אחת ההבחנות הראשונות שלומד כל סטודנט למשפטים היא ההבחנה בין שיקולים אקס-פוסט (בדיעבד) לבין שיקולים אקס-אנטה (מראש). ההבחנה הזו מאפשרת לנו לחשוב על העולם באופן נפרד ביחס לדברים שטרם קרו (כאשר אנחנו צריכים להכין חלופות, לשער מה יקרה, ולחיות בתנאים של חוסר ודאות) וביחס לדברים שכבר קרו (כאשר כל הפרטים נמצאים מולנו, ועלינו להתמודד עם העולם כפי שהוא).
ההבחנה הזו היא הדרך הטובה ביותר לתאר את חיי בשבועות האחרונים. בעוד שישה שבועות בדיוק אני ניגשת לבחינה בעל-פה שמסכמת את כל מה שקראתי בשנת הדוקטורט הראשונה שלי. במהלך הבחינה, אשב עם שלושת המנחים שלי לשיחה בת שעתיים פלוס שבה אצטרך להדגים את בקיאותי ברשימת הקריאה שלי (שעומדת כרגע על מעט יותר ממאה ספרים שקראתי במהלך תשעת החודשים האחרונים). קל להבין שמדובר בבחינה מלחיצה במיוחד, גם בגלל היקף החומר וגם מכיוון שבה אני אמורה להוכיח את בקיאותי בטווח רחב של מסורות אינטלקטואליות ואת היכולת שלי לקשור קשרים חדשים ולא-שגרתיים ביניהן.
כך שמצד אחד, אני נמצאת בתקופה מאוד מאוד לחוצה ומעייפת. במטרה להספיק לסיים את רשימת הקריאה בזמן, אני קוראת לפעמים ספר שלם ביום (כמובן בקריאה סלקטיבית), ולא פעם כמעט ונרדמת על שולחן העבודה. בנוסף, אני עסוקה באופן אובססיבי בשאלה "האם אספיק לעבור על כל החומר לפני הבחינה". על פי רוב החישובים שלי, הסיכוי לסיים את כל המטלות קלוש (והעובדה שאנחנו נוסעים לביקור בארץ במהלך התקופה לא תורמת לאופטימיות). כך שברור שאקס-אנטה – המצב קשה ופסימי.
אך מצד שני, ניסיון העבר (שבגילי המופלג הוא אינו מועט) מלמד שמרבית הסיכויים הם שאעבור את הבחינה בהצלחה. ראשית, מכיוון שמעולם לא שמעתי על סטודנט שהכשילו אותו בבחינה הזו ושנית, כי לצערי אני יכולה להעיד על כך שעברתי כבר בחינות שהמוכנות שלי אליהן הייתה נמוכה הרבה יותר. לבסוף, גם הקשר הקרוב שלי עם המנחים שלי (שעליו אני מודה השכם והערב) מרמז על כך שהם יודעים היטב מה אני יודעת ומה איני יודעת, כך שלא צפויות הפתעות מיוחדות במהלך הבחינה. כלומר – אקס-פוסט, אני יודעת שהמצב כנראה יהיה בסדר (וגם במקרה הגרוע ביותר, לא מדובר בהשלכות הרות-גורל. איש לא יעיף אותי מהתוכנית בטווח הנראה לעין.)
הבעיה היא, שעד שאני לא מגיעה לנקודת הזמן שבה התחזית אקס-פוסט תתממש (כלומר, לרגע שאחרי הבחינה), איני יכולה באמת להתנחם בידיעה שיהיה בסדר. מנקודת המבט של "שישה שבועות קודם לכן", המשימה הזו נראית בלתי-אפשרית להפליא. גם אם אני מודעת לקיומה של נקודת האקס-פוסט, הדרך שבין נקודת האקס-אנטה אליה שרויה בערפל כבד (ומכוסה בערימה כבדה של ספרים). במובן מסוים, אני נמצאת כרגע בדיוק בתמונת-הראי של אותה התקופה בשנה שעברה (מי היה מאמין שכבר עברה שנה!). אז, ידעתי כי עשיתי את כל שיכולתי לעשות אקס-אנטה (מבחינת הגשת הצעת המחקר לדוקטורט וכו') אבל השאלה מה צופן לי העתיד אקס-פוסט הייתה שרויה בערפל. היום, אני מרגישה שאני רודפת אחרי רשימת מטלות שלעולם לא תיגמר, אך מצד שני העולם שאחרי רשימת המטלות חד וברור. אין לי אלא לאחל לעצמי בהצלחה במסע בדרך לשם.
וואי וואי וואי, כל פעם שאני קורא את הפוסטים שלך ונתקל ב'רשימת הקריאה' אני מצטמרר.
שיהיה בהצלחה.
להגיב
בהצלחה
להגיב
אקס פוסט או אקס אנטה, אין שום ספק שתעברי את זה, וגם בקלות
להגיב
זה מין כשל פסיכולוגי. מתסכל לגלות פעם אחר פעם שהרגש/האינסטינקטים בלתי חדירים גם כשמדובר בערימה מבוססת היטב של טיעונים רציונליים מושלמים.
למרות שלא אצל כולם. כלומר, יש אנשים שההסתברות ונסיון העבר מספיקים להם כדי לא לדאוג, אבל נראה שדווקא אלו ש"דואגים כל פעם מחדש" נוטים להצליח בסופו של דבר. וזו עובדה קצת מצערת, כי בין הצלחה להצלחה הם תמיד מודאגים.
להגיב