני יודעת שיש רבים שמקלים ראש בפגיעה הזו, סבורים שזו "הבעיה שלהם" ורואים בקבלת מערכת הערכים המשפחתית משום כניעה, חולשה, או התקפלות. אבל לדעתי, מדובר גם כאן בבחירה פוליטית לא פחות. בחירה שמעניקה משקל למעגלי הזהות שאני חלק מהם, לעובדה שאנשים העניקו מעצמם כדי שאני אהיה מאושרת, לכך שעלי לקבל את העובדה שיש רבים שאינם חושבים כמוני ושימשיכו לא לחשוב כמוני, ואפילו לאושר שאני רואה בעיניו כאשר הוא רואה עד כמה עזה בחירתי בו.

הבחירה בין השניים תמיד נדמית קלה באשר לאחרים. "נו, מה הבעיה? תעשי מה שאת רוצה!". קל עוד יותר להוסיף דוגמאות מוקצנות יותר של מצבים שבהם הקונפליקט מתעורר (גם אם היית לסבית לא היית יוצאת מהארון?). אבל אני מתעקשת שהבחירה היא לא קלה, ויותר מזה – היא קונטקסטואלית. איזון לכיוון אחד במקרה אחד לא מחייב איזון דומה במקרה אחר. חתונתי אינה משקפת את כל זהותי או את כל הבחירות שעשיתי בעבר ושאעשה בעתיד. בדיוק כפי שאיני אוחזת בתפיסה טהרנית ודפניטיבית באשר לכל דבר אחר בחיי (כנראה שאיני רדיקלית באמת…) – איני אוחזת בה גם באשר לדרך שבה אציין את אהבתי. גם חתונתי, כמו שאר הדברים, היא פשרה פרגמטית בין שיקולים שונים ודברים שונים שחשובים לי יותר ופחות. אולי זו לא תפיסה מאוד רומנטית או לחלופין רדיקלית, אבל היא משהו שאפשר לחיות איתו. ודי בכך.

———-

*ועדיין, אני זוכרת את השוק המוחלט שאחז בי כשהייתי בת 18 ושמעתי לראשונה את הרצאותיה של אווה אילוז על "תרבות הקפיטליזם" באוניברסיטה המשודרת. (אגב, הספר הזה נגיש מאוד לקהל הרחב ומומלץ מאוד מאוד. מבחינתי הוא לא פחות מאשר תחנת תרבות בהבנתי את העולם).