חידון התנ"ך העולמי נראה כסמל המושלם לאנאכרוניזם. איזה ערך יש לידיעה "מי אמר למי" כאשר ניתן לאתר את התשובה בקלות באמצעות חיפוש במאגר ספרות הקודש? ואפילו לדעת אלו הסבורים שידיעת תנ"ך היא חשובה – מדוע על נערים ונערות לשנן בעל-פה את התנ"ך, במקום להשקיע את זמנם בהבנת הטקסט או בקריאה מעמיקה שלו? ההיגיון שמאחורי חידון התנ"ך נדמה הפוך לחלוטין מכל הנחות המוצא שעומדות בבסיס הלימוד האקדמי המודרני, שמעדיף הבנה על פני שינון, רוחב-יריעה על פני התמקדות ורב-תחומיות על פני הסתגרות.
דרך אחת להצדיק את חידון התנ"ך, והיא לדעתי הטענה המקובלת בפי תומכי החידון, נובעת מהבחנה בין התנ"ך – כספר מקודש, הסטורי, או מכונן – לבין כל פריט ידע אחר. התומכים בדעה זו יכולים להסכים שבאופן כללי הבנה והרחבת-דעת חשובה יותר משינון טקסטים, אבל שהתנ"ך בשל משמעותו ההסטורית, הדתית והציונית הוא יוצא דופן, ועל כן יש ערך בידיעתו על-פה שאינה מתקיימת לגבי טקסטים אחרים. זו, כנראה, גם הסיבה לכך שבבית הספר היסודי מעודדים (או מחייבים) תלמידים לשנן בעל-פה את קינת דוד, שירת דבורה או שירת הים, אך לא את שירי רחל או ביאליק. ההבחנה הזו בין התנ"ך לבין טקסטים אחרים נגועה כמובן בהנחות מוצא אידיאולוגיות מאוד ברורות, ועל כן מי שמתנגד לאותן אידיאולוגיות מקל וחומר לא יקבל את הטענות בזכות חידון התנ"ך.
אבל נדמה לי שאפשר להבין את חידון התנ"ך ואת ההתעקשות על שינון בעל-פה גם במנותק מהייחודיות של התנ"ך כטקסט. הבנה כזו – שאני מבססת אותה על כתיבתם של הרולד איניס ומרשל מקלוהן – תתבסס על ניסיון לשמר את מה שאבד במעבר מתרבות אוראלית, שמבוססת על שיחות בעל-פה, לתרבות כתובה (ויותר מזה, לתרבות מודפסת).
גם איניס וגם מקלוהן (שמציג את עצמו כ"הערת שוליים" לאיניס) מבכים על חלק באנושיות שעבר, לדעתם, מן העולם, כאשר עברנו להתבסס יותר ויותר על קריאת טקסטים כתובים במקום על הקשבה ודיבור. איניס מתאר את הדבר בהקשר חברתי – עבורו, תרבות שמתנהלת בעיקרה בע"פ פתוחה הרבה יותר לגמישות ולפיזור מונופולים של ידע. היא דורשת מן החברים באותה תרבות להשתתף ביצירת הידע באופן אישי ולהיות חלק אקטיבי ממנו (בגישת "וסיפרת לבניך"). לקרוא זו פעילות הרבה יותר מהירה ופסיבית מאשר להשתתף בשיחה. בנוסף, שיחה מעוררת את הדובר לביקורתיות ולפיתוח דעות משלו הרבה יותר מאשר קריאת ספר, שההיררכיה בה ידועה (ועל כך אמר שופנאואר, בתרגום חופשי: "אין חטא גדול יותר מאשר להניח למחשבותיך כדי ליטול ספר").
מקלוהן מציג את האובדן שבמעבר מהתרבות האוראלית במונחים כמעט נוירו-פסיכולוגיים. עבורו, עולם השמיעה הוא עולם פתוח וקסום (ו"אפריקאי", בתיאורו הקולוניאליסטי-משהו). לעומתו, עולם הראייה והקריאה הוא עולם מוגבל, שבו אנו לומדים להתבונן בדברים שורה-אחר-שורה ולפעול על פי סדר קבוע מראש שאיננו שולטים בו. אנחנו פונים לקריאה המהירה, אך מזניחים את ההאזנה עד כדי כך שהיא הופכת מנוונת. על פי תיאורו של מקלוהן, כולנו "סכיזופרנים" – החושים שלנו נפרדים זה מזה, והאותיות שאנו משתמשים בהן מנותקות מהמשמעות שאנחנו מעניקים להם. כל הקיום שלנו מפוצל בעקבות הניסיון להתאים את עצמו לקריאת ספרים מודפסים.
קל לדחות את הקישור בין חידון התנ"ך לבין הרעיונות הללו. קשה לקבל את הטענה ששינון התנ"ך הוא שיפטור אותנו מהפסיביות, ממונופול הידע ומחוסר הפתיחות. אבל לדעתי התשובה לשאלה הזו לא יכולה להיות אפריורית. בתוך מי שמעולם לא השתתפה בחידון התנ"ך (וגם לא הייתה מוצלחת במיוחד בשינון קינת דוד) נותר לי רק לנחש כיצד מתכוננים הנערים והנערות לחידון. אם ההכנה מתמצית בכך שהם קוראים חמישים פעם את התנ"ך עד שהם זוכרים אותו – כל מה שכתבתי אינו רלוונטי, שכן ממילא אין הם לוקחים חלק בהחיאת תרבות אוראלית. השינון שלהם מבוסס כולו על קריאה, וההתמקדות בידיעת הדברים בעל-פה היא מקרית בלבד (באותה מידה ניתן היה לומר שללמוד לבגרות בתנ"ך מחזק תרבות אוראלית כי הבחינה היא ללא חומרי עזר).
אבל, אני מרשה לעצמי לנחש שלא זה המצב. אביה של כלת הפרס הנוכחית, אור אשואל, היה סגן חתן חידון התנ"ך בשנת השמונים, כך שאני מרשה לעצמי לדמיין את שניהם יושבים ומשננים יחד פרק זה או אחר. בנוסף, כפי שיודע כל מי שקרא ספר של ערן כץ – הדרך היעילה לזכור כמויות גדולות של מידע היא לא על ידי קריאה חוזרת ונשנית של הטקסט, אלא על ידי עיבודו באופן אישי. קל לי לדמיין את אשואל ממציאה לעצמה ראשי-תיבות, סיפורים מצחיקים או סימנים פרטיים כדי לזכור את הגנאולוגיות הבלתי-נגמרות של ספר בראשית, למשל. התערבות אישית כזו עם הטקסט – והפיכתו מטקסט כתוב לחוויה דיאלוגית – מצביעה על תהליך מאוד דומה לתהליך שאותו מזכירים איניס ומקלוהן. ואולי, אם לשם דוחף חידון התנ"ך, מדובר באירוע יותר חתרני ופחות אנאכרוניסטי ושמרני מכפי שאנחנו נוטים לחשוב.
נדמה לי שהוגי רעיון השינון (מתישהו, אי שם בעבר) – ואני, כמובן, רק מנחש זאת – לא כיוונו לשינון כמטרה, אלא לשינון כאמצעי. זהו אמצעי לשיח, אמצעי לדיון, אמצעי להפעלת שיקול דעת וביקורת – שכן אי אפשר לעשות את כל אלו אם לא מכירים על בוריו את המקור. והנה דוגמא מכיוון אחר לגמרי: אני אוהב ללמוד בעל-פה מילים של שירים אהובים בהליך של שינון-על-ידי-האזנה-חוזרת-לשיר-שוב-ושוב-עד-שזה-נקלט. לאחר מכן, אני מוצא עצמי דן עם עצמי במילות השיר, הופך בהן, מחפש בהן משמעויות גלויות ונסתרות, מתחבר אליהן מכיוונים שונים, משתמש בהן, וכו'. אני עושה זאת באשר אני – בנסיעה, בהליכה, או מול טקסט אחר לחלוטין. ואני יכול לעשות זאת כיוון ששיננתי את המילים והן חקוקות בי.
להגיב
אני יכולה לחשוב על הערך של השינון בשימור מטען תרבותי ויצירת מכנה משותף תרבותי שעומד בבסיס התקשורת בין אנשים, יוצר ביניהם איזשהו דיאלוג נוסף ומורכב יותר, מוסיף רבדים נוספים לשיח.
זה שאפשר לגלות בלחיצת עכבר "מי אמר למי" לא מוסיף לנו שום דבר.
אבל כשהמאמן שלי בהתמחות אמר לי בראיון הקבלה שההחלטה מי יתקבל נתונה בידי "הכוכבים במסילותם" וידעתי להשלים את הציטוט כי בכיתה ה' הכריחו אותי לשנן את שירת דבורה – זה מוסיף לנו רובד נוסף לשיח שלנו (וחוץ מזה, בזכות זה התקבלתי להתמחות, לא?).
מבחינה זו, כמובן, יש גם ערך לשנן את שירי רחל וביאליק (ויכול להיות שבבית הספר שלי הכריחו אותנו לשנן גם אותם. בכל מקרה, שירים באנגלית אני זוכרת שהכריחו אותנו לשנן – למשל Tiger Tiger של בלייק), ואני, כמובן, בעד.
אני לא בטוחה שזה מה שאיניס ומקלוהן דיברו עליו, אבל אולי זה חלק ממה שהם אמרו.
להגיב
אני חושב שההפך הוא הנכון: השינון רלוונטי דווקא משום שהשיחה הדבורה טרם פסה מן העולם לגמרי. בעולם שבו כל התקשורת שלנו הייתה באמצעות מחשב, היה אפשר להגיד שבאמת אין שום צורך לזכור שום דבר (הו, אוטופיה נפלאה!), כי, הרי, אני ליד המחשב, ויש לי זמן לבדוק הקשרים שאני לא מכיר לפני שאני משיב (בהקשר הזה, כמובן, כל התיאור של כתיבה כפי שהבאת אותו הוא לגמרי לא רלוונטי בעידן של בלוגים וטוקבקים). הבעיה, כפי שהציגו המשיבים שמעלי, היא שאני לא כל הזמן ליד מחשב, ואנשים עלולים לדבר אלי גם במצבים בהם אני אמור להשיב או לעבד את דבריהם מיד, בלי שאוכל לבדוק איזה הרמזים נכללו בדבריהם.
לא שאני חושב שידיעת התנ"ך היא זו החשובה, כמובן – מדובר פה על הכלאה קלאסית מתוצרת הציונות. הרי אם תשאלי את החרדי המצוי, הרבה יותר חשוב לזכור בעל-פה את התלמוד ואת שולחן ערוך מאשר את התנ"ך עצמו. ועבור החילוני בישראל, יש קאנון רחב גם כן שחורג משמעותית מהתנ"ך. הדבקות בתנ"ך, שמונעת מטעמים פוליטיים, היא בעוכרנו.
להגיב
באותה מידה היית יכולה לטעון שתחרויות ריצה הן "סמל מושלם לאנאכרוניזם", איזה טעם יש לרוץ שאפשר לעלות על אוטובוס? או שתחרויות איות הן "סמל מושלם לאנאכרוניזם", או תחרויות טריוויה, או כל תחרות אחרת. כנראה שזה לא ממש עובד ככה, ואין לזה קשר לשמירת התרבות, אלא לאופי האנושי שאוהב להתחרות בכל דבר טריויאלי.
להגיב
איילת
22 באפריל, 2010 בשעה 5:43
אני לא ממש משתכנעת מהסברים של "האופי האנושי". ברוב המוחלט של המקרים הם מונעים מאיתנו לראות סיבות נוספות והבחנות נוספות בין דברים.
להגיב
שינון טקסט קאנוני הוא לא תרבות אוראלית – הוא ההיפך ממנה. הטקסט הקאנוני מקובע, והמשנן נתבע לחזור עליו במדויק. תרבות אוראלית היא מה שולטר בנימין קורא לו "סיפור סיפורים" ("המספר", "הרהורים על בודליר") – סיפור שמוטבעים בו עקבות נסיונו האישי של המספר. כלומר, כל אחד אמור לשמוע את הסיפור, לזכור אותו ולספר אותו מחדש קצת אחרת.
מצד שני, טקסט כתוב לא חייב להיות ליניארי וחד משמעי: דווקא בעידן המחשב לפעמים גוגל מנחית אותך באמצע טקסט, או סדרת טקסטים (בלוג, למשל); ואפשר גם להגיב (כמו כאן) – זו תרבות כתובה שמתנהגת קצת כמו שיחה.
אם קורטאסר היה חי היום, הוא בטח היה מפרסם את Rayuela ("קלאס") באינטרנט, עם לינקים מפרק לפרק.
להגיב
איילת
22 באפריל, 2010 בשעה 5:42
אני חושבת שההגדרה שלך לתרבות אוראלית מצומצמת מדי. במחקרים שנעשו, למשל, על משוררים נוודים ביוגוסלביה, טענו המשוררים שהם חוזרים על השירים שלהם "מילה במילה". (כאשר הקליטו אותם גילו שזה לא נכון למעשה, אלא יש שינויים קלים, ועדיין המטרה הייתה מבחינתם להעביר את השיר באופן מדויק ולא להוסיף לו משלהם).
בנוסף – וכאן אני מגיבה גם לדובי – אני חושבת שלהתייחס לכתיבה באינטרנט כ"טקסט כתוב" במובן שאיניס ומקלוהן מדברים עליו (כאשר איניס כתב את הספר שלו ב-1951 ומקלוהן בתחילת שנות ה-60). ברור שעולם הבלוגים והאינטרנט מאתגרים את תפיסת הדפוס שלנו ומכניסים הרבה ממאפייני התרבות האוראלית בחזרה לכתיבה.
לכן, ניסיתי לדבר דווקא על חידון התנ"ך. כי אני חושבת שהוא מציג חיבור קצת אחר בין כתיבה לדיבור. דווקא בגלל שמדובר בשינון, הוא מראה לנו את החלק ה"פחות מלהיב" בתרבות אוראלית, ולא רק את מה שבא לידי ביטוי באינטרנט.
ושירה וארנון – תודה על התגובות, ואני פשוט חותמת עליהן בפה מלא, כך שלא ממש היה לי מה להוסיף :)
להגיב
איניס ומקלוהן פשוט לא העלו על דעתם את ה-Web 2.0…
נראה לי שכשהם משווים בין קריאה לבין דיבור, הם מתכוונים להשוות בין ספיגת תוכן לבין השתתפות ביצירתו, ולא באמת מתייחסים לתווך בו נעשה הדבר. פשוט, בתקופתם, לא היתה כתיבה להמונים, וקריאה היתה קריאה של טקסטים קבועים.
כתבת שאיניס אמר: "תרבות שמתנהלת בעיקרה בע"פ פתוחה הרבה יותר לגמישות ולפיזור מונופולים של ידע. היא דורשת מן החברים באותה תרבות להשתתף ביצירת הידע באופן אישי ולהיות חלק אקטיבי ממנו (בגישת "וסיפרת לבניך"). לקרוא זו פעילות הרבה יותר מהירה ופסיבית מאשר להשתתף בשיחה."
אבל ויקיפדיה והבלוגים מאפשרים לנו בהחלט להיות תרבות פתוחה לגמישות ופיזור מונופולים של ידע. החברים בתרבותינו בהחלט משתתפים ביצירת הידע באופן אישי והם חלק אקטיבי ממנו. הקריאה בימינו היא כבר מזמן לא פעילות פסיבית.
לגבי חידון התנ"ך… לא כל-כך הבנתי את ההקשר בין הציטוטים לבין חידון התנ"ך…
מבחינתי חידון התנ"ך הוא יום העצמאות בבוקר. בלי לשמוע את בדיחותיו החנוניות של אבשלום קור, זה פשוט לא יום העצמאות…
להגיב
איילת
22 באפריל, 2010 בשעה 5:48
איניס ומקלוהן (וגם אונג, שהיה סטודנט של מקלוהן וכתב ספר דומה בנושא בתחילת שנות השמונים) דווקא מאוד מתייחסים לעניין התווך (the medium is the message וכו'). שני הספרים שלהם עמוסים במחקרים הסטוריים מאוד מאוד קונקרטיים על חברות אוראליות. אומנם המסקנות שלהן רחבות יותר ואפשר להחיל אותן גם על הבחנות בתוך "חברת הכתיבה", אבל אני חושבת שהם עצמם יראו בזה רידוד של הטענות שלהם.
ואגב, כמו שכתבתי למעלה, אני מסכימה לגמרי (וגם כתבו את זה קודם, לפני (זה לא משנה)) שהאינטרנט בצורתו הנוכחית משנה באופן דרמטי את המשמעות של "כתיבה", באופן שמוסיף שלב נוסף לניתוח ההסטורי של איניס ומקלוהן. אם אני אגלוש לדיאלקטיקה הגלנית לרגע, אפשר בקלות לומר שהתרבות האוראלית היא התזה, הכתיבה היא האנטי-תזה, והאינטרנט הוא הסינתזה.
ולגבי אבשלום קור – אני מודה שמאז שירותי בגל"צ האיש עושה לי אלרגיה. שמעתי מספיק מבדיחות-הקרש שלו לכל החיים (מצד שני, עד היום אני מקפידה לבטא תאריכים בזכר, ולהדגיש בג"ד-כפ"ת אחרי ה' הידיעה).
להגיב
אני בעד שינון וזכירה של התנך (ושל עוד הרבה דברים אחרים). לא כחזות הכל אלא כשלב הכרחי ומקדים לכושר ניתוח והשוואה.
ויש לי סיפור מזוית אחרת לגמרי. פעם שמעתי הרצאה של מאיר שלו. הוא סיפר שכשיצא הספר 'כימים אחדים' הוא הרצה עליו בהרבה מקומות ותמיד הוא הופתע שניגשו אליו, החמיאו לו כמה הספר נפלא ואז שאלו על פשר השם המוזר. "מה זה הכ' הזה למה 'כימים אחדים' ולא 'ימים אחדים'.
כמובן שמי שזוכר את הפסוק "ויהיו בעיניו [יעקב] כימים אחדים באהבתו אותה [רחל]" לא שואל שאלות מביכות שכאלה.
להגיב
איילת
22 באפריל, 2010 בשעה 6:17
אגב, אני משוכנעת שכל מי שקרא את הניתוח המרגש של מאיר שלו לסיפור יעקב ורחל ב"תנ"ך עכשיו" (שהוא ספר מצוין גם בפרקיו האחרים), לא יוכל אי-פעם לשכוח את הפסוק הזה.
להגיב
איילת אחרת
22 באפריל, 2010 בשעה 6:58
אאל"ט אבא של מאיר שלו השתתף בחידון התנ"ך הראשון, אי שם בשנות החמישים.
להגיב
ידידיה
25 באפריל, 2010 בשעה 18:56
אכן השתתף, וזכה במקום השלישי. אני מביא מזכרוני ציטוט של דב סדן, שמופיע, אם אינני טועה, במבוא לספר חידוני תנ"ך מאת עידו אבינרי (ואולי דווקא "חידון זוגון לתנ"ך", מאת מתניה בן ארצי, דוד של?)
"הרב אלשיך (הזוכה במקום השני), הרי הוא שיא עדתו בגולת תימן. עמוס חכם, הרי הוא שיא עצמו על מעקשי גורלו. אך יצחק שלו מבטא שיא של ממוצע כולל".
להגיב
פוסט מעניין, תודה.
במיוחד מעורר מחשבה (בעיניי) הרעיון שדווקא חברה שמתנהל יותר בעל פה, היא זו שמקדמת פיזור מונופולים של ידע – הנטייה היא לחשוב שדווקא ריבוי הכתיבה (ולמעשה – ריבוי הכותבים ובעיקר הקוראים) הם שהביאו לפיזור מונופולים של ידע…
אם כי, אני חייבת להוסיף לסיום, שאני חוששת שבסופו של דבר, לחידון התנ"ך יש הרבה מטרות, חלקן פוליטיות מאוד, וייתכן שהן שמעניקות לו חלק ניכר משרידותו.
להגיב
[...] איילת עוז, "מרשל מקלוהן וחידון התנ"ך העולמי לנוער", ללא [...]
שלום. מעניין מאוד, אבל אני נוטה שלא להסכים. אינני יכול לצטט כאן מאמרים כאלו או אחרים אבל הנה הנימוק:
הבנה ויצירת משמעות צריכה להתבסס על ידע. היכולת של מי שלומד תופעה לקשר אותה לתופעות אחרות, ליצור הקשרים ומתוכם לחולל משמעויות תלויה באופן הדוק בהיכרותו את אותן תופעות אחרות. היכולת לאתר פיסת מידע בקלות באמצעות האינטרנט איננה תחליף לידע, שכן תהליך יצירת ההקשרים הוא יצירתי וסובייקטיבי.
מי שעבורו התנ"ך איננו אלא ספר מעורר השראה, ולא דברי אלוהים חיים (כמוני, כלומר "מי שרואה…", ולא "דברי אלוהים…") יכול למצוא בהכירות העמוקה עם התנ"ך עושר תרבותי, שאינו ממוקם בהכרח בראש רשימת סדרי העדיפויות של טקסטים לקריאה מעמיקה. אבל מי שמייחס חשיבות גדולה יותר לתנ"ך, וכן מסורת בת אלפי שנים של קריאה מדוקדקת בו, מייחסים חשיבות לבקיאות זו. כיצד יוכלו הפרשן או התלמיד לזהות בכלל שצמד מילים שמופיע במאמר תורני לקוחים ממקום מסויים בתנ"ך? הרי אם לא יזהו את הצמד כלל לא יטרחו לחפש את מראה המקום באינטרנט או בקונקורדנציה – לא משנה ההבדל הטכנולוגי. כך, קוראו של הרומן המופלא של מאיר שלו (הבקיא בתנ"ך) "כימים אחדים", לא יקשר זאת בהכרח לסיפורו המופלא של אהבת יעקב את רחל.
אבל זה נכון לכל תחום ידע, שכן תלמיד ההיסטוריה, למשל, צריך לבנות בעיני רוחו את החברה בה מתקיימת התופעה בה הוא מתעניין. אבני הבניין הן פרטים מרובים, שאי אפשר להחליפם רק בידע על תופעות ותהליכים – אלו חשובים וחיוניים, אבל ללא היכרות עם הפרטים – יקרוס הבניין. בלי שליטה בכרונולוגיה אי אפשר להבין תופעות היסטוריות. אם נעצרים כל שנייה לברר בוויקיפדיה מי הייה X ומה אופן פעילותו של מוסד Y, אי אפשר להתקדם. Google Books לא יכול להחליף קריאת ספרים. הפרטים מקבלים משמעות בתוך הקשר, והקשרים אלו אינם בנמצא במנועי החיפוש.
כל אלו הם כלים נהדרים לבירור פרטים, לחיפוש מידע ממוקד, לעתים אפילו לסיעור מוחות פרוע והרפתקני, אבל הם לא מחליפים את רוחב היריעה, המהווה את כר הידע הפורה, שעל גבעוליו נאגרים טללי פרטים טיפין טיפין, בו נולדות, כבדרך קסם, משמעויות, פרשנויות ורעיונות.
להגיב
[...] This post was mentioned on Twitter by Ayelet Oz. Ayelet Oz said: :רשומה חדשה מרשל מקלוהן וחידון התנ"ך העולמי לנוער http://bit.ly/bf8TXc [...]
למה בחרת לכתוב דווקא "וסיפרת לבניך" במקום "והיגדת לבניך" ?
להגיב