חלק גדול מהכתיבה הביקורתית על המצב המשפטי בנושא זכויות יוצרים וקניין רוחני בכלל מתמקד בעובדה שתוקפן של זכויות היוצרים מוארך שוב ושוב, עד שהגיעו למצב שבו חלק גדול מיצירות הספרות והאומנות של המאה ה-20 עדיין נתונות תחת זכויות יוצרים ולא פתוחות לשימוש הכלל (מי שמתעניין בנושא עוד יכול לקרוא על כך בצמד המאמרים של דרור דביר באייל הקורא: "הברווז, השימוש ההוגן ונחלת הכלל" חלק א' וחלק ב').
המאבק הפוליטי והחברתי במצב הזה מבוסס על שני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון מתבסס על העובדה שיצירות חדשות נבנות על בסיס שימוש והשאלה מיצירות קיימות (בגישת "לו הרחקתי לראות, היה זה משום שעמדתי על כתפי ענקים"). הטיעון השני מבוסס על כך שיצירות ברשות הכלל יכולות להיות זמינות לכל אחד במהירות, בחינם ובקלות באמצעות האינטרנט, שמשמש כספרייה עצומה בגדולה (כמו שמנסים לעשות פרוייקט גוטנברג באגנלית ופרויקט בן-יהודה בעברית).
הבעיה היא, שהמאבק הפוליטי בתהליכים האלה, לפחות היום, הוא אולי עז מתמיד, אבל נדמה גם חסר-סיכוי מתמיד. לוביסטים חזקים ששולטים במקבלי ההחלטות הובילו לכך שהנתיב הפוליטי הוא, מבחינה מעשית, חסום: כל שינוי בחקיקה בתחום שנעשה בחמישים השנה האחרונות בארצות הברית היה אך ורק לכיוון של חיזוק זכויות היוצרים והרחבת הזכויות בקניין רוחני. לכן, אני סבורה שצריך לנסות לחשוב על דרכים חדשות לתקוף את הבעיה, שלא דרך מאבק פוליטי ישיר לשינוי זכויות היוצרים.
דרך אפשרית אחת להתמודד, למשל, עם הבעיה השניה (זמינות חופשית של מידע לכל דורש), היא על ידי יצירת שוק משני לסחר ביצירות שיש בהן זכויות יוצרים, אך הן כמעט ואיבדו לחלוטין את מחירן בשוק. מידע אמפירי מלמד שרוב יצירות הספרות מאבדות כמעט לגמרי את ערכן בתוך 5-10 שנים מיום הפרסום. עדות יומיומית לכך אנחנו רואים בערימות הספרים בחמישה או עשרה שקלים ב"צומת ספרים". אני נתקלת בכך שוב ושוב (באושר גדול) באתר הספרים המשומשים החביב עלי, שבו אני יכולה לרכוש כמעט כל ספר שאני מתעניינת בו בדולרים ספורים (בדר"כ דולר או שניים בתוספת משלוח) אם מדובר בספר מעט ישן יותר. אנחנו יכולים לראות שלמרות שהספרים הללו עדיין נתונים תחת זכויות יוצרים, הערך שלהם (דהיינו הערך של המונופול שמעניקים זכויות היוצרים) יורד כמעט לאפס. מבחינה פרקטית, הצלחנו להשיג את המטרה שאליה שאפנו – נגישות אוניברסלית לכל ספר בעלות כמעט-אפסית.
בנוסף, הרווח שמגיע בשלב הזה לבעלי זכויות היוצרים גם הוא אפס או קרוב לזה (מכיוון שמדובר בספרים משומשים, ולכן לא מגיע רווח נוסף לבעלי הספרים, או כי "צומת ספרים" רכשה כמויות מסחריות מהספר במחיר השואף לאפס לכל ספר). לכן – בתוך השוק המשני הזה, אפשר להניח שהשלב של גישה אוניברסלית ממש לספר (כלומר סריקתו והעלאתו לאינטרנט) הוא יחסית טריוויאלי – מכיוון שהתמריץ שיש לבעלי הזכויות להתנגד לכך הוא קטן מאוד (כי הרווח שהם מאבדים הוא שולי). זה, אגב, בעיני, ההסבר לכך שלגבי חלק גדול מאוד מהספרים בגוגל-בוקס, המצב הוא שניתן לקרוא את רובו הגדול של הספר אונליין (לפחות זה המצב בארצות-הברית. אני לא בטוחה אם הגישה מהארץ זהה). הלכה למעשה, ההסכם שנחתם עם הוצאות הספרים מאפשר את הגישה האוניברסלית לטקסטים זמינים – ואת הגשמת המטרה הפוליטית שהצגתי – גם ללא כל שינוי במצב המשפטי.
זו, כמובן, רק דוגמא אחת לתופעה רחבה הרבה יותר של מצבים שבהם פעילות לא-משפטית ולא-פוליטית יכולה לקדם מדיניות שאנו תומכים בה גם כאשר המצב המשפטי-פוליטי מנוגד לה באופן ישיר ויחסי-הכוחות הפוליטיים חוסמים שינוי מוצהר.
קיומו של שוק משני מראה על קיומו הפוטנציאלי של שוק ראשי ולכן על הערך של שמירה אקטיבית על זכויות היוצרים.
נקודה הרבה יותר מענינת בכל עניני זכויות היוצרים היא ההתיחסות לabandonware – יצירות שאין מי שידרוש עליהן זכויות יוצרים באופן פעיל ועדיין איש לא יעז להפיץ אותן מאחר שברגע שהוא יעשה זאת יהיה ניתן לתבוע אותו.
וגוגל עושים את מה שהם עושים בגלל שיש להם הרבה כסף לסוללת עורכי דין גדולה והרבה לוביסטים.
להגיב
העלמה עפרונית
28 במאי, 2010 בשעה 6:38
לגבי הabandonware, יכול להיות (וזו לא מחשבה מגובשת במיוחד עדיין) שאפשר לפנות לדוקטרינה של הפקרה מהעולם של הקניין המוחשי.
להגיב
הטענה שלי היא לא שבגלל שיש שוק משני אז זה אומר שצריך לשמור על השוק הראשי. כפי שאמרתי בהתחלה, אני לגמרי מסכימה שאם הייתה לכך אפשרות, אז הדבר הטוב ביותר הוא לצמצם את זכויות היוצרים, שכרגע הן רחבות מדי. הטענה בעניין השוק המשני מבוססת על ההנחה שכרגע אי אפשר לעשות את זה, ולכן צריך לראות איך אפשר כן לקדם את המטרות החיוביות גם בהנתן זכויות יוצרים ארוכות וקשיחות.
ולגבי היצירות האבודות – אני מסכימה שזו נקודה מעניינת. פשוט לא היה לי שום דבר חדש להגיד לגביה או פתרון מחוכם כלשהו למצב. כאן, לעומת המצב שאותו תיארתי, המצב המשפטי באמת יוצר פלונטר שבו מצד אחד, ברור ששימוש בחומרים הוא לא חוקי ללא רשות, אבל מצד שני, אין ממי לקבל רשות. נראה לי שכאן הפתרון (הלא ממש ריאלי למרבה הצער) הוא ליצור רשות ציבורית שתשמש כ"אפוטרופוס" של היצירות האבודות, ותוכל לפעול בשם בעלי הזכויות בסוג של נאמנות, שתיקח בחשבון את האינטרסים המשוערים שלהם וגם את האינטרס הציבורי בהפצת היצירות האלה.
וברור שגוגל עושים את זה כי יש להם כוח עצום. מה שהראיתי הוא שמבחינה מבנית, "להעלות את כל הידע האנושי לרשת" זה לא כזה מטורף כמו שזה נשמע בהתחלה (למרות שזה עדיין בעיני מהפך בסדר-גודל בלתי נתפס בהסטוריה של גישה לידע).
להגיב
אני מסכימה כמעט לכל מילה, אבל עדיין חושבת שהבעיה הקשה יותר קיימת ביתר ענפי היצירה, שהם בעיקר אלו שמעסיקים את הלוביסטים ששולטים במקבלי ההחלטות. בעיניי בעיית הגישה לספרות, על אף שהיא קיימת, היא לא חמורה גם בלי העזרה הנהדרת של גוגל. באמצעות קיומן של ספריות ציבוריות הגישה אינה יקרה, וגם השימוש ביצירות על ידי יוצר מאוחר לרוב יוצדק כשימוש הוגן. מוזיקה וקולנוע אולי לא נתפסים בעינינו כמפרים ומקדמים תרבותית כמו ספרות (אמרתי בעינינו? אני מוציאה את עצמי מן הכלל…) אבל שם נמצא הכסף הגדול בהקשר של זכויות יוצרים. ושם גם קיימת בעיה חמורה שלא הצליחה עד כה להיפתר על ידי יצירת שוק משני. פיתרון שמתחיל להסתמן לאחרונה הוא מתן גישה חינמית למשתמשים על בסיס מודל של צפייה תמורת פרסום (ע"ע Pandora, Youtube, Hulu) אבל גם
המודל הזה לא נקי מספקות ולא תמיד עוזר ליוצר מאוחר שמעוניין להשתמש ביצירה מוקדמת.
זה רק כדי להאיר את הנושא מזווית נוספת… תודה על פוסט מרתק!
להגיב
יפה כתבת.
עוד עניין שאני אוהבת בעולם הספרים המשומשים (בעיקר זה של ארה"ב המשתרע על טווח רחב במיוחד של ספרות וכולל גם ספרות מקצועית) הוא שככה הספר מגיע למי שבאמת הכי רוצה אותו באותו שלב.
נדמה לי שאם זה עובד כל כך טוב במדיה שקשה להעתיק, בעלי זכויות היוצרים במדיות נוחות להעתקה – הדיגיטליות למיניהן: מוסיקה, סרטים… – טועים כשהם לא מאמצים את המנגנון הזה לחיקם. במעט שכן עושים זאת ומשתמשים בתמחור ריאלי, זה פועל כל כך יפה שאנשים מוכנים לפי רוב להוציא כמה דולרים על מנת להשתמש בעותק חוקי של היצירה (נדמה לי שנטפליקס היא דוגמה טובה לזה).
להגיב