אנשי ספרטה נהגו לכנות את עצמם "הומויאוי" – השווים. זה כינוי אירוני למדי, כאשר חושבים על העובדה שבספרטה חיו האנשים המשועבדים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
היישוב הספרטני ביוון העתיקה היה מחולק מבחינה חברתית לשלוש שכבות נפרדות ושונות: הספרטנים, הפרויאויקים וההילוטים. הספרטנים היו "האליטות" – צאצאי הדורים כובשי הארץ, שיסדו את הפוליס, ושלטו על הקבוצות האחרות. המעמד השני היה מורכב מן "הפריאויקים" – "הגרים מסביב", אשר היו ככל הנראה צאצאי היישוב הקדום, שנשארו כמעין "אזרחים סוג ב'". על אף שלא היו זכאים לזכויות פוליטיות, זכו הפריאוקים לנהל את ענייניהם בשלווה יחסית. המעמד השלישי , שבו ארצה להתמקד, הוא מעמד ההילוטים.
ההילוטים מסמלים לדעתי את האפשרות לשעבוד מושלם. הם היו משועבדים לא לאנשים פרטיים, אלא למדינה הספרטנית כקולקטיב. מצבם המשפטי היה בלתי נתפס והם חיו באופן מתמיד תחת איום של טרור: בכל שנה, כאשר נכנסו שרי הצבא הספרטנים לתפקידם, הם הכריזו מחדש מלחמה על ההילוטים והתירו את דמם. המצב הזה, שבו ההילוטים הינם מצד אחד משועבדים לספרטנים ומצד שני מוכתרים כאויביהם מעמיד אותם בה בעת כמסמלים את הנאמנות המוחלטת (השעבוד) ואת הבגידה המוחלטת (היותם אויב).
הכרזת המלחמה, שחזרה כל שנה, לא נשארה בתחום ההצהרתי – למעשה, בשלב מסויים בחינוך הצעירים, הם יצאו "לציד ההילוטים". וכפי שפלוטארכוס מתאר זאת, בתיאור מצמרר (פלוטארכוס, ליקורגוס, כח):
"מזמן לזמן היו המושלים שולחים אל מחוץ לעיר את הנבונים שבצעירים, ואותם בייחוד, כשבידיהם פגיונות וצרכי מזון הכרחיים בלבד. הללו היו מתפזרים ביום למקומות נידחים, ושם מסתירים את עצמם ונחים. אך בלילה היו יורדים אל הדרכים וטובחים כל הילוטיס שנזדמן להם. ותכופות היו הולכים גם אל השדות והורגים את החסונים והחזקים שבהם."
תיאור זה של חיי ההילוטים לא עוזב אותי מאז שנתקלתי בו. אני שוב ושוב מנסה להבין כיצד לחשוב על מי שהם בה בעת גם האויב המוחלט וגם הנאמן המוחלט והמשועבד. מי שמצד אחד צדים אותו כחיה ומצד שני, מבססים עליו את כל מסגרת החיים הכלכלית והצבאית. ההילוטים הם מצד אחד out-laws, המצויים מחוץ למשפט, שכן הם רק מושא לאלימות, ולא לזכויות. ומצד שני, הם חיים בדיוק בתוך המשפט, שכן הכרזת המלחמה השנתית היא שמכוננת אותם כאויב-משועבד. ההילוטים הם למעשה "יצורים משפטיים" מושלמים, החיים והמתים מכוחו של המשפט, אשר יוצר את המעמד שלהם.
מישור נוסף שצריך לחשוב עליו הוא העובדה שהשימוש במשפט כנגד ההילוטים אינו "קונבנציונלי" – הם אינם עבריינים על פי החוק הפלילי, אלא הופכים ל"אחר" דרך החוק-שאינו-חוק – הכרזת המלחמה, אשר משעה את התוקף של החוקים עצמם. האם ניתן להפוך את הכרזת המלחמה לאקט קבוע? ומה זה עושה לה ולמשפט? (מי אמר "הכרזה על מצב חירום"?)
אכן, שאלות גדולות ונכבדות.
למרבה הצער אין לי עדיין תשובות עליהן, אבל אני מקווה שמחקר נוסף בכיוון יוכל לעזור לענות על חלקן.
זה מדהים שהספרטנים הצליחו לאלף לעצמם גזע מושלם שכזה, שגם עובד בשבילהם, וגם מסכים להיות ניצוד ומושא לאימוניהם שוב ושוב. זה נשמע כמעט כמו גזע של אנדרואידים או משובטים מאיזה רומן מד"ב. גם אני מריח שיש עוד בסיפור הזה, אבל זה לא מתגלה בקריאה ראשונה. אולי כדאי לברר עוד עליהם – האם הם התמרדו מתי שהוא? האם הם הותירו איזה כתבים לגבי ראיית העולם שלהם? אני אחשוב על זה ואחזור אלייך.
נ.ב.
ברכות על הבלוג החדש! אכן התחלה מרתקת.
להגיב
תודה!
לגבי ההילוטים – קשה לומר שהם הסכימו. המבנה של החברה הספרטנית באותה תקופה מבוסס באופן מאוד עמוק על הפחד הקמאי מן "היום שבו ההילוטים ימרדו" (הם אכן מורדים בשלב מסויים, אבל המרד שלהם מדוכא באופן אכזרי).
הם לא אילפו אותם, איך שאני רואה את זה, אלא דיכאו אותם באופן שיטתי ואכזרי – "ציד ההילוטים" הוא לא אימון. הוא טבח.
אני כרגע בשלבי קריאה נוספת עליהם, לצד קריאה תיאורטית על שעבוד וכוחה של המדינה (האינסטינקט הראשוני שלי היה לפנות לכתיבה של ג'יורג'ו אגמבן על ההומו-סאקר), כדי לנסות להבין מה בעצם קרה שם.
אני לא חושבת שנשארו כתבים שלהם (בקושי נשארו כתבים של האליטה הספרטנית), אבל כאמור, עוד מחקר רב לפני.
להגיב
בהצלחה, נמתין לדיווחים.
להגיב
בחירה טעונה מאוד להתחלה….
ולגופו של עניין, במצב כזה – מה יצא להליוטים מהשיתוף הזה? למה לא ללכת הלאה למקום אחר?
(או שאולי צריך לחשוב על המקבילות המודרניות והתשובות מתגלות בעצמן?)
אם אלה התוצאות, צריך לזרוק לך עוד רעיונות :)
להגיב
כמו שאמרת בעצמך – להילוטים יצא מזה פלוס-מינוס מה שיוצא עד היום למשועבדים בכל העולם – כלום.
ראשית, התודעה שלהם הייתה מספיק כוזבת כדי שלא ינסו להתקומם. ושנית, במעט הפעמים שכן ניסו למרוד, הספרטנים, שהיו לוחמים מהוללים באותה תקופה, אכלו אותם בלי מלח, כך שהם למדו את הלקח עד לפעם הבאה.
ולגבי התוצאות – קודם כל תודה (אחרי שסוף סוף הסברת לי שזו הייתה מחמאה) ובנוסף – ראית איזה יופי של קרדיט קיבלת?
להגיב
רק את יכולה שלא להבין שזו מחמאה, ובעיקר כשיש לידה סמיילי ידידותי.
ראיתי את הקרדיט, והגבתי גם שם.
ולגבי ההליוטים- אם זה כמו שאת מתארת עכשיו, זה לא מעמד שלישי ולא נעליים. סתם אנשים שחיים בסביבה וטובחים בהם בלי רחם. לא בטוח שזה קשור, במקרה כזה, לתודעה כוזבת. אולי זה סתם חוסר ברירה רגיל.
לכן, זה סוג אלים במיוחד של דיכוי, אבל לא משהו שלא ראינו כמוהו (ע"ע היטלר), לא?
להגיב
ראשית שבחים לבלוג, נשמע בהחלט מעניין
(הגעתי מפורום הסטודנטים של תפוז),
אבל אני רוצה להתמקד כרגע בפידבק טכני וקצת בביקורת (בתקווה שהיא בונה)
נתחיל בטכני, אני חושב שהפונטים הם קשים מאוד לקריאה (אני נאלצתי להגדיל את המסך כדי לקרוא בצורה סבירה).
גם הצבע שבחרת קצת לא נעים לי לעין (למרות שאני קצת פחות בטוח לגביו מאשר לגבי הסעיף עם הפונט) אני חושב שפונט לצד בהיר יותר או כהה יותר יהיו טובים משהו בסגול חום הזה, גורם לי לקשיים בקריאה.
ועכשיו לביקורת בסך הכל אהבתי את הסקירה אבל אני מרגיש שהסגנון השירי בפסקה האחרונה ובעיקר 5 המילים האחרונות, נראו לי קצת מלאכותיים ולא טיבעיים ביחס לסיגנון של הפיסקה כולה. התחושה שלי היא שנכנסת לתוך תיאור הסובייקט שלך ועירבבת אותו בלי לשים לב לתוך הפיסקאות של דיון הכללי והיסטורי.
כאמור בסך הכל אהבתי ונהנתי עד מאוד מהבלוג ומקווה שתפתחי אותו הלאה.
להגיב
הי אבשלום,
תודה על הביקורת. היא לחלוטין בונה.
לגבי הפונטים – אני לא בטוחה עד כמה אני יכולה לשנות אותם. אני אנסה לשחק קצת עם ההגדרות.
לגבי הצבע – אני דווקא מחבבת אותו, אז נראה לי שבינתיים הוא יישאר. אני מקווה שסידור הפונט יסדר את זה.
ולגבי התוכן – אני מסכימה איתך שהסוף מעט מלאכותיי ואף מחורטט. האמת היא שפשוט לא הצלחתי להגיע למסקנה סדורה כלשהי לגבי מה שרציתי להגיד, ולא ידעתי איך לסיים את הפוסט. אני אעבור עליו שוב, ואולי אוכל להביא משהו טוב יותר.
עם זאת – לא הבנתי מה הכוונה שלך בזה שערבבתי את תיאור הסובייקט לתוך הפסקאות. תוכל להבהיר את כוונתך?
ושוב, תודה.
להגיב
למדתי איך לשנות את הפונט (ואפילו ליישר לשני הצדדים – אני אובססיבית בנושא).
לטעמי זה קצת פחות יפה מאשר הפונט הקטן, אבל הרבה יותר קריא.
תודה.
להגיב