זה קל להיות היום ילדה פמיניסטית. בחמישיה, בשביעיה וברביעיה הסודית (והכלב) יש בנות. בחסמב"ה יש בנות. בכל ספר חבורות שמכבד את עצמו יש בנות. וזה עוד לפני שהמציאו את דורה.

זה קל להיות היום נערה פמיניסטית. כי ממילא הבנות הן הכי חרשניות, ובתנועה יש את כל הבחורות השוות והדעתניות עם החולצות הקרועות והספרים העמוקים. ואפילו אביב גפן התאהב באילנה כשהוא ראה אותה יושבת על קצה המדרכה וקוראת דוסטוייבסקי.

זה קל להיות היום סטודנטית פמיניסטית. רוב התלמידים לתואר ראשון הן תלמידות. חלק גדול ממצטייני הדיקאן הן מצטיינות. וגם אם לפעמים נשמע דווקא שוב ושוב קולו של הבחור הלא-מבריק ההוא מהשורה הראשונה, הרי בסוף מי שמקבל את המאיות הוא מי שמקבלת. וממילא על השתתפות בכיתה לא מקבלים כלום.

זה קל להיות היום אישה צעירה ופמיניסטית. השחרור המיני, האינטלקטואלי והכלכלי הוא סם משכר. אין כמו הפעם הראשונה שבה יש לך תלוש משכורת משלך, וחדר שכור משלך, ודירה שכורה משלך, ורכב (טרנטה) משלך, והגבר הראשון שאת לא מתקשרת אליו ביום שלמחרת.

זה קל להיות נשואה טרייה ופמיניסטית. לחלוק את מטלות הבית הדלות באופן שיוויוני – אני אקפל כביסה, ואתה תעשה כלים. אני אחזור היום מאוחר מהמשרד, אז תביא איתך המבורגר מהדרך.

זה קל להיות…

אם היינו עכשיו בשיעור מתמטיקה תיכונית, אפשר היה לקפוץ לשלב האינדוקציה – קל להיות אישה פמיניסטית. אבל כפי שיודע כל בוגר מגמה ריאלית, מתמטיקה תיכונית היא רק חלק מהאמת.

מגיל ינקות מספרת לנו התנועה הפמיניסטית שהכל השתנה. שאם את רק מעיזה מספיק, ונלחמת מספיק, ומצטיידת בפטיש גדול מספיק – תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. אבל הם לא מספרים לך, שתקרת הזכוכית לא נעלמה לשום מקום. היא רק שקופה כל כך, שקשה להבחין בה מרחוק. ואם מסתכלים מקרוב (וזה קורה, לרובנו, עם הגיל) – רואים שעל תקרת הזכוכית יש כתמי ידיים קטנות, וסימני מתיחה, ושאריות של גרבר.

השקר הגדול של הפמיניזם הוא שהשמיים הם הגבול. אבל לא משנה עד כמה התקרבת לשמיים הללו – ברגע שבו תאמרי שאת רוצה להפוך לאם, יסבירו לך גם הפמיניסטים הגדולים ביותר, בשפה מכובסת, ש"את יודעת שמעכשיו הכל הולך להשתנות, ושכדאי שתתכונני, כי הקריירה שלך הולכת לסבול מכה קשה". וטראח – את נתקלת באותה תקרת זכוכית מטונפת.

אל תספרו לי שזה עניין של מידת השיוויון בזוגיות. אל תאמרו לי שגם עבור גברים החיים משתנים ברגע שיש לך ילדים. אל תאמרו לי שזה תלוי במודעות הפמיניסטית של האישה ובן זוגה. אל תגידו לי שאצלנו זה אחרת.

כל עוד אני שומעת שיחות "איך אשלב ילדים עם קריירה" רק מנשים, כל עוד אני מכירה רק נשים שבגיל 20 או 25 התחילו לתכנן את הקריירה שלהן כך שתתאים בעתיד לילדים, כל עוד נתקלתי רק בנשים שמתארות את הבחירה בילדים כסיום השלב הקודם בחייהן, כל עוד ילדים הם דבר שבני זוג "עוזרים" בו ו"מתחשבים" בו, כל עוד רק נשים מתלבטות במשך שנים קודם איך הן הולכות לעמוד בזה, כל עוד רק נשים מתמלאות רגשות אשם על כך שהן הולכות להיות אמהות רעות כי חבל להן על מה שאבד עוד לפני שאבד, וכל עוד רק נשים שומעות מנשים אחרות שהן הולכות להיות אמהות רעות בשל כך – בקיצור, כל עוד ילדים הם בעיה של נשים, אל תגידו לי שאפשר להיות אישה פמיניסטית.

יש משהו כפוי-טובה בלנסות לכתוב דוקטורט על האינטרנט. בכל רגע שבו את מבקשת להתעמק עוד קצת בדבר-מה, לחשוב על דרך נוספת לתקוף איזו סוגיה, או לשקול מחדש את עיצוב המחקר ארוך-הטווח, את יודעת שאת כבר מאחרת. ששלל אמירות-אינסטנט ייאמרו פעמים אינספור עד הרגע שבו את, מתוך ההססנות, תגיעי אל המסקנות המנומקות כל-כך.

בתחומים אחרים, לאקדמאים (ולאקדמאים הפוטנציאליים) יש מונופול על הדרך שבה החברה מייצרת ידע. אף דוקטורנט להסטוריה של העת העתיקה אינו צריך לחשוש שמא ייצא בעוד כמה חודשים ספר מדע-פופולרי על משמעותה הדתית של הדמוקרטיה באתונה. לכל היותר, החשש הוא שאקדמאי אחר יוציא ספר בנושא. אך על אף שזהו חשש של ממש, תמיד ניתן להתמודד איתו על ידי מעקב ביביליוגרפי מדוקדק, ובמקרה הגרוע ביותר התאמה של המחקר כך שיהיה שונה מזה שזה עתה פורסם.

אך במצב הנוכחי של מחקר האינטרנט, האקדמאי המעונב נדמה לצב שמרני העומד בדרכו של נחיל נמלים שועט וממהר. הטענות שבשמן הוא דובר – העמקה, חיבור למסורות קיימות, תוקף מדעי – אינן עושות רושם על הנמלים הממהרות לפרסם "דפי עמדה" שהוכנו בשבועיים של חוסר שינה, ועוסקים בנושאים שהצב רק הפך מודע לקיומם אתמול. קריאותיו: "האטו קצת, זה לא רציני, כל מה שטענתם פה לא יעמוד בפני ביקורת רצינית", הן אולי נכונות, אך הנמלים הממהרות כבר אינן מספיקות לשמוע אותן.

את חוקרת-האינטרנט המתחילה מלווה תמיד התחושה המנקרת של חוסר רלוונטיות תמידי, של התעקשות שמרנית וחסרת-סיכוי לדבוק בערכים של העולם הישן בניסיון ללמוד את העולם החדש. וכמו להכעיס, בה בעת היא תמיד נחשדת מצד "האקדמאים הרציניים", אותם צבים מעונבים היושבים להם לארוחת חסה בניחותא לצד צבי-צבים אחרים, כמי שמנסה לרדוף אחרי כל "אופנה חולפת". הצורך להצדיק שוב ושוב את מה שמתחלף מרגע לרגע כמושא-מחקר לגיטימי (ובוודאי על רקע של כל כך הרבה מחקרי-בזק נמלוליים) מוביל גם הוא את החוקרת אל דרך ללא מוצא. כך שכל שנותר הוא לנהוג כצב בין הנמלים, וכנמלה בין הצבים, ולקוות לטוב.

אחד הכלים המרכזיים במחקרים איכותניים רבים הוא ה-"codebook" (לצערי, כל הקריאה שלי בנושא הייתה באנגלית, כך שאני לא מכירה את החלופה המקובלת לביטוי הזה בכתיבה בעברית). הקודבוק הוא רשימת שאלות, רשימת מושגים או רשימת מילים שבה משתמש החוקר כדי למיין את החומר הרב שנמצא מולו (במונחים אינטרנטיים, הקודבוק הוא המקביל לרשימת תגים (tags) שבהם החוקרת מתייגת את החומר). הרעיון הוא שקידוד יעיל יכול לעזור למצוא תבניות מעניינות שחוזרות על עצמן; לקשר בין מקומות שונים שהקשר ביניהם לא טריוויאלי במבט ראשון, אבל בעצם נוגעים באותו נושא; או לחדד שאלות תיאורטיות שחוזרות על עצמן יותר מפעם אחת. כך נראית, למשל, תמונת מסך של תוכנת הקידוד atlasTI:

בכתיבה על מחקרים איכותניים, הרבה פעמים הכנת הקודבוק נראית כמו עניין פשוט מאוד. בדרך-כלל, ההכנה שלו בכלל לא תוזכר בתוצר הסופי, או אם תוזכר, זה יסתכם במשהו בסגנון "מיינו את החומר בהתאם לרשימת תגים שהכנו על בסיס המחקרים והכתיבה התיאורטית הקיימת בתחום". אבל בעיני, שלב הכנת הקודבוק הוא שלב שהוא לא רק חשוב מבחינה פרקטית (כי הוא באמת מקל בסידור החומר), אלא גם קריטי מבחינה תיאורטית.

הסיבה שהקודבוק הוא חשוב – והסיבה לכך שהוא יכול לשמש בעיני גם למי שלא כותב מחקר איכותני מהסוג הזה – היא שהוא מחייב את החוקרת לנסח בדיוק מה היא מחפשת ולהוריד את המושגים התיאורטיים ממגדל השן אל העולם המוחשי והקונקרטי. קודבוק שנותר תיאורטי הוא קודבוק ריק מתוכן.

אני אתן דוגמא לגבי המחקר שלי: אני חוקרת את השאלה מהי המשמעות שניתנת למשפט בוויקיפדיה. מצד אחד, אני לא יכולה להניח ש"משפט" הוא מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמשפט (דהיינו: בתי-משפט, עורכי-דין, חקיקת הכנסת, פקולטאות למשפטים וכו'). מכיוון שאז, התשובה הקצרה מאוד תהיה שאין משפט בויקיפדיה וזהו (מה שיהפוך את הדוקטורט שלי לקצת חסר טעם). מצד שני (וזה פעמים רבות הסיכון הגדול יותר), אני גם לא יכולה להגיד ש"משפט" הוא מה שיש בו "משפטיות" (או, באנגלית, legality). כי אז אני טאוטולוגית באותה המידה. כל מה שעשיתי הוא לתת כותרת פומפוזית למה שנותר, בסופו של דבר, אינטואציה מעורפלת שלי.

ואיך הקודבוק מתקשר לכאן? הקודבוק הוא כלי יעיל כדי לגלות "על יבש" מתי אנחנו כלואים בתוך הגדרות פומפוזיות וחסרות ערך. כאשר פונים ישירות לכתיבה בפרוזה, קל מאוד לכתוב משפטים תיאורטיים מאוד על "המהות המשפטית" ועל "הנטייה המשפטית" וכו'. לא מעט מאמרים בלתי-מובנים בפוסטמודרניזם, למשל, סובלים בעיני מהקלות שבערפול בפרוזה. הם מנסים לתאר את הדבר שעליו הם מדברים, אך דווקא בשל חמקמקותו, לא פעם הם חוטאים בסתירה פנימית.

הקודבוק, לעומת הכתיבה בפרוזה, הוא הרבה יותר צנוע. הוא מלכתחילה נכתב ככלי-עזר לחוקר, לא כתוצר הסופי. השאלה שעליה עונה החוקרת כשהיא מכינה לעצמה את הקודבוק היא "מתי אני אשתמש בתג הזה". כלומר – במקום ניסיון להגדיר באופן מטאפיזי את המושג, המחשבה מאחורי הקודבוק היא "מה יצביע לי על כך שהגעתי למקום חשוב". ומצביעים, באופן טבעי, הם הרבה יותר קונקרטיים מאשר הגדרות. למשל, בדוגמת ה"משפטיות" – מה שמצביע על "משפטיות" יכול להיות הפנייה לכללים קבועים, פתרון סכסוכים, ערכאות רשמיות, או פרוצדורות קשיחות-יחסית. במובן זה, הכנת קודבוק דומה לשיעור-חברה ראשון בכיתה ו' – מה שאנחנו עושים בעצם זה "שמש אסוציאציות": רשימה של דברים קונקרטיים שקשורים למושג התיאורטי שאנחנו מנסים ללמוד.

ולמה זה טוב לכולם, ולא רק לחוקרים איכותניים?

ראשית, כי המעבר מהמופשט לקונקרטי מחייב אותנו לפרש את משמעות המושג באופן אחר. בדוגמת המשפטנות שלי, למשל, רואים שאני קושרת משפט עם סדרה של מוסדות. זו תשובה שונה מאוד מאשר התשובה שהייתי נותנת לו היו שואלים אותי "מהו משפט" באופן מופשט ופילוסופי. מכיוון שקודבוק לא דורש מאיתנו להיות מתוחכמים ועמוקים (שהרי, הוא כלי עבודה ולא תוצר סופי), הוא יכול לחשוף בפנינו הטיות שיש לנו, שהרבה פעמים לא נגלה אותן אם נתעקש להישאר במישור התיאורטי. הרבה פעמים גיליתי שהתשובות שלי לאותה שאלה בשני המישורים הללו הייתה מאוד שונה. וההבנה מדוע היא שונה היא מקור לא-אכזב לתובנות תיאורטיות ומעשיות לגבי המחקר שלנו.

שנית, הכנת קודבוק היא כלי טוב לעיכול הכתיבה הקיימת בתחום שאותו אנחנו חוקרים. הרבה פעמים, כשאנחנו קוראים הרבה בתחום שלנו, או עושים סקירת-ספרות, אנחנו נוטים לצמצם כל חוקר לפסקה שאמורה לתמצת אותו. זה טוב כאשר רוצים להשוות בין חוקרים שונים (לכתיבת פסקאות בסגנון "רבים סברו כי, אך פרופ' זלמנוביץ' טוען ש…") אבל אותנו זה מותיר לא-פעם כאשר בידינו כלי עבודה מאוד מוגבל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם החוקר הזה הוא להדביק אותו במקום המתאים "בניגוד לפרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…" או "כמו פרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…". אם אנחנו מנסים לבנות ממנו כלי-עבודה – כלומר לבנות את "שמש האסוציאציות" שהוא היה בונה – אז פתאום הוא הרבה יותר מגוון. למשל, את מרקס היינו יכולים לפרק לפאודליזם, קפיטליזם, ניכור, טכנולוגיה, אמצעי ייצור ויחסים חברתיים. פתאום, הרלוונטיות שלו גדלה מאוד. הוא יתחבר לא רק למקרים שמוכיחים (או מפריכים) אותו באופן מושלם, אלא גם למקומות שבהם הוא לא נותן לנו את הפתרון השלם, אלא רק רומז אל עבר הצעד הבא. בנוסף, אם אנחנו מפרקים גם את המושגים ברשימה למופעיהם הקונקרטיים (כלומר, עוברים מ"פאודליזם" לחוסר יכולת להשתחרר, אדמה, יחסים ארוכי-טווח, וקניין לא-סחיר), זה מקל עלינו גם להבין כיצד הבנו את הכתיבה התיאורטית שבה אנחנו משתמשים.

ומה שהכי טוב בקודבוק הוא שהוא פנימי ואישי. הוא המקום שבו אפשר לטעות ולהיות פשטניים. כי, בסופו של דבר, כל מה שהוא זה רשימת תגים. הכי הרבה – נגלה שמה שחשבנו שקשור אחד לשני, בעצם לא קשור בכלל כשחושבים על זה פעם נוספת. אבל, לפעמים, דווקא החשיבה הנוספת הזו תאפשר לנו להמריא מעבר לסיסמאות המקובלות אל משהו באמת חדש.

לחיים בקיימברידג' יש זמן משלהם.

ראשית, העונות – הסתיו באדום וצהוב ועלים מרחפים ברוח, המתחלף בחורף לבן וקר עד לשד העצמות אך יפה ומלכותי ולעיתים עוצר נשימה, ואז האביב – האינטנסיבי כל כך, עד שנדמה כאילו כל הפרחים לחשו ביחד "שלוש, ארבע ו…", ופרחו באותו שבוע באינספור צבעים. וגם האנשים מאזינים לקריאה הזו – ולפתע כל הקיימברידג'אים הקפואים יוצאים מהבתים המחוממים אל הרחוב, אל הנהר – הולכים, רצים, רוכבים, נוסעים על רולר בליידס, דוחפים עגלות ילדים. החוץ מתמלא בהמולה עליזה וצבעונית. או כפי שחברה שלי תיארה זאת – יודעים שהאביב הגיע כשתלמידי הקולג' יוצאים לשחק פריסבי בחצר. האווזונים שבקעו לא מזמן, ומדדים בצהבהבותם אחרי אמא אווזה בצד הנהר, הם הדובדבן שבקצפת. ולאחריו הקיץ האקלקטי – ימים חמים ולחים, לצד מזג אוויר משגע ושטוף-שמש, לצד גשם שוטף וסופות רעמים – וכל אלה יכולים להתקיים גם באותו יום (מה שמלמד על חשיבותה של תחזית שעתית של מזג האוויר).

המחזור השנתי השני הוא המחזור של שנת הלימודים. קיימברידג' היא עיר אוניברסיטאית עד לקצה השערה, ובמיוחד באזור הארוורד סקוור, שבו אנו מתגוררים. 60 אחוזים מהתושבים בקיימברידג' הם בני 18 עד 44. זה אומר שהשנה מתחילה – כמו בכיתה א' – באחד בספטמבר. אך כבר קודם, בשלהי אוגוסט, מתחילה עונת המובינג, כאשר משאיות יו-הול ב-20 דולר ליום, עמוסות ברהיטי איקאה זולים, ממלאות את הרחובות, מלוות בסטודנטים צעירים שחזרו מחופשת הקיץ ובהוריהם הנפרדים מהם בנשיקות לשנה נוספת (שבה יבואו לבקר בעיקר בחג ההודיה (המכונה על ידי "חג מתן תודה") ובחג המולד). הארוורד יארד מתמלאת שוב בהמולה שקדנית, הנמשכת עד סוף נובמבר – תקופת הבחינות. אז, החצר מתרוקנת מיושביה, שכולם מוצאים את מקומם בספריה, ומסביבם ערימות ספרים פתוחים-למחצה. ללא מועדי ב', ועם תקופת בחינות שאורכת ברוטו עד שלושה שבועות, תקופת הבחינות כאן היא קצרה אך מאוד אינטנסיבית, וגם בשתיים בלילה אפשר למצוא לא מעט אנשים שרוצים לסיים "רק עוד פרק אחד". כדי להפיג מעט את הלחץ, מסורת משעשעת כאן היא שבחצות הליל לפני הבחינה הראשונה שלהם (כאשר, יש לזכור, לא פעם היארד מכוסה כבר בשלג), יוצאים כל תלמידי השנה הראשונה לשלושה סיבובים של ריצה בעירום מסביב ליארד, כאשר התזמורת הבית-ספרית מלווה אותם במארש עליז, ושלל צופים משועשעים עומדים מנגד חנוטים במעילים וצעיפים. ואחרי תקופת הבחינות – שוב קיימברידג' מתרוקנת מיושביה, הנוסעים כולם אל משפחותיהם לחופשה ולחגיגות חג המולד. אז, מפברואר ועד מאי, נמשך הסמסטר השני – שהמאפיין העיקרי שלו הוא תקווה יומיומית ש"הנה, נגמר החורף", רק כדי להיתקל בעוד סופת שלג אחרונה גם באפריל. לקראת סופו של הסמסטר, בערך בחודש מאי, שוב ניכרת תזוזה באוויר – הקומנסמנט (טקס קבלת התארים) בדרך. גננים חרוצים מקפידים לדשן כל פינת דשא שטרם התאוששה מהחורף, כדי שתהיה ירוקה ובוהקת כרקע הולם לשבוע-הטקסים החגיגי. הסטודנטים המסיימים אצים לשכור גלימות וכובעים (אשר צבעיהם משתנים בהתאם לתואר המוענק), ובני-משפחות נרגשים מכל רחבי ארצות הברית ומכל העולם ממלאים את הרחובות ואת חדרי-המלון. בשבוע הקומנסמנט עצמו, כל מי שאינו חלק מהחגיגה עושה ככל שביכולתו להתחמק מאזור הארוורד-סקוור, העמוס עד לעייפה בהורים נרגשים ותיירים נרגשים עוד יותר. ואז, לאחר הקומנסמנט, שוב מתרוקנת קיימברידג' מיושביה – אלו שסיימו וממשיכים הלאה, ואלו שנסעו הביתה או למקום אחר לתקופת הקיץ. רק מעטים נותרים לבלות את הקיץ בקיימברידג' – והם מאכלסים בדלילות את הספריה ששוקעת בנמנום. עד אוגוסט הבא.

המחזור השלישי הוא המחזור האנושי, או אולי המחזור הישראלי. הורתו בחודש מרץ לערך, כאשר התלמידים החדשים בתואר השני (ה-LLM) מקבלים את ההודעה המשמחת כי התקבלו לשנת הלימודים הקרבה. התקופה הזו מתאפיינת כאן בקיימברידג' גם בחרושת שמועות – "שמעת? זה וזה התקבלו." "אה, זה? הוא היה איתי באיזה קורס בשנה ד'" – וגם באימיילים ביישניים מצד המועמדים החדשים, המנסים להתכונן אל החוויה אליה יצאו – איך מוצאים דירה? מתי צריך לבוא? האם יהיה לי קר? מה אני צריכה לקרוא לפני ההגעה?. ממרום שנותיי כאן, אני לומדת עד כמה החרדות משותפות לכולם (וכמובן, היו גם חלקי, כאשר שלחתי אני את אותם המיילים המבוישים לאלו שהיו כאן לפני). בחודש אוגוסט הם מגיעים לכאן – אלו מהם שהכרתי בעבר מתקבלים בחיבוק למפגש חברים ותיקים, והזרים מתקבלים בלחיצת יד ידידותית. אך כך או כך – קיימברידג' היא אינקובטור ליצירת חברויות. בתוך חודש לכל היותר, הקרבה הפיזית והריחוק מהבית מובילים את חופן האנשים אחד אל השני בקשר בל-ינתק. החברויות שיצרתי כאן היו אינטנסיביות, יומיומיות ועזות. החברים הופכים להיות החלופה למשפחה. אך אז, לאחר שנה מטלטלת, רובם עוזבים. מסיימים את התואר השני וממשיכים הלאה. רק מיעוט קטן ממשיך ללימודי הדוקטורט, ומותח קו ישר במקום המעגל השנתי, המקביל לזה שלנו. השאר עוזבים, ומותירים אותנו בבדידות המהולה בתקווה שמחליפיהם בשנה הבאה יוכלו להוות ולו צל חיוור להם, ובחרדה שמא זה לא יקרה וניוותר לבדנו בארץ זרה.

בשנתיים האחרונות המעטתי לקרוא. עוד פחות נקרו לי לילות שבהם הייתי אחוזה בספר עד דפיו האחרונים, תוך שאני אוטמת את עצמי לעולם החיצון ולמחויבויות יום המחר, וממשיכה בקריאה עד שהבית מתרוקן מרעשיו. ההיעלמות לעולם אחר חסרה לי, אך שוב ושוב מצאתי עצמי נרדמת לצידו של המחשב הנייד, או מתנודדת בעייפות הישר משולחן הכתיבה אל המיטה, מותירה בבדידותו את הספר הייצוגי שנותר על השידה שלצד המיטה למשך חודשים.

"פנים צרובי חמה" העמיד אותי בפני חוסר-הנוחות המטלטל ונשא אותי לריחוף מעל היומיום, שהם העדות לספר טוב באמת. נתקלתי בו במקרה בעת ביקורנו האחרון בארץ, וכבר אז עקשנות בלתי-ברורה הובילה אותי ליטול אותו מהמדף שבחנות הספרים – "את זה!" – מבלי שטרחתי כלל לקרוא אף את הכריכה האחורית, ומבלי שקראתי בעבר אף ספר אחר של שמעון אדף (שאותו הכרתי ביוגרפית יותר מאשר ספרותית).

נטילה כזו, שהיא מכוונת ולא מכוונת, גורלית ומקרית, נראית מתבקשת בדיעבד לגבי הספר הזה. אורי אלחייני, גיבורת הספר, הפכה אותי, בעל כורחי, לבסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר". לחלק מן הסיפור. כמו שרך, הספר הזה כרך קנוקנות עדינות סביבי, הוביל אותי עמוק יותר ויותר למקומות שמהם אנו טורחים להישמר. אל התפרים הנפרמים שבין המציאות למה שמעבר לה. אל הפקפוק בממשותם של שידת-הלילה, מנורת-האיקאה ונשימותיו הקצובות.

כאשר הנחתי מידי את הספר – נשבעת לשוב ולקרוא בו למחרת, לחשוף את זריזות-הידיים וגלגלי השיניים שבידי הקוסם שמעבר לפרגוד – בער בי הרצון לחלוק את חווית הקריאה בו. אך זהו לא ספר לביקורת ספרים. לו הייתי פונה אל פרטי העלילה, הכלים הספרותיים או אל האמירה החברתית-כלכלית-אפיסטמולוגית, ממשותו של הספר והחוויה שבו היו חומקים מבין השורות. המילה האחת שאולי ניתן להשתמש בה – ואף היא "איזמית" מדי – היא לומר כי מדובר בספר אקזיסטנציאליסטי. או אולי בחרדה קיומית בדמות ספר.

ועכשיו, אשכיב עצמי לישון, ומחר אקום שוב אל השגרה.

כתבתי כבר בעבר על כך שאחת הבעיות בשנת הקריאה שלי היא שאני נוטה להתכנס בתוך עצמי, ולדבר עם עצמי בשפה סודית שכוללת מדי פעם אזכורים של הגל או דרידה.  עושר הידע שאני שוחה בו מוביל להנחה שאם אני בקושי מבינה על מה אני מדברת, אין שום סיכוי שאף אחד אחר יבין על מה אני מדברת, ולכן הניסיון לחלוק את הידע או לעשות בו שימוש הוא עקר מראש.

הבעיה היא, כך מתברר, שהחומה הזו לא חוסמת אותי רק מפני אותם הדיוטות שאינם בקיאים בגנאולוגיה של החשיבה הביקורתית, או בויכוחים אודות מהות המשפט כפי שהם באים לידי ביטוי בכתיבה האנתרופולוגית של החצי הראשון של המאה ה-20. גם כאשר אני מנסה להסביר מה למדתי למי שבקיאים היטב בכתיבה הזו (ובראשם, המנחים שלי), מתברר שהשפה הפרטית שיצרתי לעצמי אינה מובנת לאיש מלבדי. איבדתי את היכולת לתרגם את תתי-הסימנים שנעזרתי בהם בחזרה לשפת בני-אדם. (בחיוך, אני נזכרת בפיאז'ה, אחד הכותבים שאותם קראתי, שמתאר את השלב של "שפה פרטית" כאחד השלבים המוקדמים בהתפתחות הילד הצעיר. מצד אחד הילד כבר בשל לייצר יחסים סימבוליים עם העולם סביבו, אבל מצד שני הוא עדיין אגוצנטרי מדי מכדי לעשות שימוש בסימנים הסימבוליים המקובלים על שאר החברה. אולי הגיע העת לכתוב את החיבור "play, dreams and imitation in graduate studies").

לצערי, התברר לי כי החד-צדדיות שברכישת הידע על ידי קריאה הוא לא רק שלב מקדים בהפצת הידע והבנתו. כחרב-פיפיות, הקריאה כוללת גם אלמנטים המעכבים ומונעים את המשך העברת הידע. אחת הסיבות לכך היא ההירככיה המובנית שבקריאה. עצם יצירת רשימת הקריאה משמעותה העמדתי בבסיס הפירמידה, כשמעלי ערימת הוגים היודעים טוב ממני (ובמשתמע: ולעד ידעו טוב ממני). בתמונה הזו, הקריאה היא טיפוס עקר במעלה הפירמידה, שתמיד דינו להיכשל (שהרי לעולם לא אוכל לדעת מה אמר הוגה זה או אחר טוב כפי שהוא יודע זאת בעצמו). אם מציירים את העולם בצורה סיזיפית כזו, הרי יצירת השפה-הפנימית נדמית כמעט להכרח פסיכולוגי: אם יש לי שפת-סתרים משלי, הרי בשפתי-שלי אני יכולה להבין את העולם טוב מכולם! אפילו יותר מהגל! (שבינינו, כתב גם הוא, כך נראה, בשפת-סתרים הנהירה בעיקר לו). רק על ידי קשירת קשרים סבוכים ובלתי-מובנים אני יכולה להגן על הדימוי שלי את עצמי כבעלת עליונות אינטלקטואלית כלשהי (וזה הרי מיתוס הכרחי לכל אקדמאי-בכוח. בלעדיו, הבחירה בקריירה האקדמית ריקה מתוכן). בשפת בני-אדם, אין לי אלא להעמיד את עצמי בסוף התור.

במובן מסוים, הנקודה שבה אני נמצאת היא שוב חזרה אל הפסקה החביבה עלי בספרו של אביעד קליינברג, המופיעה בדף ה"אודות" בבלוג. הדף הריק והספר שלא נכתב מגנים על הכותב מפני ההתמודדות עם העליבות של מה שנכתב בפועל, בהשוואה למה שיכול היה להיכתב. באותה מידה, ההתעקשות על הבנה פנימית שאינה מובנת לאיש מגנה על הדובר מפני חזרה בנאלית ושגרתית על דברים שנאמרו בעבר, שמחווירה אל מול היצירתיות והפלא שבקשרים האינדוסינקרטיים שבלב פנימה.

אך, בדיוק כמו בכתיבה, כך גם בדיבור, הגיעה עבורי השעה הכואבת לצאת מתוך החומה המגנה של אי-העשייה. וכן, גם אם היציאה משמעה גם ויתור על אותו מיתוס לפיו לכשאצא, אסנוור את העולם באור שמעולם לא ראה. שום סנוורים לא יהיו שם. שום אור גדול. רק עוד נר קטן, צנוע, ודומה להפליא לשלל הנרות שעמדו שם לפניו (ושהיו סבורים גם הם שהם זיקוקי דינור).

חלק גדול מהכתיבה הביקורתית על המצב המשפטי בנושא זכויות יוצרים וקניין רוחני בכלל מתמקד בעובדה שתוקפן של זכויות היוצרים מוארך שוב ושוב, עד שהגיעו למצב שבו חלק גדול מיצירות הספרות והאומנות של המאה ה-20 עדיין נתונות תחת זכויות יוצרים ולא פתוחות לשימוש הכלל (מי שמתעניין בנושא עוד יכול לקרוא על כך בצמד המאמרים של דרור דביר באייל הקורא: "הברווז, השימוש ההוגן ונחלת הכלל" חלק א' וחלק ב').

המאבק הפוליטי והחברתי במצב הזה מבוסס על שני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון מתבסס על העובדה שיצירות חדשות נבנות על בסיס שימוש והשאלה מיצירות קיימות (בגישת "לו הרחקתי לראות, היה זה משום שעמדתי על כתפי ענקים"). הטיעון השני מבוסס על כך שיצירות ברשות הכלל יכולות להיות זמינות לכל אחד במהירות, בחינם ובקלות באמצעות האינטרנט, שמשמש כספרייה עצומה בגדולה (כמו שמנסים לעשות פרוייקט גוטנברג באגנלית ופרויקט בן-יהודה בעברית).

הבעיה היא, שהמאבק הפוליטי בתהליכים האלה, לפחות היום, הוא אולי עז מתמיד, אבל נדמה גם חסר-סיכוי מתמיד. לוביסטים חזקים ששולטים במקבלי ההחלטות הובילו לכך שהנתיב הפוליטי הוא, מבחינה מעשית, חסום: כל שינוי בחקיקה בתחום שנעשה בחמישים השנה האחרונות בארצות הברית היה אך ורק לכיוון של חיזוק זכויות היוצרים והרחבת הזכויות בקניין רוחני. לכן, אני סבורה שצריך לנסות לחשוב על דרכים חדשות לתקוף את הבעיה, שלא דרך מאבק פוליטי ישיר לשינוי זכויות היוצרים.

דרך אפשרית אחת להתמודד, למשל, עם הבעיה השניה (זמינות חופשית של מידע לכל דורש), היא על ידי יצירת שוק משני לסחר ביצירות שיש בהן זכויות יוצרים, אך הן כמעט ואיבדו לחלוטין את מחירן בשוק. מידע אמפירי מלמד שרוב יצירות הספרות מאבדות כמעט לגמרי את ערכן בתוך 5-10 שנים מיום הפרסום. עדות יומיומית לכך אנחנו רואים בערימות הספרים בחמישה או עשרה שקלים ב"צומת ספרים". אני נתקלת בכך שוב ושוב (באושר גדול) באתר הספרים המשומשים החביב עלי, שבו אני יכולה לרכוש כמעט כל ספר שאני מתעניינת בו בדולרים ספורים (בדר"כ דולר או שניים בתוספת משלוח) אם מדובר בספר מעט ישן יותר. אנחנו יכולים לראות שלמרות שהספרים הללו עדיין נתונים תחת זכויות יוצרים, הערך שלהם (דהיינו הערך של המונופול שמעניקים זכויות היוצרים) יורד כמעט לאפס. מבחינה פרקטית, הצלחנו להשיג את המטרה שאליה שאפנו – נגישות אוניברסלית לכל ספר בעלות כמעט-אפסית.

בנוסף, הרווח שמגיע בשלב הזה לבעלי זכויות היוצרים גם הוא אפס או קרוב לזה (מכיוון שמדובר בספרים משומשים, ולכן לא מגיע רווח נוסף לבעלי הספרים, או כי "צומת ספרים" רכשה כמויות מסחריות מהספר במחיר השואף לאפס לכל ספר). לכן – בתוך השוק המשני הזה, אפשר להניח שהשלב של גישה אוניברסלית ממש לספר (כלומר סריקתו והעלאתו לאינטרנט) הוא יחסית טריוויאלי – מכיוון שהתמריץ שיש לבעלי הזכויות להתנגד לכך הוא קטן מאוד (כי הרווח שהם מאבדים הוא שולי). זה, אגב, בעיני, ההסבר לכך שלגבי חלק גדול מאוד מהספרים בגוגל-בוקס, המצב הוא שניתן לקרוא את רובו הגדול של הספר אונליין (לפחות זה המצב בארצות-הברית. אני לא בטוחה אם הגישה מהארץ זהה). הלכה למעשה, ההסכם שנחתם עם הוצאות הספרים מאפשר את הגישה האוניברסלית לטקסטים זמינים – ואת הגשמת המטרה הפוליטית שהצגתי – גם ללא כל שינוי במצב המשפטי.

זו, כמובן, רק דוגמא אחת לתופעה רחבה הרבה יותר של מצבים שבהם פעילות לא-משפטית ולא-פוליטית יכולה לקדם מדיניות שאנו תומכים בה גם כאשר המצב המשפטי-פוליטי מנוגד לה באופן ישיר ויחסי-הכוחות הפוליטיים חוסמים שינוי מוצהר.

חידון התנ"ך העולמי נראה כסמל המושלם לאנאכרוניזם. איזה ערך יש לידיעה "מי אמר למי" כאשר ניתן לאתר את התשובה בקלות באמצעות חיפוש במאגר ספרות הקודש? ואפילו לדעת אלו הסבורים שידיעת תנ"ך היא חשובה – מדוע על נערים ונערות לשנן בעל-פה את התנ"ך, במקום להשקיע את זמנם בהבנת הטקסט או בקריאה מעמיקה שלו? ההיגיון שמאחורי חידון התנ"ך נדמה הפוך לחלוטין מכל הנחות המוצא שעומדות בבסיס הלימוד האקדמי המודרני, שמעדיף הבנה על פני שינון, רוחב-יריעה על פני התמקדות ורב-תחומיות על פני הסתגרות.

דרך אחת להצדיק את חידון התנ"ך, והיא לדעתי הטענה המקובלת בפי תומכי החידון, נובעת מהבחנה בין התנ"ך – כספר מקודש, הסטורי, או מכונן – לבין כל פריט ידע אחר. התומכים בדעה זו יכולים להסכים שבאופן כללי הבנה והרחבת-דעת חשובה יותר משינון טקסטים, אבל שהתנ"ך בשל משמעותו ההסטורית, הדתית והציונית הוא יוצא דופן, ועל כן יש ערך בידיעתו על-פה שאינה מתקיימת לגבי טקסטים אחרים. זו, כנראה, גם הסיבה לכך שבבית הספר היסודי מעודדים (או מחייבים) תלמידים לשנן בעל-פה את קינת דוד, שירת דבורה או שירת הים, אך לא את שירי רחל או ביאליק. ההבחנה הזו בין התנ"ך לבין טקסטים אחרים נגועה כמובן בהנחות מוצא אידיאולוגיות מאוד ברורות, ועל כן מי שמתנגד לאותן אידיאולוגיות מקל וחומר לא יקבל את הטענות בזכות חידון התנ"ך.

אבל נדמה לי שאפשר להבין את חידון התנ"ך ואת ההתעקשות על שינון בעל-פה גם במנותק מהייחודיות של התנ"ך כטקסט. הבנה כזו – שאני מבססת אותה על כתיבתם של הרולד איניס ומרשל מקלוהן – תתבסס על ניסיון לשמר את מה שאבד במעבר מתרבות אוראלית, שמבוססת על שיחות בעל-פה, לתרבות כתובה (ויותר מזה, לתרבות מודפסת).

גם איניס וגם מקלוהן (שמציג את עצמו כ"הערת שוליים" לאיניס) מבכים על חלק באנושיות שעבר, לדעתם, מן העולם, כאשר עברנו להתבסס יותר ויותר על קריאת טקסטים כתובים במקום על הקשבה ודיבור. איניס מתאר את הדבר בהקשר חברתי – עבורו, תרבות שמתנהלת בעיקרה בע"פ פתוחה הרבה יותר לגמישות ולפיזור מונופולים של ידע. היא דורשת מן החברים באותה תרבות להשתתף ביצירת הידע באופן אישי ולהיות חלק אקטיבי ממנו (בגישת "וסיפרת לבניך"). לקרוא זו פעילות הרבה יותר מהירה ופסיבית מאשר להשתתף בשיחה. בנוסף, שיחה מעוררת את הדובר לביקורתיות ולפיתוח דעות משלו הרבה יותר מאשר קריאת ספר, שההיררכיה בה ידועה (ועל כך אמר שופנאואר, בתרגום חופשי: "אין חטא גדול יותר מאשר להניח למחשבותיך כדי ליטול ספר").

מקלוהן מציג את האובדן שבמעבר מהתרבות האוראלית במונחים כמעט נוירו-פסיכולוגיים. עבורו, עולם השמיעה הוא עולם פתוח וקסום (ו"אפריקאי", בתיאורו הקולוניאליסטי-משהו). לעומתו, עולם הראייה והקריאה הוא עולם מוגבל, שבו אנו לומדים להתבונן בדברים שורה-אחר-שורה ולפעול על פי סדר קבוע מראש שאיננו שולטים בו. אנחנו פונים לקריאה המהירה, אך מזניחים את ההאזנה עד כדי כך שהיא הופכת מנוונת. על פי תיאורו של מקלוהן, כולנו "סכיזופרנים" – החושים שלנו נפרדים זה מזה, והאותיות שאנו משתמשים בהן מנותקות מהמשמעות שאנחנו מעניקים להם. כל הקיום שלנו מפוצל בעקבות הניסיון להתאים את עצמו לקריאת ספרים מודפסים.

קל לדחות את הקישור בין חידון התנ"ך לבין הרעיונות הללו. קשה לקבל את הטענה ששינון התנ"ך הוא שיפטור אותנו מהפסיביות, ממונופול הידע ומחוסר הפתיחות. אבל לדעתי התשובה לשאלה הזו לא יכולה להיות אפריורית. בתוך מי שמעולם לא השתתפה בחידון התנ"ך (וגם לא הייתה מוצלחת במיוחד בשינון קינת דוד) נותר לי רק לנחש כיצד מתכוננים הנערים והנערות לחידון. אם ההכנה מתמצית בכך שהם קוראים חמישים פעם את התנ"ך עד שהם זוכרים אותו – כל מה שכתבתי אינו רלוונטי, שכן ממילא אין הם לוקחים חלק בהחיאת תרבות אוראלית. השינון שלהם מבוסס כולו על קריאה, וההתמקדות בידיעת הדברים בעל-פה היא מקרית בלבד (באותה מידה ניתן היה לומר שללמוד לבגרות בתנ"ך מחזק תרבות אוראלית כי הבחינה היא ללא חומרי עזר).

אבל, אני מרשה לעצמי לנחש שלא זה המצב. אביה של כלת הפרס הנוכחית, אור אשואל, היה סגן חתן חידון התנ"ך בשנת השמונים, כך שאני מרשה לעצמי לדמיין את שניהם יושבים ומשננים יחד פרק זה או אחר. בנוסף, כפי שיודע כל מי שקרא ספר של ערן כץ – הדרך היעילה לזכור כמויות גדולות של מידע היא לא על ידי קריאה חוזרת ונשנית של הטקסט, אלא על ידי עיבודו באופן אישי. קל לי לדמיין את אשואל ממציאה לעצמה ראשי-תיבות, סיפורים מצחיקים או סימנים פרטיים כדי לזכור את הגנאולוגיות הבלתי-נגמרות של ספר בראשית, למשל. התערבות אישית כזו עם הטקסט – והפיכתו מטקסט כתוב לחוויה דיאלוגית – מצביעה על תהליך מאוד דומה לתהליך שאותו מזכירים איניס ומקלוהן. ואולי, אם לשם דוחף חידון התנ"ך, מדובר באירוע יותר חתרני ופחות אנאכרוניסטי ושמרני מכפי שאנחנו נוטים לחשוב.

אחת ההבחנות הראשונות שלומד כל סטודנט למשפטים היא ההבחנה בין שיקולים אקס-פוסט (בדיעבד) לבין שיקולים אקס-אנטה (מראש). ההבחנה הזו מאפשרת לנו לחשוב על העולם באופן נפרד ביחס לדברים שטרם קרו (כאשר אנחנו צריכים להכין חלופות, לשער מה יקרה, ולחיות בתנאים של חוסר ודאות) וביחס לדברים שכבר קרו (כאשר כל הפרטים נמצאים מולנו, ועלינו להתמודד עם העולם כפי שהוא).

ההבחנה הזו היא הדרך הטובה ביותר לתאר את חיי בשבועות האחרונים. בעוד שישה שבועות בדיוק אני ניגשת לבחינה בעל-פה שמסכמת את כל מה שקראתי בשנת הדוקטורט הראשונה שלי. במהלך הבחינה, אשב עם שלושת המנחים שלי לשיחה בת שעתיים פלוס שבה אצטרך להדגים את בקיאותי ברשימת הקריאה שלי (שעומדת כרגע על מעט יותר ממאה ספרים שקראתי במהלך תשעת החודשים האחרונים). קל להבין שמדובר בבחינה מלחיצה במיוחד, גם בגלל היקף החומר וגם מכיוון שבה אני אמורה להוכיח את בקיאותי בטווח רחב של מסורות אינטלקטואליות ואת היכולת שלי לקשור קשרים חדשים ולא-שגרתיים ביניהן.

כך שמצד אחד, אני נמצאת בתקופה מאוד מאוד לחוצה ומעייפת. במטרה להספיק לסיים את רשימת הקריאה בזמן, אני קוראת לפעמים ספר שלם ביום (כמובן בקריאה סלקטיבית), ולא פעם כמעט ונרדמת על שולחן העבודה. בנוסף, אני עסוקה באופן אובססיבי בשאלה "האם אספיק לעבור על כל החומר לפני הבחינה". על פי רוב החישובים שלי, הסיכוי לסיים את כל המטלות קלוש (והעובדה שאנחנו נוסעים לביקור בארץ במהלך התקופה לא תורמת לאופטימיות). כך שברור שאקס-אנטה – המצב קשה ופסימי.

אך מצד שני, ניסיון העבר (שבגילי המופלג הוא אינו מועט) מלמד שמרבית הסיכויים הם שאעבור את הבחינה בהצלחה. ראשית, מכיוון שמעולם לא שמעתי על סטודנט שהכשילו אותו בבחינה הזו ושנית, כי לצערי אני יכולה להעיד על כך שעברתי כבר בחינות שהמוכנות שלי אליהן הייתה נמוכה הרבה יותר. לבסוף, גם הקשר הקרוב שלי עם המנחים שלי (שעליו אני מודה השכם והערב) מרמז על כך שהם יודעים היטב מה אני יודעת ומה איני יודעת, כך שלא צפויות הפתעות מיוחדות במהלך הבחינה. כלומר – אקס-פוסט, אני יודעת שהמצב כנראה יהיה בסדר (וגם במקרה הגרוע ביותר, לא מדובר בהשלכות הרות-גורל. איש לא יעיף אותי מהתוכנית בטווח הנראה לעין.)

הבעיה היא, שעד שאני לא מגיעה לנקודת הזמן שבה התחזית אקס-פוסט תתממש (כלומר, לרגע שאחרי הבחינה), איני יכולה באמת להתנחם בידיעה שיהיה בסדר. מנקודת המבט של "שישה שבועות קודם לכן", המשימה הזו נראית בלתי-אפשרית להפליא. גם אם אני מודעת לקיומה של נקודת האקס-פוסט, הדרך שבין נקודת האקס-אנטה אליה שרויה בערפל כבד (ומכוסה בערימה כבדה של ספרים). במובן מסוים, אני נמצאת כרגע בדיוק בתמונת-הראי של אותה התקופה בשנה שעברה (מי היה מאמין שכבר עברה שנה!). אז, ידעתי כי עשיתי את כל שיכולתי לעשות אקס-אנטה (מבחינת הגשת הצעת המחקר לדוקטורט וכו') אבל השאלה מה צופן לי העתיד אקס-פוסט הייתה שרויה בערפל. היום, אני מרגישה שאני רודפת אחרי רשימת מטלות שלעולם לא תיגמר, אך מצד שני העולם שאחרי רשימת המטלות חד וברור. אין לי אלא לאחל לעצמי בהצלחה במסע בדרך לשם.

אתמול, לכבוד אחד באפריל, פרסם תום פוסט שבו הציג את עצמו כמי שמחפש בת זוג, וביקש שמי מן הקוראות המעונינת לצאת איתו תיצור איתו קשר. כבר בתגובות לאותו הפוסט הצביעו חלק מן המגיבים על כך שמדובר ככל הנראה במתיחה והצביעו על הפגיעה הקשה שיכולה להיגרם למי ש"תיפול בפח" ותגיב לאותה קריאה. ואכן, כבר למחרת הודה תום שמדובר היה במתיחה, שמטרתה הייתה לטשטש את הגבולות בין אמת ובדיה ולאתגר את מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמובן מאליו. בתגובות לפוסט השני ניכר זעם ממשי כלפי תום על כך שהאקט הפוליטי-אידיאולוגי שלו היה פוגעני באופן קיצוני, ולא לקח בחשבון באופן ראוי את רגשותיהן של אלו שטעו וחשבו שמדובר בפוסט כן (גם אני הגבתי שם באותה רוח (וזו תגובתו של תום)).

אבל מעבר לדיון הער בנושא הספציפי, נדמה לי שהשתלשלות הדברים מצביעה גם על משהו רחב יותר (כפי שכתבה עדה). הבחירה של תום (שהיא בחירה עקבית ומנומקת בבלוג שלו) היא ללכת על הקו שבין מציאות לבדייה, ויותר מזה – על הקו שבין הטקסט לסבטקסט, בין מה שעל פני הדברים לבין מה שמאחוריהם. כל פוסט שלו הוא סוג של תעלומה שעל הקורא לפתור (או להיכשל בפתרונה). אני חושבת שהמבנה הזה, של מצג המבקש להסתיר במכוון את "התחכום" שמאחוריו אינו ייחודי כלל וכלל לתום. ההסתרה המכוונת היא אולי אחד מהאלמנטים המכוננים של הכתיבה האקדמית ואולי יותר מזה של אנשים שהם אקדמאים (ולכן, לא פלא (אולי) שתום הוא (לדבריו) אקדמאי).

אחת השאלות ההכרחיות בלימוד האקדמי היא השאלה האם באמת הבנת את כוונת הכותב או המרצה. האם הצלחת לחדור מבעד מסך הז'רגון, ההפניות למקורות חיצוניים (המפורשות והמשתמעות), והטיעון החמקמק. לא פעם, הערך שבטיעון עצמו אינו משתווה לערך שבגילוי של אותו טיעון. אך לא מדובר רק בעניינים אקדמיים "טהורים". הכריכה של התחכום עם ההסתרה דבקה לא פעם גם בחיי האקדמאים עצמם. טיעונים ישירים וברורים נתקלים לא פעם בבוז. התעקשות להצביע על כל שלבי הטיעון נתפסת כפשטנות. חצאי-הסברים, המלווים בנפנופי-ידיים, מצביעים על הפוטנציאל הגדול שטמון בדברים שנאמרים, שהם, כמובן, כל כך מתוחכמים, עד שלא ניתן להסביר אותם כפשוטם.

הפרקטיקה וההתנהגות הזו, של העדפת הכיסוי על הגילוי, של ההסתרה כאמצעי לתחכום, היא בעיני פרקטיקה דורסנית ומתנשאת מאין כמותה. זאת, מכיוון שכוחה מתבסס תמיד על הדרת מי "שלא הבין את העניין". מי ששבוי במוסכמות, או שאינו בקי בספרות, או שאינו מתוחכם מספיק כדי לראות את הקריצה וחצי-החיוך. בכך, התקשורת והדיבור הופכים מכלי להעברת מידע, לכלי לסינון חברתי: האם אתה ראוי בכלל שאחלוק איתך את הרעיונות שלי? הבה נבדוק קודם! האם אתה מההדיוטות או מהמלומדים? מהמתוחכמים או מה"פחות-מתוחכמים" שבחבורה?

אני עצמי מצאתי את עצמי מתייסרת לא פעם בפני משחקי הכוח הללו. על אף שמבחינה אובייקטיבית, ידעתי שברוב הפעמים אני יכולה להניח ש"הבנתי את העניין", הפחד מההתבזות שבחוסר ההבנה הוסיף לרדוף אותי. כמו בסיפור "זאב זאב" הפוך, התוצאה שבלחיות לאורך שנים בתוך חברה מקצועית שמבוססת על משחקי הסתרה היא פחד בלתי נגמר מכך שלמעשה ישנו משחק גדול יותר, שאת חוקיו איני מבינה. על כן למעשה חיי הם נתיב של הגחכה מתמדת, של חיים נאיביים המתיימרים להבין את העולם מלא-הבוז שסביבם.

יתרה מכך, ההתמדה שבהסתרה – שהפוסט של תום הוא דוגמא קיצונית לה – מובילה לקושי יומיומי בקבלת מסרים. או כפי, שברגע של גילוי-לב, אמרתי יום אחד לאחד המרצים שלי בתואר הראשון, שתמך בי במסירות לאורך כל הדרך, ותהה שמא אני נגועה ב"תסמונת המתחזה" (דהיינו, שאני חוששת שמא אני לא מוצלחת כפי שחשבתי, ובשלב מסוים "סודי" יתגלה): החשש שלי אינו שאני היא המתחזה. החשש שלי הוא שכל האנשים סביבי הם המתחזים. שכל מחמאה או סמן חיובי שאני מקבלת הם למעשה אקטים של רחמים. שכל חיזוק נובע מרצון להגן על נפשי, שנתפסת כחלשה מדי מכדי להתמודד עם "האמת". ההנחה – שאותה שבתי ואיששתי פעם ועוד פעם בחיי האקדמיים – הייתה שתמיד ישנה "אמת" סמויה שחבויה מאחורי מה שנדמה כמציאות. ושעלי להישמר מכל משמר מלהאמין לעולם הפיות המדומיין שסביבי.

אך לאחרונה (ואולי יחד עם הקמת הבלוג) החלטתי שאיני מוכנה לשחק עוד את המשחק הזה. שאני מוכנה לקחת על עצמי את סיכון ההגחכה והבוז הנצחיים, תמורת השחרור מן הצורך להעמיס תילי-תלים של מחשבות ותהיות מעל כל אמירה. שאיני מוכנה עוד לשוחח עם אלה שהפכו את רב-המשמעיות לתחביב. ושאני עצמי איני מוכנה עוד להשתתף במשחקי-הקריצה שהופכים אותי כל כך בקלות לחברה באותו מועדון אקסקלוסיבי של "מתוחכמים". זה לא תמיד הולך, והפיתוי הוא גדול, אבל הפוסט של תום, למשל, הזכיר לי מדוע זו האופציה היחידה.