ללא אליבי

יש משהו כפוי-טובה בלנסות לכתוב דוקטורט על האינטרנט. בכל רגע שבו את מבקשת להתעמק עוד קצת בדבר-מה, לחשוב על דרך נוספת לתקוף איזו סוגיה, או לשקול מחדש את עיצוב המחקר ארוך-הטווח, את יודעת שאת כבר מאחרת. ששלל אמירות-אינסטנט ייאמרו פעמים אינספור עד הרגע שבו את, מתוך ההססנות, תגיעי אל המסקנות המנומקות כל-כך.

בתחומים אחרים, לאקדמאים (ולאקדמאים הפוטנציאליים) יש מונופול על הדרך שבה החברה מייצרת ידע. אף דוקטורנט להסטוריה של העת העתיקה אינו צריך לחשוש שמא ייצא בעוד כמה חודשים ספר מדע-פופולרי על משמעותה הדתית של הדמוקרטיה באתונה. לכל היותר, החשש הוא שאקדמאי אחר יוציא ספר בנושא. אך על אף שזהו חשש של ממש, תמיד ניתן להתמודד איתו על ידי מעקב ביביליוגרפי מדוקדק, ובמקרה הגרוע ביותר התאמה של המחקר כך שיהיה שונה מזה שזה עתה פורסם.

אך במצב הנוכחי של מחקר האינטרנט, האקדמאי המעונב נדמה לצב שמרני העומד בדרכו של נחיל נמלים שועט וממהר. הטענות שבשמן הוא דובר – העמקה, חיבור למסורות קיימות, תוקף מדעי – אינן עושות רושם על הנמלים הממהרות לפרסם "דפי עמדה" שהוכנו בשבועיים של חוסר שינה, ועוסקים בנושאים שהצב רק הפך מודע לקיומם אתמול. קריאותיו: "האטו קצת, זה לא רציני, כל מה שטענתם פה לא יעמוד בפני ביקורת רצינית", הן אולי נכונות, אך הנמלים הממהרות כבר אינן מספיקות לשמוע אותן.

את חוקרת-האינטרנט המתחילה מלווה תמיד התחושה המנקרת של חוסר רלוונטיות תמידי, של התעקשות שמרנית וחסרת-סיכוי לדבוק בערכים של העולם הישן בניסיון ללמוד את העולם החדש. וכמו להכעיס, בה בעת היא תמיד נחשדת מצד "האקדמאים הרציניים", אותם צבים מעונבים היושבים להם לארוחת חסה בניחותא לצד צבי-צבים אחרים, כמי שמנסה לרדוף אחרי כל "אופנה חולפת". הצורך להצדיק שוב ושוב את מה שמתחלף מרגע לרגע כמושא-מחקר לגיטימי (ובוודאי על רקע של כל כך הרבה מחקרי-בזק נמלוליים) מוביל גם הוא את החוקרת אל דרך ללא מוצא. כך שכל שנותר הוא לנהוג כצב בין הנמלים, וכנמלה בין הצבים, ולקוות לטוב.

חלק גדול מהכתיבה הביקורתית על המצב המשפטי בנושא זכויות יוצרים וקניין רוחני בכלל מתמקד בעובדה שתוקפן של זכויות היוצרים מוארך שוב ושוב, עד שהגיעו למצב שבו חלק גדול מיצירות הספרות והאומנות של המאה ה-20 עדיין נתונות תחת זכויות יוצרים ולא פתוחות לשימוש הכלל (מי שמתעניין בנושא עוד יכול לקרוא על כך בצמד המאמרים של דרור דביר באייל הקורא: "הברווז, השימוש ההוגן ונחלת הכלל" חלק א' וחלק ב').

המאבק הפוליטי והחברתי במצב הזה מבוסס על שני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון מתבסס על העובדה שיצירות חדשות נבנות על בסיס שימוש והשאלה מיצירות קיימות (בגישת "לו הרחקתי לראות, היה זה משום שעמדתי על כתפי ענקים"). הטיעון השני מבוסס על כך שיצירות ברשות הכלל יכולות להיות זמינות לכל אחד במהירות, בחינם ובקלות באמצעות האינטרנט, שמשמש כספרייה עצומה בגדולה (כמו שמנסים לעשות פרוייקט גוטנברג באגנלית ופרויקט בן-יהודה בעברית).

הבעיה היא, שהמאבק הפוליטי בתהליכים האלה, לפחות היום, הוא אולי עז מתמיד, אבל נדמה גם חסר-סיכוי מתמיד. לוביסטים חזקים ששולטים במקבלי ההחלטות הובילו לכך שהנתיב הפוליטי הוא, מבחינה מעשית, חסום: כל שינוי בחקיקה בתחום שנעשה בחמישים השנה האחרונות בארצות הברית היה אך ורק לכיוון של חיזוק זכויות היוצרים והרחבת הזכויות בקניין רוחני. לכן, אני סבורה שצריך לנסות לחשוב על דרכים חדשות לתקוף את הבעיה, שלא דרך מאבק פוליטי ישיר לשינוי זכויות היוצרים.

דרך אפשרית אחת להתמודד, למשל, עם הבעיה השניה (זמינות חופשית של מידע לכל דורש), היא על ידי יצירת שוק משני לסחר ביצירות שיש בהן זכויות יוצרים, אך הן כמעט ואיבדו לחלוטין את מחירן בשוק. מידע אמפירי מלמד שרוב יצירות הספרות מאבדות כמעט לגמרי את ערכן בתוך 5-10 שנים מיום הפרסום. עדות יומיומית לכך אנחנו רואים בערימות הספרים בחמישה או עשרה שקלים ב"צומת ספרים". אני נתקלת בכך שוב ושוב (באושר גדול) באתר הספרים המשומשים החביב עלי, שבו אני יכולה לרכוש כמעט כל ספר שאני מתעניינת בו בדולרים ספורים (בדר"כ דולר או שניים בתוספת משלוח) אם מדובר בספר מעט ישן יותר. אנחנו יכולים לראות שלמרות שהספרים הללו עדיין נתונים תחת זכויות יוצרים, הערך שלהם (דהיינו הערך של המונופול שמעניקים זכויות היוצרים) יורד כמעט לאפס. מבחינה פרקטית, הצלחנו להשיג את המטרה שאליה שאפנו – נגישות אוניברסלית לכל ספר בעלות כמעט-אפסית.

בנוסף, הרווח שמגיע בשלב הזה לבעלי זכויות היוצרים גם הוא אפס או קרוב לזה (מכיוון שמדובר בספרים משומשים, ולכן לא מגיע רווח נוסף לבעלי הספרים, או כי "צומת ספרים" רכשה כמויות מסחריות מהספר במחיר השואף לאפס לכל ספר). לכן – בתוך השוק המשני הזה, אפשר להניח שהשלב של גישה אוניברסלית ממש לספר (כלומר סריקתו והעלאתו לאינטרנט) הוא יחסית טריוויאלי – מכיוון שהתמריץ שיש לבעלי הזכויות להתנגד לכך הוא קטן מאוד (כי הרווח שהם מאבדים הוא שולי). זה, אגב, בעיני, ההסבר לכך שלגבי חלק גדול מאוד מהספרים בגוגל-בוקס, המצב הוא שניתן לקרוא את רובו הגדול של הספר אונליין (לפחות זה המצב בארצות-הברית. אני לא בטוחה אם הגישה מהארץ זהה). הלכה למעשה, ההסכם שנחתם עם הוצאות הספרים מאפשר את הגישה האוניברסלית לטקסטים זמינים – ואת הגשמת המטרה הפוליטית שהצגתי – גם ללא כל שינוי במצב המשפטי.

זו, כמובן, רק דוגמא אחת לתופעה רחבה הרבה יותר של מצבים שבהם פעילות לא-משפטית ולא-פוליטית יכולה לקדם מדיניות שאנו תומכים בה גם כאשר המצב המשפטי-פוליטי מנוגד לה באופן ישיר ויחסי-הכוחות הפוליטיים חוסמים שינוי מוצהר.

אתמול, לכבוד אחד באפריל, פרסם תום פוסט שבו הציג את עצמו כמי שמחפש בת זוג, וביקש שמי מן הקוראות המעונינת לצאת איתו תיצור איתו קשר. כבר בתגובות לאותו הפוסט הצביעו חלק מן המגיבים על כך שמדובר ככל הנראה במתיחה והצביעו על הפגיעה הקשה שיכולה להיגרם למי ש"תיפול בפח" ותגיב לאותה קריאה. ואכן, כבר למחרת הודה תום שמדובר היה במתיחה, שמטרתה הייתה לטשטש את הגבולות בין אמת ובדיה ולאתגר את מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמובן מאליו. בתגובות לפוסט השני ניכר זעם ממשי כלפי תום על כך שהאקט הפוליטי-אידיאולוגי שלו היה פוגעני באופן קיצוני, ולא לקח בחשבון באופן ראוי את רגשותיהן של אלו שטעו וחשבו שמדובר בפוסט כן (גם אני הגבתי שם באותה רוח (וזו תגובתו של תום)).

אבל מעבר לדיון הער בנושא הספציפי, נדמה לי שהשתלשלות הדברים מצביעה גם על משהו רחב יותר (כפי שכתבה עדה). הבחירה של תום (שהיא בחירה עקבית ומנומקת בבלוג שלו) היא ללכת על הקו שבין מציאות לבדייה, ויותר מזה – על הקו שבין הטקסט לסבטקסט, בין מה שעל פני הדברים לבין מה שמאחוריהם. כל פוסט שלו הוא סוג של תעלומה שעל הקורא לפתור (או להיכשל בפתרונה). אני חושבת שהמבנה הזה, של מצג המבקש להסתיר במכוון את "התחכום" שמאחוריו אינו ייחודי כלל וכלל לתום. ההסתרה המכוונת היא אולי אחד מהאלמנטים המכוננים של הכתיבה האקדמית ואולי יותר מזה של אנשים שהם אקדמאים (ולכן, לא פלא (אולי) שתום הוא (לדבריו) אקדמאי).

אחת השאלות ההכרחיות בלימוד האקדמי היא השאלה האם באמת הבנת את כוונת הכותב או המרצה. האם הצלחת לחדור מבעד מסך הז'רגון, ההפניות למקורות חיצוניים (המפורשות והמשתמעות), והטיעון החמקמק. לא פעם, הערך שבטיעון עצמו אינו משתווה לערך שבגילוי של אותו טיעון. אך לא מדובר רק בעניינים אקדמיים "טהורים". הכריכה של התחכום עם ההסתרה דבקה לא פעם גם בחיי האקדמאים עצמם. טיעונים ישירים וברורים נתקלים לא פעם בבוז. התעקשות להצביע על כל שלבי הטיעון נתפסת כפשטנות. חצאי-הסברים, המלווים בנפנופי-ידיים, מצביעים על הפוטנציאל הגדול שטמון בדברים שנאמרים, שהם, כמובן, כל כך מתוחכמים, עד שלא ניתן להסביר אותם כפשוטם.

הפרקטיקה וההתנהגות הזו, של העדפת הכיסוי על הגילוי, של ההסתרה כאמצעי לתחכום, היא בעיני פרקטיקה דורסנית ומתנשאת מאין כמותה. זאת, מכיוון שכוחה מתבסס תמיד על הדרת מי "שלא הבין את העניין". מי ששבוי במוסכמות, או שאינו בקי בספרות, או שאינו מתוחכם מספיק כדי לראות את הקריצה וחצי-החיוך. בכך, התקשורת והדיבור הופכים מכלי להעברת מידע, לכלי לסינון חברתי: האם אתה ראוי בכלל שאחלוק איתך את הרעיונות שלי? הבה נבדוק קודם! האם אתה מההדיוטות או מהמלומדים? מהמתוחכמים או מה"פחות-מתוחכמים" שבחבורה?

אני עצמי מצאתי את עצמי מתייסרת לא פעם בפני משחקי הכוח הללו. על אף שמבחינה אובייקטיבית, ידעתי שברוב הפעמים אני יכולה להניח ש"הבנתי את העניין", הפחד מההתבזות שבחוסר ההבנה הוסיף לרדוף אותי. כמו בסיפור "זאב זאב" הפוך, התוצאה שבלחיות לאורך שנים בתוך חברה מקצועית שמבוססת על משחקי הסתרה היא פחד בלתי נגמר מכך שלמעשה ישנו משחק גדול יותר, שאת חוקיו איני מבינה. על כן למעשה חיי הם נתיב של הגחכה מתמדת, של חיים נאיביים המתיימרים להבין את העולם מלא-הבוז שסביבם.

יתרה מכך, ההתמדה שבהסתרה – שהפוסט של תום הוא דוגמא קיצונית לה – מובילה לקושי יומיומי בקבלת מסרים. או כפי, שברגע של גילוי-לב, אמרתי יום אחד לאחד המרצים שלי בתואר הראשון, שתמך בי במסירות לאורך כל הדרך, ותהה שמא אני נגועה ב"תסמונת המתחזה" (דהיינו, שאני חוששת שמא אני לא מוצלחת כפי שחשבתי, ובשלב מסוים "סודי" יתגלה): החשש שלי אינו שאני היא המתחזה. החשש שלי הוא שכל האנשים סביבי הם המתחזים. שכל מחמאה או סמן חיובי שאני מקבלת הם למעשה אקטים של רחמים. שכל חיזוק נובע מרצון להגן על נפשי, שנתפסת כחלשה מדי מכדי להתמודד עם "האמת". ההנחה – שאותה שבתי ואיששתי פעם ועוד פעם בחיי האקדמיים – הייתה שתמיד ישנה "אמת" סמויה שחבויה מאחורי מה שנדמה כמציאות. ושעלי להישמר מכל משמר מלהאמין לעולם הפיות המדומיין שסביבי.

אך לאחרונה (ואולי יחד עם הקמת הבלוג) החלטתי שאיני מוכנה לשחק עוד את המשחק הזה. שאני מוכנה לקחת על עצמי את סיכון ההגחכה והבוז הנצחיים, תמורת השחרור מן הצורך להעמיס תילי-תלים של מחשבות ותהיות מעל כל אמירה. שאיני מוכנה עוד לשוחח עם אלה שהפכו את רב-המשמעיות לתחביב. ושאני עצמי איני מוכנה עוד להשתתף במשחקי-הקריצה שהופכים אותי כל כך בקלות לחברה באותו מועדון אקסקלוסיבי של "מתוחכמים". זה לא תמיד הולך, והפיתוי הוא גדול, אבל הפוסט של תום, למשל, הזכיר לי מדוע זו האופציה היחידה.

אחד הדברים שמשכו אותי במיוחד למחקר של קהילות אינטרנטיות הוא עושר המידע המרתק שקיים שם בחוץ. במחקרים אנתרופולוגיים של קהילות בעולם האמיתי החוקר תלוי במידה רבה במגבלות הזיכרון והעניין של המשתתפים כפי שהם באים לידי ביטוי בראיונות, מכיוון שכמות המידע שניתן למצוא בכתב היא קטנה יחסית, ומוגבלת למסמכים הרשמיים ביותר. בקהילות אינטרנטיות, לעומת זאת, חלק עצום מהאינטראקציה מתנהל ממילא בכתב, כולל שיחות יומיומיות, ולכן ניתן ללמוד על פרטי-פרטים שאין שום אפשרות להתחקות אחריהם במקומות אחרים.

לפעמים, מוצא החוקר פנינים של ממש. כחוקרת של משפט ושל הדרך שבה משפט מפורש ומובן על ידי לא-משפטנים, זו הייתה התחושה שלי כשנתקלתי בתבנית החסימה של הויקיפדיה העברית. התבנית כוללת את הפנייה הבאה: "מעשיך מהווים עבירה פלילית. עליך לדעת כי נשקול פנייה לרשויות החוק אם ההשחתה תימשך."

הפנייה למשפט הפלילי הפתיעה אותי מאוד. איפה בספר החוקים של מדינת ישראל נמצאת העבירה של השחתת ויקיפדיה? ומדוע שהמשטרה תוטרד מדבר שהוא פעוט-ערך למדי? (או כמו שנאמר בביג ליבובסקי: !They got us working in shifts). על מנת להבין את המקור לאיום (שאין לו מקבילה בויקיפדיה האנגלית), פניתי לדף השיחה הרלוונטי. הדיון הקצר שהתפתח בעקבות הוספת ההערה לתבנית מלמד לא מעט על תפיסות שונות של משפט בויקיפדיה עצמה, ואולי גם בציבור בכלל. אפשר למפות את סוגי הטיעונים לשלוש קטגוריות:

1. "חוק זה חוק": דוד שי פתח את הדיון בציטוט ישיר מסעיף 3 לחוק המחשבים, שקובע חמש שנות מאסר למי ש"מעביר לאחר או מאחסן במחשב מידע כוזב או עושה פעולה לגבי מידע כדי שתוצאתה תהיה מידע כוזב או פלט כוזב". התגובות הראשונות התייחסו לחוק כ"ראה וקדש" – מרגע שהוצג סעיף החוק, אז ברור שיש גם עבירה פלילית (בכפוף לכמה דיונים דקדקניים בלשון החוק). פן נוסף של העמדה הזו, שגם אותו הציג דוד שי, היא שגם אם מבחינה פרקטית הסיכוי לתביעה משפטית בעבירה הזו הוא קלוש, זה לא משנה כי המשמעות של המשפט היא רחבה יותר מאשר הסנקציות הפליליות שטמונות בצידו. הקביעה של דבר כ"בלתי-חוקי" צריכה לגרור איתה משמעויות חריפות, גם אם ברור שלא תתקיים שום סנקציה: "אדם שומר חוק לא ימהר לפשוע, גם אם זהו פשע שלא במהרה יגיע לבית המשפט. החוק בכללו נועד לקבוע נורמות, ואלה נוצרות לא רק באמצעות אכיפה בבתי המשפט, אלא גם באווירה ציבורית. במקרה שלפנינו, חשוב להבהיר שלא מדובר ב"מתיחה", "קונץ", "תרגיל" ושאר מילים נחמדות, אלא בפשע, פשוטו כמשמעו."
2. "זה חוק זה?": העמדה הקיצונית השנייה ראתה באיום הפלילי איום-סרק שהוא על גבול המגוחך. אלמוג ציין ש"אם יימצא הפרקליט הבלתי שפוי שירוץ עם העבירה הזאת, יגיש כתב אישום וינהל משפט, אני בטוח שהשופט לא ימתין שניה מרגע שיקרא את כתב האישום בטרם יפסוק כי המדובר ב"זוטי דברים", וישלח את האישום לכל הרוחות.". גם conio.h הסכים שההנחה שיוגש כתב אישום היא הנחה "הזויה". אגב, מעניין לראות שדוד שי, שפתח את הדיון בהפנייה לסעיף החוק כדי להצדיק את השימוש באיום הפלילי, הסכים שמבחינה עובדתית ש"לרגע לא חשבתי להגיש תביעה בעניין זה – למשטרה ולבתי המשפט יש עניינים הרבה יותר חשובים שאינם מגיעים לטיפול נאות."
3. "מה קשור פה חוק?": הטיעון השלישי טוען שהמשפט כלל אינו רלוונטי. אלמוג טען ש"מי שמספיק אדיוט כדי לבצע דבר כזה מלכתחילה, לא יפחד גם מהחוק הפלילי." conio.h הביע עמדה צינית לפיה "לא נראה לי שהטרול מתייחס לאיום הזה ברצינות…" וקרא לפעול במישורים לא משפטיים (אלא על ידי חסימה טכנית של ה-IP החשוד). ההנחה היא שבניגוד לעמדה ה"מוסרית", משפט שאין בצידו סנקציה הוא בלתי-רלוונטי.

שלוש העמדות הללו – התפיסה שרואה במשפט אלמנט מוסרי-אתי נשגב, זו שרואה בו מערכת בעלת כללים משלה (שלפעמים עוזרים ולפעמים לא), וזו שטוענת לאי-הרלוונטיות שלו – לא ייחודיות לויקיפדיה דווקא. החלוקה של המשפט לנראטיבים מנוגדים ומתחרים בחברה הוצגה בלא-מעט מחקרים עד היום.* אך מה שמעניין כאן הוא איך כל הנראטיבים הללו באים לידי ביטוי בדיון אחד קצר, ואיך למרות הסקפטיות שהובעה לגבי השימוש במשפט – בסופו של דבר ההפנייה ל"עבירה הפלילית" נותרה על כנה.

————–

* למתעניינים: הספר הבולט בתחום הוא The Common Place of Law, שנכתב על ידי סוזן סילבי (גילוי נאות: היא מנחה שלי)

בשבועות האחרונים אני קוראת הרבה מאוד ספרי ומאמרי-יסוד באנתרופולוגיה של המשפט. ולפעמים מפתיע אותי עד כמה גם כתיבה משנות ה-40, שמדברת על שבט אינדיאני (היום היו קוראים לזה נייטיב-אמריקאי, אבל הכתיבה היא לפני שהמציאו את הפוליטיקלי-קורקט), רלוונטית גם לקהילות אינטרנטיות. מצד שני, אולי זה לא אמור להפתיע כלל: הרי בשני המקרים מדובר בקהילות עצמאיות למדי, קטנות יחסית, שמתנהלות באופן עצמאי מהמדינה והמשפט הפורמלי.

אחד המאמרים הידועים בתחום הוא The Kpelle Moot, שכתב James L. Gibbs ב-1963, ועוסק בשבט קפל במרכז לוב. ג'יבס מתרכז בסוג של "אסיפות משפטיות" שנוצרו לצד הדיונים המשפטיים הרשמיים, ומשלבות בין קבוצת-תמיכה לבין פתרון סכסוכים. האסיפה היא דיון לא-פורמלי בסכסוך, בהשתתפות בני-משפחה של הצדדים, שכנים וקרובים, והיא מתנהלת בדרך-כלל בביתו של המתלונן, בעזרתו של מגשר שנבחר על ידי הצדדים כאדם מוסמך. הדיון מתחיל קודם כל בברכה ותפילה משותפת, אז שני הצדדים אומרים את שעל ליבם, ובהמשך הקבוצה כולה והמגשר אומרים את דעתם. הדיון מסתיים בזה שהמגשר מסכם את הקונסנזוס שנוצר בקבוצה. הצד המפסיד מתנצל בפני הצד השני, ובדרך-כלל גם מפצה אותו בפיצוי סמלי כלשהו.

המבנה הזה דומה מאוד למבנה פתרון-הסכסוכים שנמצא, למשל, בויקיפדיה (אני מתבססת על ההיכרות שלי עם הויקיפדיה האנגלית. אשמח לשמוע האם המצב דומה בויקיפדיה בעברית). כאשר יש ויכוח בין שני עורכים, הדיון מתחיל בדרך-כלל בדף-השיחה של אחד מהם ("הבית" הוירטואלי שלו בויקיפדיה), כאשר עורכים אחרים מוזמנים להוסיף את דעתם ולהצטרף לדיון. לא פעם מזמינים מפעיל-מערכת שמקובל על שני הצדדים ואינו מעורב בעניין אישית כדי לשמש כמגשר ולהביע גם את דעתו, שאמורה לסמל את הקונצנזוס של הקהילה כולה.

אפילו המערכת הפורמלית ביותר בויקיפדיה האנגלית, ה-Arbitration Comittee, אליה אמורים להגיע סכסוכים שלא נפתרו בדרכי-שלום או על ידי דיונים בדף-השיחה, מקיימת מבנה דומה. הדיון נפתח בכך ששני הצדדים כותבים את הגרסא שלהם לסיפור, וכל משתתף אחר מוזמן להביע את דעתו, להוסיף עדויות וראיות רלוונטיות, להעיד על אופיים ועברם של הצדדים ולהתווכח איתם, וחברי הועדה מסכמים בסוף הדיון את הקונצנזוס שנוצר ומחליטים על פתרון הסכסוך.

החלופה הבלתי-פורמלית הזו, שמשאירה את הסכסוך כעניין שהוא חלק מקהילה, מדיון ומתהליך טיפולי-פסיכולוגי, עומדת בניגוד למשפט הפורמלי כפי שאנחנו מכירים אותו, שמקדש דווקא את העצמאות והנפרדות של המשפט כתחום מקצועי, אובייקטיבי, מנותק וחיצוני לסכסוך ולצדדים. משפט שיתנהל בביתו של הנאשם ייתפס כשערורייתי. אבל מצד שני, זו חלופה שמפחיתה את העוינות בין הצדדים, מאפשרת להציג פתרונות מורכבים ולא דיכוטומיים ורואה בסכסוך עניין של הקהילה כולה, ולא רק של הצדדים.