בשנתיים האחרונות המעטתי לקרוא. עוד פחות נקרו לי לילות שבהם הייתי אחוזה בספר עד דפיו האחרונים, תוך שאני אוטמת את עצמי לעולם החיצון ולמחויבויות יום המחר, וממשיכה בקריאה עד שהבית מתרוקן מרעשיו. ההיעלמות לעולם אחר חסרה לי, אך שוב ושוב מצאתי עצמי נרדמת לצידו של המחשב הנייד, או מתנודדת בעייפות הישר משולחן הכתיבה אל המיטה, מותירה בבדידותו את הספר הייצוגי שנותר על השידה שלצד המיטה למשך חודשים.
"פנים צרובי חמה" העמיד אותי בפני חוסר-הנוחות המטלטל ונשא אותי לריחוף מעל היומיום, שהם העדות לספר טוב באמת. נתקלתי בו במקרה בעת ביקורנו האחרון בארץ, וכבר אז עקשנות בלתי-ברורה הובילה אותי ליטול אותו מהמדף שבחנות הספרים – "את זה!" – מבלי שטרחתי כלל לקרוא אף את הכריכה האחורית, ומבלי שקראתי בעבר אף ספר אחר של שמעון אדף (שאותו הכרתי ביוגרפית יותר מאשר ספרותית).
נטילה כזו, שהיא מכוונת ולא מכוונת, גורלית ומקרית, נראית מתבקשת בדיעבד לגבי הספר הזה. אורי אלחייני, גיבורת הספר, הפכה אותי, בעל כורחי, לבסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר". לחלק מן הסיפור. כמו שרך, הספר הזה כרך קנוקנות עדינות סביבי, הוביל אותי עמוק יותר ויותר למקומות שמהם אנו טורחים להישמר. אל התפרים הנפרמים שבין המציאות למה שמעבר לה. אל הפקפוק בממשותם של שידת-הלילה, מנורת-האיקאה ונשימותיו הקצובות.
כאשר הנחתי מידי את הספר – נשבעת לשוב ולקרוא בו למחרת, לחשוף את זריזות-הידיים וגלגלי השיניים שבידי הקוסם שמעבר לפרגוד – בער בי הרצון לחלוק את חווית הקריאה בו. אך זהו לא ספר לביקורת ספרים. לו הייתי פונה אל פרטי העלילה, הכלים הספרותיים או אל האמירה החברתית-כלכלית-אפיסטמולוגית, ממשותו של הספר והחוויה שבו היו חומקים מבין השורות. המילה האחת שאולי ניתן להשתמש בה – ואף היא "איזמית" מדי – היא לומר כי מדובר בספר אקזיסטנציאליסטי. או אולי בחרדה קיומית בדמות ספר.
ועכשיו, אשכיב עצמי לישון, ומחר אקום שוב אל השגרה.
עכשיו אני מבין למה היית ערה ב-2:30…ובעניין השיגרה, קנז ב"מחזיר אהבות קודמות" – "היה רגע בעברו שבו הרים ידיים ונכנע לכוחם הדורסני של החיים, ואחר-כך שוב לא הייתה לו שליטה על מה שקרה לו. מתי היה הרגע הזה אין הוא מצליח לזכור. אבל הוא יודע בוודאות שהיה…מתי אירעה לו התאונה הזאת בחיי המציאות? מתי החליט להיכנע? זאת אינו יודע. לא פעם הוא מנסה לגלות את הרגע הזה, כאילו היה בכך לפתור לו איזו תעלומה, ועם זאת הוא יודע שלא יכול להיות לזה שום ערך מעשי. ואולי לא היה שום רגע ולא היתה שום החלטה ושום תאונה, אלא תהליך הדרגתי של שחיקה עד שנקרע הסיב האחרון". וגם משהו שלי – ""ידידי, במירוץ הזה לא זכית. נא הבן. אמנם התחלת בכל כוחך, ויתכן שאף הובלת לרגע אחד או שניים את טור הרצים, אך כעת עייפת. עצור. שב לרגע. שתה משהו. דע, אין זה באשמתך. עשית את המיטב שיכולת. אך החיים הללו הקשו עלייך להמשיך. להמריא. הינך כבול בכבלים לשיגרת חייך".
להגיב
איילת
9 ביוני, 2010 בשעה 8:49
מאוד יפה.
ולי זה מתקשר איכשהוא לדיון הסחים בעקבות בלוג הסחים (http://sachim.tumblr.com/).
מבלי להיכנס לשאלת הסחים-כן-או-לא, נראה לי שהכיתוב בכותרת הבלוג מרמז לשאיפה לאותו רגע טרנסדנטלי שאדף מכוון אליו.
("סחיות מייצגת את הישראלי הטיפוסי, הפוליטקלי קורקט וחסר המודעות; הסחיות יכולה להתפרש אצל סחים כמשהו מגניב או צודק; הסחים טועים. בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע.")
קנז וגם אתה, מציירים בצורה אמיתית כל כך את הרגע הזה, שבו מבינים שהסיפור הגדול-מהחיים כבר לא יכתב. רק הסיפור שהוא בדיוק בגודלם של החיים עצמם.
להגיב
yuval
19 ביוני, 2010 בשעה 3:41
האופטימיות שלך יפה. אני לא משוכנע שבשני התיאורים הנ"ל האופטימיות שורה באותה המידה…
להגיב
ממליץ לך לקרוא כאן
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=48
מהמוקדם ביותר אל האחרון
להגיב
איילת
9 ביוני, 2010 בשעה 8:45
ראה את הקישור בגוף הטקסט :).
פניתי לקרוא את הבלוג בעקבות ההפניה בספר, אבל האמת שלא ממש מצא חן בעיני. בקריאה אחרי הספר, הוא נראה כצל חיוור בלבד.
להגיב
הו זה ספר מדהים
להגיב
איילת
9 ביוני, 2010 בשעה 8:46
אכן. יש לך אולי במקרה קישור לפודקאסט של אופיר שריקי? היה אותו פעם בוואלה, אבל הורידו אותו מהאתר שעליו היה מאוכסן.
להגיב
אני מקנאה בך. לפעמים נראה לי שלעולם לא אצליח לחוות שוב את ההיסחפות לתוך ספר שהייתי חווה בתור ילדה או נערה.
את חושבת שניכר מהספר שלו שהוא משורר?
להגיב
מעניין, היתה לי אותה חוויה עם הספר הזה. לקחתי אותו לחופשה במצפה רמון ובמשך שלושה ימי הקריאה בו לא הצלחתי להניח אותו מהידיים. זה הספר הראשון שקראתי אותו בנשימה עצורה, כמו שהייתי קוראת פעם, כשהייתי ילדה. מקסים.
להגיב