לחיים בקיימברידג' יש זמן משלהם.
ראשית, העונות – הסתיו באדום וצהוב ועלים מרחפים ברוח, המתחלף בחורף לבן וקר עד לשד העצמות אך יפה ומלכותי ולעיתים עוצר נשימה, ואז האביב – האינטנסיבי כל כך, עד שנדמה כאילו כל הפרחים לחשו ביחד "שלוש, ארבע ו…", ופרחו באותו שבוע באינספור צבעים. וגם האנשים מאזינים לקריאה הזו – ולפתע כל הקיימברידג'אים הקפואים יוצאים מהבתים המחוממים אל הרחוב, אל הנהר – הולכים, רצים, רוכבים, נוסעים על רולר בליידס, דוחפים עגלות ילדים. החוץ מתמלא בהמולה עליזה וצבעונית. או כפי שחברה שלי תיארה זאת – יודעים שהאביב הגיע כשתלמידי הקולג' יוצאים לשחק פריסבי בחצר. האווזונים שבקעו לא מזמן, ומדדים בצהבהבותם אחרי אמא אווזה בצד הנהר, הם הדובדבן שבקצפת. ולאחריו הקיץ האקלקטי – ימים חמים ולחים, לצד מזג אוויר משגע ושטוף-שמש, לצד גשם שוטף וסופות רעמים – וכל אלה יכולים להתקיים גם באותו יום (מה שמלמד על חשיבותה של תחזית שעתית של מזג האוויר).
המחזור השנתי השני הוא המחזור של שנת הלימודים. קיימברידג' היא עיר אוניברסיטאית עד לקצה השערה, ובמיוחד באזור הארוורד סקוור, שבו אנו מתגוררים. 60 אחוזים מהתושבים בקיימברידג' הם בני 18 עד 44. זה אומר שהשנה מתחילה – כמו בכיתה א' – באחד בספטמבר. אך כבר קודם, בשלהי אוגוסט, מתחילה עונת המובינג, כאשר משאיות יו-הול ב-20 דולר ליום, עמוסות ברהיטי איקאה זולים, ממלאות את הרחובות, מלוות בסטודנטים צעירים שחזרו מחופשת הקיץ ובהוריהם הנפרדים מהם בנשיקות לשנה נוספת (שבה יבואו לבקר בעיקר בחג ההודיה (המכונה על ידי "חג מתן תודה") ובחג המולד). הארוורד יארד מתמלאת שוב בהמולה שקדנית, הנמשכת עד סוף נובמבר – תקופת הבחינות. אז, החצר מתרוקנת מיושביה, שכולם מוצאים את מקומם בספריה, ומסביבם ערימות ספרים פתוחים-למחצה. ללא מועדי ב', ועם תקופת בחינות שאורכת ברוטו עד שלושה שבועות, תקופת הבחינות כאן היא קצרה אך מאוד אינטנסיבית, וגם בשתיים בלילה אפשר למצוא לא מעט אנשים שרוצים לסיים "רק עוד פרק אחד". כדי להפיג מעט את הלחץ, מסורת משעשעת כאן היא שבחצות הליל לפני הבחינה הראשונה שלהם (כאשר, יש לזכור, לא פעם היארד מכוסה כבר בשלג), יוצאים כל תלמידי השנה הראשונה לשלושה סיבובים של ריצה בעירום מסביב ליארד, כאשר התזמורת הבית-ספרית מלווה אותם במארש עליז, ושלל צופים משועשעים עומדים מנגד חנוטים במעילים וצעיפים. ואחרי תקופת הבחינות – שוב קיימברידג' מתרוקנת מיושביה, הנוסעים כולם אל משפחותיהם לחופשה ולחגיגות חג המולד. אז, מפברואר ועד מאי, נמשך הסמסטר השני – שהמאפיין העיקרי שלו הוא תקווה יומיומית ש"הנה, נגמר החורף", רק כדי להיתקל בעוד סופת שלג אחרונה גם באפריל. לקראת סופו של הסמסטר, בערך בחודש מאי, שוב ניכרת תזוזה באוויר – הקומנסמנט (טקס קבלת התארים) בדרך. גננים חרוצים מקפידים לדשן כל פינת דשא שטרם התאוששה מהחורף, כדי שתהיה ירוקה ובוהקת כרקע הולם לשבוע-הטקסים החגיגי. הסטודנטים המסיימים אצים לשכור גלימות וכובעים (אשר צבעיהם משתנים בהתאם לתואר המוענק), ובני-משפחות נרגשים מכל רחבי ארצות הברית ומכל העולם ממלאים את הרחובות ואת חדרי-המלון. בשבוע הקומנסמנט עצמו, כל מי שאינו חלק מהחגיגה עושה ככל שביכולתו להתחמק מאזור הארוורד-סקוור, העמוס עד לעייפה בהורים נרגשים ותיירים נרגשים עוד יותר. ואז, לאחר הקומנסמנט, שוב מתרוקנת קיימברידג' מיושביה – אלו שסיימו וממשיכים הלאה, ואלו שנסעו הביתה או למקום אחר לתקופת הקיץ. רק מעטים נותרים לבלות את הקיץ בקיימברידג' – והם מאכלסים בדלילות את הספריה ששוקעת בנמנום. עד אוגוסט הבא.
המחזור השלישי הוא המחזור האנושי, או אולי המחזור הישראלי. הורתו בחודש מרץ לערך, כאשר התלמידים החדשים בתואר השני (ה-LLM) מקבלים את ההודעה המשמחת כי התקבלו לשנת הלימודים הקרבה. התקופה הזו מתאפיינת כאן בקיימברידג' גם בחרושת שמועות – "שמעת? זה וזה התקבלו." "אה, זה? הוא היה איתי באיזה קורס בשנה ד'" – וגם באימיילים ביישניים מצד המועמדים החדשים, המנסים להתכונן אל החוויה אליה יצאו – איך מוצאים דירה? מתי צריך לבוא? האם יהיה לי קר? מה אני צריכה לקרוא לפני ההגעה?. ממרום שנותיי כאן, אני לומדת עד כמה החרדות משותפות לכולם (וכמובן, היו גם חלקי, כאשר שלחתי אני את אותם המיילים המבוישים לאלו שהיו כאן לפני). בחודש אוגוסט הם מגיעים לכאן – אלו מהם שהכרתי בעבר מתקבלים בחיבוק למפגש חברים ותיקים, והזרים מתקבלים בלחיצת יד ידידותית. אך כך או כך – קיימברידג' היא אינקובטור ליצירת חברויות. בתוך חודש לכל היותר, הקרבה הפיזית והריחוק מהבית מובילים את חופן האנשים אחד אל השני בקשר בל-ינתק. החברויות שיצרתי כאן היו אינטנסיביות, יומיומיות ועזות. החברים הופכים להיות החלופה למשפחה. אך אז, לאחר שנה מטלטלת, רובם עוזבים. מסיימים את התואר השני וממשיכים הלאה. רק מיעוט קטן ממשיך ללימודי הדוקטורט, ומותח קו ישר במקום המעגל השנתי, המקביל לזה שלנו. השאר עוזבים, ומותירים אותנו בבדידות המהולה בתקווה שמחליפיהם בשנה הבאה יוכלו להוות ולו צל חיוור להם, ובחרדה שמא זה לא יקרה וניוותר לבדנו בארץ זרה.
לגמרי במקרה:
http://globalhighered.wordpress.com/2010/06/16/the-temporal-rhythm/
להגיב
מקסים…
להגיב
[...] | פורסם בכללי | להגיב כדאי לקרוא את הפוסט הפיוטי שכתבה איילת עוז על מעגל השנה בקיימברידג' שמושפע באופן קיצוני מלוח השנה [...]
כל כך יפה!
להגיב
מרגש ומקסים, אהבתי
להגיב