ללא אליבי

אחת הסטיות הקטנות שלי היא החיבה שלי לספרי-הדרכה מכל סוג ומין. זה יכול להיות "כיצד תהפכי רזה וגבוהה בשלושה שלבים פשוטים", "המדריך המלא להארכת שיערו של החתול שלך", "מה לא ללבוש" או "מדריך מקרמה למתחילים". כל עוד לא מדובר בספר מז'אנר ה"תתחברי לעצמך" או לז'אנר ה"כיצד תעשי מיליונים בלי לעבוד" – אני בעניין. במסגרת הסטיה הזו, תת-הקבוצה החביבה עלי ביותר היא ספרי ההדרכה לתלמידי מחקר: "כיצד לכתוב דוקטורט ב-15 דקות ביום", "כיצד לכתוב דוקטורט בשני סמסטרים", "כיצד לכתוב מאמר מנצח בשבועיים" ושאר ירקות. הפלוס החבוי בספרי הדרכה לדוקטורט הוא שהבושה שבלרכוש אותם היא פחותה מהרבה מאשר להודות בכך שיש לי שלושה ספרי "כיצד תתלבשי" שונים בבית (שאגב, אני באופן די עקבי לא מיישמת, וחבל). העובדה שמדובר בספרי הדרכה לדוקטורט "מלבינה" איכשהוא את העובדה שמדובר בספרי ג'אנק. וחוץ מזה, "זה לדוקטורט!" הוא תמיד סיבה לגיטימית ומוצדקת לקנות ספרים בכמויות לא סבירות. המסקנה מההקדמה הזו היא שיש לי חצי-מדף בארון הספרים שמוקדש לספרי הדרכה לכתיבת תזה ודוקטורט, ושבניגוד למדפים אחרים – את רוב תכולתו של המדף הזה גם קראתי בשקיקה.

החשיבות האמיתית של ספרי ההדרכה לדוקטורנטית המתחילה והלחוצה היא בהכרה המרגיעה שזה באמת לא רק את. כן, כן, מבריקה ויוצאת-דופן וחדשנית והעולם-לא-ראה-דבר-כזה כמו שאת, מתברר שהבעיות והדילמות שאיתן את מתמודדת לא מי-יודע-מה שונות מאלו שעשרות אלפי תלמידי מחקר אחרים התמודדו איתם. התהליך – הקוסמי כמובן – שאותו את עוברת הוא חלק ידוע ומקובל, כך מתברר, ממערכת ההשכלה הגבוהה כבר אי-אילו שנים. או במילים אחרות: "כל הדוקטורנטיות האומללות דומות זו לזו.".

בנוסף, מעת לעת, בין העצות המובנות-מאליהן לאלו שלא באמת עוזרות, אני מוצאת בספרי ההדרכה הללו עצות מצוינות לשיפור תהליך העבודה על הדוקטורט. אחת מאלו שמוכיחות את עצמן בינתיים בצורה יוצאת-דופן היא המכונה "שיטת הפומודורו". או איך שאני מעדיפה לכנות אותה: "שיטת העגבניה הרגוזה" (על שמה של מסעדה בעלת שם מצוין שראינו בקייפ-קוד לאחרונה). הרעיון הוא פשוט – לחלק את יום העבודה למקטעים של 25 דקות עבודה ו-5 דקות הפסקה (אם אפשר, בעזרת שעון-מטבח בצורת עגבניה), ולספור כמה "עגבניות" עשינו באותו היום. בספר שמתאר את השיטה (שאפשר להורידו בקישור) המחבר מוסיף לכך כל מיני שיטות לניהול סטטיסטיקות מהעגבניות, אבל הן חשובות הרבה פחות מהרעיון הבסיסי.

מהניסיון שלי, דרך העבודה הזו – שנראית במבט ראשון כמי שנמצאת במקום טוב באמצע בין העצות המובנות-מאליהן למטופשות – היא דרך נפלאה לשפר את הפרודוקטיביות. ראשית, בימים שהם מלאי-מרץ וחשק ממילא, העבודה בפרצים קצרים-יחסית אך חסרי הפרעות מאפשרת לכתוב בפחות הססנות ובשטף רב יותר בהשוואה לעבודה לאורך זמן רב יותר ולכן מעלה באופן משמעותי את התפוקה.

אבל חשוב יותר – העגבניות האלה הן דרך לעבוד גם בימים שבדרך-כלל היו ימים אבודים. התופעה המתסכלת של "ימים אבודים" מוכרת, אני מרשה לעצמי להניח, לרוב תלמידי המחקר. אלו הימים שבהם אין דד-ליין דוחק מדי באופק, הכתיבה היא בשלב המשעמם שלה, והיום נמתח בין רגשות אשם, ניסיון לפרוקרסטינציה, והרבה יותר מדי שיטוט חסר-תוחלת ברשת. התפוקה של ימים כאלה היא במקרה הטוב אפסית, ובמקרה הרע (והנפוץ) אפס לגמרי – פשוט יום שלם שעובר בלי לעשות כלום, ורק מוביל לרגשות אשם, כעס עצמי ובושה. הימים הללו – שלפעמים הם נפוצים מאוד ולכן אולי עדיף לקרוא להם "שבועות אבודים" – הם אחת התופעות המתסכלות והייחודיות של הדוקטורט. בעבודות רגילות, אנחנו נתקלים בפחות ימים כאלה מכיוון שמגוון המטלות רב יותר: גם אם אין חשק לכתוב ביום מסוים, עדיין הגעתי לישיבות ולפגישות. מה שגורם לריבוי ימים אבודים בדוקטורט הוא שברוב הזמן, הדוקטורנט מוגבל לבחירה בין "כתיבה" לבין "מחקר" – שתי אפשרויות שדורשות ריכוז גבוה, השקעת מחשבה והתמודדות יומיומית עם הספקות-העצמיים ורגשות האשם המלווים את תקופת הדוקטורט כולה. לא פלא שהן מפחידות ומזמינות את דחייתן לאין-קץ.

תרומתה של העגבניה להתמודדות עם הימים האבודים היא בכך שהיא מקטינה את הדילמה של התחלת העבודה למינימום. במקום לשכנע את עצמי בבוקרו של אותו יום חסר-חשק וכוח ש"היום אעבוד מצוין!" (מה שמוביל לדחיות חוזרות ונשנות של הרגע שבו יתחיל "היום"), כל מה שאני צריכה לעשות הוא לשכנע את עצמי לעבוד במשך עגבניה קטנה אחת (שהיא, כאמור, 25 דקות). כמעט בכל הימים, אפילו המצ'וקמקים ביותר, קל יחסית להשתכנע לפצוח במטלה קטנה כזו. ואחרי עגבניה אחת – שבה עבדתי בצורה מרוכזת ולכן אני נהנית מתחושת הישג קטנה על ההתקדמות היפה שלי, המחסום הגדול שב"להתחיל לעבוד" נסדק קצת. ואז, קל יותר להשתכנע לנסות אולי עוד עגבניה אחת וכו' וכו'.

וחשוב להבהיר – זה לא אומר שבאורח פלא הימים חסרי-החשק הפכו למעיין נובע של פרודוקטיביות. רחוק מכך. אבל המצב השתפר מאוד בכמה מובנים חשובים: ראשית, יום שבו עברתי ארבע "עגבניות" מרגיש טוב יותר ומוביל להתקדמות הרבה יותר משמעותית מאשר יום שבו עבדתי "שעתיים", מכיוון שהתפוקה בפרצי העבודה הקצרים היא טובה יותר. שנית, גם יום של ארבע עגבניות הוא יום פרודוקטיבי יותר ומדכא פחות מאשר יום שבו דחיתי שוב ושוב את תחילת העבודה, עד שגיליתי שבעצם עבר היום כולו ולא עשיתי דבר. ושלישית, תחושת ההישג (הקטנה) שבכל יום מונעת את התהליך שבו "העבודה" הופכת מפחידה ומאיימת יותר מיום ליום (כי כל כך הרבה עוד לא עשיתי!), מה שמוביל כמובן רק לדחייתה עוד ועוד. הוא שומר על מנעד מצומצם יותר של ההבדל בין יום "טוב" ליום "רע", מה שמונע את החשש להיתקע בסדרה של ימים קשים בלי יכולת להשתחרר ממנה.

עגבניות כל העולם התאחדו!

בשבועות האחרונים עבדתי על כתיבת הסמינריון האחרון שלי בתואר בהסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, באיחור של שנתיים (זה סיפור ארוך). לצערי, אחת המסקנות הברורות אליהן הגעתי בעקבות הניסיון הזה היא שאני לא יודעת לכתוב.

אני אסביר: זה לא שגיליתי שיש לי קשיים בכישורי שפה. לשמחתי, העברית שלי מצוינת, וגם האנגלית שלי סבירה. אני לעיתים רחוקות טועה מבחינה דקדוקית או כותבת משפטים סבוכים מדי (אוקיי, אולי על הסיפא יהיו כאלה שיחלקו…). גם בכתיבת טקסטים קצרים אני מיומנת היטב. הבעיה היא כשאני צריכה לכתוב חיבור אקדמי של ממש. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה.

עד היום, שאבתי הנאה מסוימת מהעובדה שהטקסטים שלי נראים תמיד קצת לא שייכים. הסמינריונים שלי תמיד היו קצרים מדי, ומלאי-הגיגים-מדי, וקצת נאיביים מדי, אבל לפחות הם היו שונים למדי ממה שרוב האנשים סביבי כתבו. וכפי שלמדתי כשבדקתי עבודות ומבחנים בעצמי – אין כמו חידוש מרענן כדי לזכות את הסטודנט בעוד כמה נקודות ובהכרת תודה מהמתרגל העייף. הטקסטים האניגמטיים שלי זכו להצלחה שוב ושוב, ואני למדתי שזו הדרך: כל עוד היו לי מספיק רעיונות חדשניים ולא שגרתיים, זה לכשעצמו הספיק. סקירת ספרות ממצה או מתודולוגיה קשיחה נועדו לאנשים אחרים.

אבל היום אני יודעת שטעיתי, ובגדול. כי כאשר אני מנסה לכתוב מאמר אקדמי, ואחרי ארבעה-עשר עמודים שמצביעים על התחלה של רעיון טוב אני לא יודעת איך להמשיך, זה לא מצביע על כך שאני מבריקה או חדשנית, אלא על כך שאני חובבנית. כשאני לא יודעת להציג את הספרות בתחום שלי בצורה בהירה וזורמת אלא רק דרך העיניים של שלושת הטקסטים שהיו עבורי מעניינים במיוחד, אני הופכת לא לרדיקלית, אלא לאזוטרית. אני קוראת את הטקסטים שלי, והם לא נראים כמו מאמרים או פרקים מספרים. הם נראים כמו פוסטים ארוכים במיוחד ועתירי-הערות-שוליים בבלוג. למרבה הצער, היום קהל-היעד שלי הוא לא אותה מתרגלת משועממת שרק מחכה שיעירו אותה קצת, אלא קהל אקדמי שלא נופל מהרגליים מה"חדשנות" שלי, אלא מבקש לקרוא רעיון שהוא לא רק טוב, אלא גם מבוסס על מקורות, קשור לכתיבה הקיימת, וסוגר מעגל שלם. להיות "ילדת פלא" זה לא מספיק יותר. עכשיו אני צריכה להראות שאני יכולה לגבות את הפוטנציאל שלי עם תוצרים בוגרים ומוגמרים. מאמר שכל כולו "התחלה-של" הוא לא מאמר. הוא טקסט עצלני שלא הושקעה בו מחשבה או עבודה מספיקה. וכרגע, ככה נראה מה שאני כותבת. וכדאי שאני אכיר בזה כמה שיותר מהר.

במובן מסוים, אני מנסה להחזיר את עצמי לתחילת התואר הראשון. אך הפעם, במקום לחפש את דרכי שלי, אני מבקשת להתחקות אחר אלו שהתקדמו בדרך הנמלה, ולא בדרכי הצרצרית. אני מקווה שלא מאוחר מדי ללמוד איך לכל הרוחות הם עשו זאת.

אחד הכלים המרכזיים במחקרים איכותניים רבים הוא ה-"codebook" (לצערי, כל הקריאה שלי בנושא הייתה באנגלית, כך שאני לא מכירה את החלופה המקובלת לביטוי הזה בכתיבה בעברית). הקודבוק הוא רשימת שאלות, רשימת מושגים או רשימת מילים שבה משתמש החוקר כדי למיין את החומר הרב שנמצא מולו (במונחים אינטרנטיים, הקודבוק הוא המקביל לרשימת תגים (tags) שבהם החוקרת מתייגת את החומר). הרעיון הוא שקידוד יעיל יכול לעזור למצוא תבניות מעניינות שחוזרות על עצמן; לקשר בין מקומות שונים שהקשר ביניהם לא טריוויאלי במבט ראשון, אבל בעצם נוגעים באותו נושא; או לחדד שאלות תיאורטיות שחוזרות על עצמן יותר מפעם אחת. כך נראית, למשל, תמונת מסך של תוכנת הקידוד atlasTI:

בכתיבה על מחקרים איכותניים, הרבה פעמים הכנת הקודבוק נראית כמו עניין פשוט מאוד. בדרך-כלל, ההכנה שלו בכלל לא תוזכר בתוצר הסופי, או אם תוזכר, זה יסתכם במשהו בסגנון "מיינו את החומר בהתאם לרשימת תגים שהכנו על בסיס המחקרים והכתיבה התיאורטית הקיימת בתחום". אבל בעיני, שלב הכנת הקודבוק הוא שלב שהוא לא רק חשוב מבחינה פרקטית (כי הוא באמת מקל בסידור החומר), אלא גם קריטי מבחינה תיאורטית.

הסיבה שהקודבוק הוא חשוב – והסיבה לכך שהוא יכול לשמש בעיני גם למי שלא כותב מחקר איכותני מהסוג הזה – היא שהוא מחייב את החוקרת לנסח בדיוק מה היא מחפשת ולהוריד את המושגים התיאורטיים ממגדל השן אל העולם המוחשי והקונקרטי. קודבוק שנותר תיאורטי הוא קודבוק ריק מתוכן.

אני אתן דוגמא לגבי המחקר שלי: אני חוקרת את השאלה מהי המשמעות שניתנת למשפט בוויקיפדיה. מצד אחד, אני לא יכולה להניח ש"משפט" הוא מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמשפט (דהיינו: בתי-משפט, עורכי-דין, חקיקת הכנסת, פקולטאות למשפטים וכו'). מכיוון שאז, התשובה הקצרה מאוד תהיה שאין משפט בויקיפדיה וזהו (מה שיהפוך את הדוקטורט שלי לקצת חסר טעם). מצד שני (וזה פעמים רבות הסיכון הגדול יותר), אני גם לא יכולה להגיד ש"משפט" הוא מה שיש בו "משפטיות" (או, באנגלית, legality). כי אז אני טאוטולוגית באותה המידה. כל מה שעשיתי הוא לתת כותרת פומפוזית למה שנותר, בסופו של דבר, אינטואציה מעורפלת שלי.

ואיך הקודבוק מתקשר לכאן? הקודבוק הוא כלי יעיל כדי לגלות "על יבש" מתי אנחנו כלואים בתוך הגדרות פומפוזיות וחסרות ערך. כאשר פונים ישירות לכתיבה בפרוזה, קל מאוד לכתוב משפטים תיאורטיים מאוד על "המהות המשפטית" ועל "הנטייה המשפטית" וכו'. לא מעט מאמרים בלתי-מובנים בפוסטמודרניזם, למשל, סובלים בעיני מהקלות שבערפול בפרוזה. הם מנסים לתאר את הדבר שעליו הם מדברים, אך דווקא בשל חמקמקותו, לא פעם הם חוטאים בסתירה פנימית.

הקודבוק, לעומת הכתיבה בפרוזה, הוא הרבה יותר צנוע. הוא מלכתחילה נכתב ככלי-עזר לחוקר, לא כתוצר הסופי. השאלה שעליה עונה החוקרת כשהיא מכינה לעצמה את הקודבוק היא "מתי אני אשתמש בתג הזה". כלומר – במקום ניסיון להגדיר באופן מטאפיזי את המושג, המחשבה מאחורי הקודבוק היא "מה יצביע לי על כך שהגעתי למקום חשוב". ומצביעים, באופן טבעי, הם הרבה יותר קונקרטיים מאשר הגדרות. למשל, בדוגמת ה"משפטיות" – מה שמצביע על "משפטיות" יכול להיות הפנייה לכללים קבועים, פתרון סכסוכים, ערכאות רשמיות, או פרוצדורות קשיחות-יחסית. במובן זה, הכנת קודבוק דומה לשיעור-חברה ראשון בכיתה ו' – מה שאנחנו עושים בעצם זה "שמש אסוציאציות": רשימה של דברים קונקרטיים שקשורים למושג התיאורטי שאנחנו מנסים ללמוד.

ולמה זה טוב לכולם, ולא רק לחוקרים איכותניים?

ראשית, כי המעבר מהמופשט לקונקרטי מחייב אותנו לפרש את משמעות המושג באופן אחר. בדוגמת המשפטנות שלי, למשל, רואים שאני קושרת משפט עם סדרה של מוסדות. זו תשובה שונה מאוד מאשר התשובה שהייתי נותנת לו היו שואלים אותי "מהו משפט" באופן מופשט ופילוסופי. מכיוון שקודבוק לא דורש מאיתנו להיות מתוחכמים ועמוקים (שהרי, הוא כלי עבודה ולא תוצר סופי), הוא יכול לחשוף בפנינו הטיות שיש לנו, שהרבה פעמים לא נגלה אותן אם נתעקש להישאר במישור התיאורטי. הרבה פעמים גיליתי שהתשובות שלי לאותה שאלה בשני המישורים הללו הייתה מאוד שונה. וההבנה מדוע היא שונה היא מקור לא-אכזב לתובנות תיאורטיות ומעשיות לגבי המחקר שלנו.

שנית, הכנת קודבוק היא כלי טוב לעיכול הכתיבה הקיימת בתחום שאותו אנחנו חוקרים. הרבה פעמים, כשאנחנו קוראים הרבה בתחום שלנו, או עושים סקירת-ספרות, אנחנו נוטים לצמצם כל חוקר לפסקה שאמורה לתמצת אותו. זה טוב כאשר רוצים להשוות בין חוקרים שונים (לכתיבת פסקאות בסגנון "רבים סברו כי, אך פרופ' זלמנוביץ' טוען ש…") אבל אותנו זה מותיר לא-פעם כאשר בידינו כלי עבודה מאוד מוגבל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם החוקר הזה הוא להדביק אותו במקום המתאים "בניגוד לפרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…" או "כמו פרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…". אם אנחנו מנסים לבנות ממנו כלי-עבודה – כלומר לבנות את "שמש האסוציאציות" שהוא היה בונה – אז פתאום הוא הרבה יותר מגוון. למשל, את מרקס היינו יכולים לפרק לפאודליזם, קפיטליזם, ניכור, טכנולוגיה, אמצעי ייצור ויחסים חברתיים. פתאום, הרלוונטיות שלו גדלה מאוד. הוא יתחבר לא רק למקרים שמוכיחים (או מפריכים) אותו באופן מושלם, אלא גם למקומות שבהם הוא לא נותן לנו את הפתרון השלם, אלא רק רומז אל עבר הצעד הבא. בנוסף, אם אנחנו מפרקים גם את המושגים ברשימה למופעיהם הקונקרטיים (כלומר, עוברים מ"פאודליזם" לחוסר יכולת להשתחרר, אדמה, יחסים ארוכי-טווח, וקניין לא-סחיר), זה מקל עלינו גם להבין כיצד הבנו את הכתיבה התיאורטית שבה אנחנו משתמשים.

ומה שהכי טוב בקודבוק הוא שהוא פנימי ואישי. הוא המקום שבו אפשר לטעות ולהיות פשטניים. כי, בסופו של דבר, כל מה שהוא זה רשימת תגים. הכי הרבה – נגלה שמה שחשבנו שקשור אחד לשני, בעצם לא קשור בכלל כשחושבים על זה פעם נוספת. אבל, לפעמים, דווקא החשיבה הנוספת הזו תאפשר לנו להמריא מעבר לסיסמאות המקובלות אל משהו באמת חדש.

לפני כמה שנים שודרה בערוץ 8 תוכנית שנקראה Faking It. במרכז כל פרק עמד משתתף שלמד במשך כמה שבועות לחקות מקצוע או תפקיד מסוים – כאשר המבחן בסוף התקופה היה האם שלישיית מומחים תוכל להבחין בינו לבין אנשים אחרים שבאמת עוסקים באותו מקצוע. כך הפכה דוקטורנטית לפיזיקה למורה למחול אירובי, צייר עדין בצבעי-מים לאמן גרפיטי, ואלוף שח למאמן כדורגל.

התוכנית הזו אהובה עלי במיוחד כי במשך שנים רבות הרגשתי שאני faking it מדי יום. אנשים קרובים אלי יכלו להעיד שאני חסרת ביטחון-עצמי להחריד (ואפילו, יש שיאמרו אכולת-סרטים), אך מי שלא הכיר אותי מקרוב היה סבור שאני הבחורה הבטוחה-בעצמה ביותר (שלא לומר הבטוחה-בעצמה מדי). מעולם לא הייתי הבחורה השתקנית שבסוף השורה האחרונה. במהלך כל לימודיי האקדמיים תמיד הייתי מביעה את דעתי בביטחון ומקדמת את דרכי באסרטיביות. כל חבריי ללימודים וכל המרצים שלי ידעו היטב מי אני, ואני דאגתי לשמור על התדמית הזו.

לפעמים, הדיסוננס בין השניים היה חד במיוחד. אני זוכרת שיעור אחד, בסמינר שלקחתי כשהייתי בשנה ב'. הסמינר היה סופר-תיאורטי, ורוב המשתתפים בו היו תלמידי שנים מתקדמות, תלמידי תואר שני וסטודנטים בעלי השכלה פילוסופית. מהר מאוד הבנתי שאני מבינה הרבה פחות ובקיאה הרבה פחות מכולם בנושא, ופשוט התחפרתי מאחורי הלפטופ וניסיתי להעלם (להפתעתו הרבה של אחד המרצים בקורס, שלימד אותי שנה קודם וידע שאני לא בדיוק בחורה שתקנית). אך אז, שוחחתי על העניין עם מי שהפך בהמשך להיות אחד החברים הקרובים שלי, שנזף בי בחומרה: "לא אכפת לי כמה מטומטמת את חושבת שאת! תדברי ותהיי שם גם אם זה יעלה לך בבריאות!". וכך עשיתי. התחלתי להשתתף בשיחה למרות שבאותה עת לא הפסקתי לומר לעצמי תסתמי-כבר-את-עושה-לעצמך-בושות-נוראיות. הבנתי שהעיקר הוא לא הבקיאות או הידע, אלא המוכנות "להעמיד את עצמך", להיות חלק מהשיחה, להציג עמדה. לא להיות "עוד אחד". עד היום אותו המרצה הוא אחד התומכים הגדולים ביותר שלי, ואחד מאלה שדחפו אותי להמשיך ללימודים גבוהים.

הבחירה לא להיכנע לחוסר-הביטחון שלי ולספקות העצמיים, אלא "לזייף" דמות של בחורה שאפתנית ומצליחה כפי שרציתי להיות, היא אחת ההחלטות המוצלחות שלי. לולא נהגתי כך, אין סיכוי שהייתי מגיעה לאן שהגעתי. האסרטיביות והפתיחות הם שאפשרו לי ליצור קשרים ארוכי-טווח עם המרצים שלי, להתקבל לתפקידים נחשקים, ולקבל בהמשך המלצות עטורות שבחים. לו הייתי מתעלת את כל המאמץ הזה רק ללימודים, דבר מזה לא היה קורה. הייתי עוד אחת מאותן נשים שכאשר הן מקבלות ציונים גבוהים מיד מתייגים אותן כ"חרשניות" (שהרי ברירת המחדל היא שהן לא יכולות להיות חכמות, כנראה).

חשבתי על הנושא בימים האחרונים בעקבות פוסט שפירסם קליי שירקי בבלוג שלו. בפוסט (תרגום לעברית), שכותרתו A Rant about Women,  הוא קורא לנשים להתנהג כמו arrogant self-aggrandizing jerks, או במילים אחרות – כמו גברים . הוא מתאר איך שוב ושוב הסטודנטים הגברים שלו לומדים להלל את עצמם בפניות שלהם לאחרים, להניח שהדברים שלהם הם החשובים בעולם ולדחוף את עצמם הלאה, בעוד הסטודנטיות, המוכשרות לא פחות, נוטות להמעיט בערכן ולהקפיד על צניעות. התוצאה היא כמובן שהגברים מתקדמים גבוה יותר ומהר יותר. כי אם יש תכונת אופי אחת שאינה מתגמלת במערכת האקדמית והמקצועית בארצות-הברית, זו צניעות. צניעות לא תוביל אותך לשום מקום. כדאי שתלמד למכור את עצמך.

דנה בויד ענתה לשירקי בפוסט משלה, בו היא טוענת שהפתרון הוא לא בכך שהנשים ינהגו כמו הגברים, אלא יציגו עמדה עצמאית שתוסיף למגוון הדעות. ועדיין, הפוסט שלה פותח בוידוי: מאז ומתמיד אהבה להתווכח. בדעתנות, בחדות ובטון שלא משתמע לשתי פנים. או כמו שהיא מציגה את זה באופן מדויק: Women don't talk like that. ההצלחה הפנומנלית שלה (אגדה אורבנית מספרת שהיא נאלצה להעסיק מזכירה עוד בתואר השני) גם היא לא נבעה מזה שהיא התנהגה באופן "הנשי" שאותו היא מציירת. היא נהגה באסרטיביות, בבוטות ובהתנהגות שכשהיא מיוחסת לנשים נתפסת לא פעם כמוגזמת.

אבל – ככה זה. כמו שאמרה בחדות לורל ת'אצ'ר אולריך: Well-Behaved Women Seldom Make History. כדי להתקדם, נשים חייבות ללמוד שלקדם את עצמן זו לא בושה. שלהעמיד לעצמן מטרות שאפתניות בקריירה ולהתקדם לעברן זו לא דבר שיש להצטער עליו. שלפנות למי שיכול לעזור לך ולומר: "אנא הסבר לי מה אני צריכה לעשות ועם מי אני צריכה לדבר כדי להגיע לשם" זה ניהול נכון של הזמן. ושגם אם לפעמים זה לא נעים – הן צריכות לזייף את זה.

בחירת כלי-עבודה יומיומיים לארגון המחקר, הביבליוגרפיה וההערות, טומנת בחובה פרדוקס נצחי. מצד אחד, ברור שכדאי כמה שיותר מוקדם לקבוע את התוכנות והכלים שבהם נשתמש לאורך כל המחקר, כדי שלא יווצר מצב שבו יש לנו המון תיקיות, מסמכים פזורים, הערות בכתב-יד, קישורים בבוקמרקס, מיילים מאוכסנים וכו' וכו', שאין לנו שום יכולת לרכז אותם במקום אחד או לארגן אותם. מצד שני, המבחן האמיתי ליעילות של כלי מסוים מתבררת הרבה מאוד פעמים רק בשלב מאוחר יותר במחקר – למשל, איכותו של כלי לאיסוף ביבליוגרפיה תבוא פעמים רבות לידי ביטוי בשלב הכתיבה ולא כאשר אנחנו אוספים את מראי המקום בשלב המחקר. כך שהבחירה בכלי זה ולא אחר מבוססת תמיד במידה מסוימת על ניחוש (מושכל פחות או יותר) לגבי הצרכים שלנו בעוד כמה שנים.

על רקע ההסתייגות הזו, אני רוצה לסקור כאן בקצרה כמה מהכלים שאני עושה בהם שימוש לארגון המחקר שלי ומרוצה מהם. אבל חשוב לזכור שההתאמה היא אישית ושונה בהתאם להרגלי העבודה וההעדפות האישיות של כל אחד ואחת. בנוסף, מכיוון שאני עדיין בשלב מוקדם במחקר, רוב הכלים הללו לא הועמדו עדיין במבחן היעילות בעת כתיבת מאמר או פרק גדול בדוקטורט. כך שגם את זה צריך לזכור כאשר לוקחים את ההערות בערבון מוגבל.

ניהול ביבליוגרפיה:

אחד הדברים המרגיזים ביותר הוא לחפש מחדש מראה-מקום שכבר מצאנו. אבל מה שמרגיז עוד יותר הוא לשכוח לחלוטין ממראה מקום שבו נתקלנו מתישהו כלאחר-יד, לא להשתמש בו בעת הכתיבה, ולגלות רק בדיעבד שהיה בו צורך. לכן, רישום מדוקדק של ביבליוגרפיה בעת המחקר הוא הרגל חשוב, ואני אומרת את זה בתור מי שלא נהגה לפי הכלל הזה בעת כתיבת התזה, מה שגרר המון עבודה מיותרת ואובדן של המון מקורות.

אפשר כעיקרון לעקוב אחר הביבליוגרפיה פשוט על ידי יצירת מסמך וורד שבו נרשום את כל ההפניות החשובות, עם משפט או שניים לגבי התוכן שלהם והרלוונטיות שלהם. אבל בשוק יש לא מעט תוכנות ייעודיות לניהול ביבליוגרפיה, שמקלות על העבודה וכוללות גם אפשרויות נוספות, למשל ייבוא מידע ביבליוגרפי היישר ממאגרי מידע ללא צורך להקליד אותו ידנית; התאמה אוטומטית לכללי ציטוט שונים; ויכולות חיפוש מוגברות שמפחיתות את הצורך לאנדקס את החומר בעצמנו.

אני מכירה שלושה כלים שונים לניהול ביבליוגרפיה – Zotero, Endnote, Refworks. השוואה מפורטת ביניהם תוכלו לראות כאן. מתוכם, השתמשתי לאורך זמן בזוטרו ובאנדנוט.

זוטרו הוא תוסף חינמי לפיירפוקס. באופן אישי, אני לא חיבבתי את זוטרו ולא ממש הצלחתי לעבוד איתו. למרות שניסיתי להשתמש בו במהלך כתיבת התזה, התוצאה בסופו של דבר הייתה שפשוט מחקתי את המאגר כולו. הבעיות העיקריות שלו היו שלא ניתן לייצא אליו מידע ביבליוגרפי באופן ישיר מרוב המאגרים שאני השתמשתי בהם; שהעומס שהוא דורש מהדפדפן גרם לקריסתו לעיתים קרובות; ושהוא אינו תומך בהכנסת מראי-מקום באופן אוטומטי למסמך בכתיבה.

אנדנוט היא התוכנה המסחרית המובילה בתחום. בחודש האחרון לערך אני משתמשת בה ומרוצה מאוד. מכיוון שהיא התוכנה המובילה, כל מאגרי המידע כוללים ייצוא היישר לאנדנוט והיא גם כוללת חיבור לוורד שמאפשר להכניס מראי מקום במהלך כתיבה. בנוסף, ניתן לשלב בתוכה קישורים לקבצים שונים, הערות שהתעוררו במהלך הכתיבה ומידע רלוונטי נוסף, כך שהיא גם מקלה עלי לשמור על הסדר בהערות ובסיכומים שאני מכינה במהלך הקריאה. המינוס העיקרי של אנדנוט הוא שבניגוד לזוטרו החינמי, היא יקרה מאוד. אצלנו, בהנחת סטודנט, היא עולה קצת מעל 100 דולר. מבחינתי, זו השקעה כדאית, אבל אולי אחרים יסתדרו טוב ממני עם זוטרו או עם החלופות האחרות ויוכלו לחסוך את העלות הזו.

ריכוז מידע:

כמו שאמרתי בפתיחה, אחת הבעיות שלי במחקר על התזה (שישמש להלן כדוגמא חוזרת ל"איך לא עושים מחקר") הייתה שניסיתי לשמור את המידע בכל מיני מקומות: הערות-מחקר כללתי בקובץ וורד (סליחה, כמה קבצי וורד, ללא היגיון פנימי סדור בשאלה מה הולך לאיפה), אימיילים רלוונטיים נשמרו בג'ימייל, אתרי-אינטרנט נשמרו במועדפים בדפדפן, מאמרים נשמרו בתיקיות שונות, וכיוצ"ב. התוצאה הייתה, כמו שאמרתי, שברוב המוחלט של המידע לא השתמשתי כי לא זכרתי איפה הוא, או כי לא היה לי כוח לחפש בכמה מקומות שונים בשביל פרטים שאיני יודעת אם יעזרו לי או לא.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, התקנתי לאחרונה את Evernote, שאני מאוד מרוצה ממנה. אוורנוט היא מעין שק גדול שאליו אפשר לזרוק את כל החומר הרלוונטי – אימיילים, קבצי וורד, קבצי pdf, אתרי אינטרנט וכו' (לדעתי אפשר גם קבצי אודיו ווידאו, אבל לא ניסיתי). כל פריט-מידע הופך להיות "פתק" שאותו אפשר לאנדקס או להוסיף לו תגיות מתאימות לחיפוש בהמשך, ובנוסף התוכנה מאפשרת לחפש בתוכן של כל הקבצים שהוכנסו אליה. התוכנה כוללת גם ארכיב אונליין, שמאפשר להיכנס לפריטים שהועלו מכל מקום (אבל מעולם לא עשיתי בזה שימוש, כי הלפטופ שלי נמצא איתי תמיד, אז איני יודעת עד כמה ממשק הווב נוח או לא). ניתן להשתמש בתוכנה בחינם עד כמות אכסון מסויימת בחודש, ומעבר לה נדרש תשלום של 5 דולרים לחודש. בינתיים אני מסתדרת היטב עם האכסון בחינם, אבל קשה לי להעריך האם הדבר יהיה נכון לכל פרויקט מחקר גדול. מינוס אחד מרגיז של התוכנה הוא שהיא לא מסתדרת היטב עם קבצי וורד (גם הגרסא בתשלום, אשר על פי תיאורה "תומכת" בכל סוגי הקבצים) – היא מאפשרת למשתמש להכניס אותם לתוכנה, אבל כ"קבצים מצורפים" שלא ניתן לצפות בהם או לחפש בהם (ואז מה עשינו?). הפתרון שאני מצאתי הוא פשוט לשמור את הקבצים כקבצי טקסט או לגזור ולהדביק אותם לתוך "פתק" חדש בתוכנה, וזה פותר את הבעיה מבחינה פרקטית.

יומן מחקר:

אחת ההמלצות שחוזרות על עצמן בכל ספרי "כיצד תהיה תלמיד מחקר?" היא ההמלצה לנהל יומן-מחקר ובו לכתוב באופן יומיומי מחשבות, רעיונות והערות. הכתיבה נועדה גם לשמירת רעיונות להמשך, וגם (ואולי בעיקר) כדי לעודד מחשבה ורפלקסיה על המחקר של אותו יום מעבר להבנה פסיבית שלו. אני מסכימה שמדובר בהרגל בריא וחשוב, למרות שאני מודה שאני לא מקיימת אותו מספיק.

בתואר השני, ניסיתי לנהל יומן שכזה בקובץ וורד גדול שהקציתי לנושא. מבחינתי זו הייתה טעות, מכיוון שמהר מאוד הקובץ הפך גדול ומבולגן והיה קשה מאוד להסתדר איתו. הפתרון מבחינתי הוא, כמובן, קודם כל הבלוג הזה, שאליו מגיעים רעיונות מבושלים-קצת-יותר וכאלה שהם מעניינים פחות-או-יותר לציבור הרחב. את הבלוג פתחתי כמה חודשים לפני שהתחלתי את לימודי התואר השני ואני יכולה להמליץ בכל פה על פתיחת בלוג לחוקר הצעיר. הבלוג לימד אותי לכתוב בצורה בהירה, קומוניקטיבית, קבועה ובדרך-כלל קצרה-יחסית – כל אלה כישורים חשובים מאוד לחוקר הצעיר. בנוסף, שמתי לב שרעיונות שגיבשתי לכדי רשומות היו מעובדים ומבוססים יותר מאשר רעיונות שנותרו בגדר הגיגים והערות פרטיים. הבעיה בהערות פרטיות היא שהרבה פעמים הן מסתכמות בכמה שורות שנראות לנו מובנות לחלוטין באותו הרגע, אבל הופכות סתומות וחסרות-פשר לאחר כמה חודשים. רשומות בבלוג, שנועדו מלכתחילה למי שהוא לא-אנחנו, עומדות טוב הרבה יותר במבחן הזמן.

אבל עדיין, לא כל מחשבה יכולה לעלות לבלוג. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לסטטיסטיקות של הבלוג שלי אם אכלול בהן, למשל, את המחשבות התלושות שלי בעקבות המאמר המשעמם להחריד שאני קוראת היום. לשם כך, כחלופה לקובץ הוורד הבלתי נגמר, אני משתמשת בתוכנות לניהול יומן אישי, שהמאפיין העיקרי שלהן הוא שהן מאפשרות לכתוב "רשומה" נפרדת בכל יום. סוג של בלוג פרטי. התוכנה הספציפית שאני משתמשת בה, Memoires, היא תוכנה מאוד מאוד פשוטה ופונקציונלית ודווקא בשל כך אני מאוד מחבבת אותה. אבל זו תוכנה למק, כך שאני מניחה שהיא לא תעזור לרובכם. בכל מקרה, יש המון תוכנות חינמיות לניהול יומן ואתם מוזמנים למצוא את זו שמוצאת חן בעיניכם ביותר. אגב, עוד רעיון שחשבתי עליו אך לא יישמתי הוא להשתמש בהתקנה מקומית של וורדפרס, ופשוט לנהל בלוג של ממש על המחשב שלכם. על פניו זה נשמע לי כמו רעיון טוב, בעיקר למי שמורגל בשימוש במערכת.

אשמח להערות ולהצעות נוספות!