אחד הדברים הבולטים באקדמיה – ואולי בכלל – הוא הזמן הרב שבו מחכים. מחכים להחלטות מינוי, מחכים להחלטות קבלה, מחכים לתשובות מזה ומזה. רפרוש אובססיבי של האתר הרלוונטי ובעיקר של תיבת האי-מייל הופך להיות חלק מרכזי מהפרקטיקות היומיומיות. לפני צחצוח השיניים ולפעמים אפילו לפני היציאה מהמיטה.
אותי, סדרת ההמתנות האלה מוציאה מדעתי. כאדם חסר-סבלנות באופן כללי, וגם באופן ספציפי, אני שונאת לחכות לאירוע כלשהו שאיני יכולה להאיץ בו לקרות. העובדה שאדע מה הולך לקרות רק בעוד זמן מסויים איקס, ולא ברגע -זה-עכשיו-ומיד-כי-אני-רוצה-לדעת מרגיז ומסתכל אותי מאוד. בנוסף, חוסר-המעש המתלווה לאותה ציפיה מוביל אותי לבזבוז זמני על יצירת "תוכנית מגירה" מפורטת לכל אחת מן האופציות. כאשר הכל, כמובן, מופרך ותלוי באוויר (כי אי אפשר באמת לתכנן תוכניות פרקטיות כשעדיין לא יודעים מה הולך לקרות).
כרגע, מוציאה אותי מדעתי בעיקר ההחלטה בנושא הדוקטורט, שתיקבע סוף סוף לקראת סוף השבוע הבא. למרות שבניגוד ללפני כמה שנים, היום איני חושבת עוד שאם לא אהיה דוקטור חיי אינם חיים, וברור לי לחלוטין שיש מסלולי קריירה רבים ושווים שאינם כוללים את התיבה "ד"ר עוז", חוסר-הידיעה כיצד אבלה את השנים הקרובות בחיי? באיזו יבשת? ומה לכל הרוחות אעשה עם הארגזים המונחים אצלי בסלון כרגע? – גורמת לי לאבד את שפיותי לאט אך באופן עקבי.
השילוב עם השעמום, הבדידות ומזג האוויר המזופת בהחלט הופכים את הימים הללו למבעסים במיוחד. זהו השלב שבו קליימקס סיום-השנה כבר עבר, וקליימקס טקס-הסיום החגיגי (גלימה, כובע והכל! כמו הארי פוטר!) עדיין נראה דמיוני ובעיקר מגוחך. אוף, אני רוצה הביתה.
————–
(אני מניחה שאין לי אלא לקוות שאין באמת פורגטוריום. אם כן – העולם הבא צפוי להיות באמת בלתי נסבל!)
איתך במאבקך הצודק.
האמת היא שההמתנה היא באמת נוראית במצב כמו שלך – כשאין תוכנית עבודה מוגדרת. כשהייתי שם – לפני חצי שנה – חיכיתי לתשובה מארבעה מקומות שונים (קבלה ללימודים, לקבל קורס להוראה, מאמר, כנס), ויש להניח שמקש ה-F5 שלי סבל קשות. גם חשבון האינטרנט הסלולרי.
עכשיו, כשאני נמצא בתוכנית מסודרת – דוקטורט – אז כמובן שאני ממתין לדברים, אבל בגדול המסלול שלי קבוע לאיזה ארבע-חמש (שש שבע?) שנים, כך שיש לי במה להעסיק את עצמי בין הלחיצות. אל תתיאשי – יש תקווה!
(האמת, שכשחושבים על זה אז החיים האקדמיים אחרי הדוקטורט אמורים להיות עמוסי ציפיה כמו מצבך עכשיו. אוה וול)
ולגבי הפורגטוריום – אל חשש. ככופרת את בטח תלכי ישר לגיהנום.
להגיב
אני מרפרשת פתולוגית גם בלי לחכות לתשובות משום דבר חשוב.
תזכירי לי איך התמודדת עם בעיית חוסר הסבלנות הזו כשחיכית להחלטות מבית משפט?
גם אם כן תלכי לדוקטורט בסופו של דבר, אני חושבת שזה הכי חשוב בעולם שהכרת בעובדה שאפשר לחיות חיים נהדרים גם בלי להיות דוקטור.
ואשר לפורגטוריום – אם את ממש משועממת רצח, ויש לך סבלנות לרומן רומנטי מטופש, אני ממליצה בחום על הספר "משאלות" ("wishes", איפה שאת נמצאת עכשיו) מאת ג'וד דווארו (Jude Deveraux)*, שמתואר בו הפורגטוריום הכי חינני שיכול להיות, שהייתי מבלה בו בכיף את כל חיי.
* אם הייתי יודעת איך לעשות לינקים נורמליים בבלוגלי, הייתי שמה לינק מתאים, אבל ככה סתם לינק מכוער לא בא לי.
להגיב
בהצלחה ושההמתנה תסתיים בטוב.
לגיל-ברכות על סיום הדוקטורט.
סליחה ד"ר גיל.
ואגב כך המתנה אחת שלי הסתיימה בהצלחה. מאמר שלי במשותף עם ד"ר דורון מנשה התקבל לפרסום ויפורסם בגיליון הקרוב של "מחקרי משפט".
להגיב