אחד הכלים המרכזיים במחקרים איכותניים רבים הוא ה-"codebook" (לצערי, כל הקריאה שלי בנושא הייתה באנגלית, כך שאני לא מכירה את החלופה המקובלת לביטוי הזה בכתיבה בעברית). הקודבוק הוא רשימת שאלות, רשימת מושגים או רשימת מילים שבה משתמש החוקר כדי למיין את החומר הרב שנמצא מולו (במונחים אינטרנטיים, הקודבוק הוא המקביל לרשימת תגים (tags) שבהם החוקרת מתייגת את החומר). הרעיון הוא שקידוד יעיל יכול לעזור למצוא תבניות מעניינות שחוזרות על עצמן; לקשר בין מקומות שונים שהקשר ביניהם לא טריוויאלי במבט ראשון, אבל בעצם נוגעים באותו נושא; או לחדד שאלות תיאורטיות שחוזרות על עצמן יותר מפעם אחת. כך נראית, למשל, תמונת מסך של תוכנת הקידוד atlasTI:
בכתיבה על מחקרים איכותניים, הרבה פעמים הכנת הקודבוק נראית כמו עניין פשוט מאוד. בדרך-כלל, ההכנה שלו בכלל לא תוזכר בתוצר הסופי, או אם תוזכר, זה יסתכם במשהו בסגנון "מיינו את החומר בהתאם לרשימת תגים שהכנו על בסיס המחקרים והכתיבה התיאורטית הקיימת בתחום". אבל בעיני, שלב הכנת הקודבוק הוא שלב שהוא לא רק חשוב מבחינה פרקטית (כי הוא באמת מקל בסידור החומר), אלא גם קריטי מבחינה תיאורטית.
הסיבה שהקודבוק הוא חשוב – והסיבה לכך שהוא יכול לשמש בעיני גם למי שלא כותב מחקר איכותני מהסוג הזה – היא שהוא מחייב את החוקרת לנסח בדיוק מה היא מחפשת ולהוריד את המושגים התיאורטיים ממגדל השן אל העולם המוחשי והקונקרטי. קודבוק שנותר תיאורטי הוא קודבוק ריק מתוכן.
אני אתן דוגמא לגבי המחקר שלי: אני חוקרת את השאלה מהי המשמעות שניתנת למשפט בוויקיפדיה. מצד אחד, אני לא יכולה להניח ש"משפט" הוא מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמשפט (דהיינו: בתי-משפט, עורכי-דין, חקיקת הכנסת, פקולטאות למשפטים וכו'). מכיוון שאז, התשובה הקצרה מאוד תהיה שאין משפט בויקיפדיה וזהו (מה שיהפוך את הדוקטורט שלי לקצת חסר טעם). מצד שני (וזה פעמים רבות הסיכון הגדול יותר), אני גם לא יכולה להגיד ש"משפט" הוא מה שיש בו "משפטיות" (או, באנגלית, legality). כי אז אני טאוטולוגית באותה המידה. כל מה שעשיתי הוא לתת כותרת פומפוזית למה שנותר, בסופו של דבר, אינטואציה מעורפלת שלי.
ואיך הקודבוק מתקשר לכאן? הקודבוק הוא כלי יעיל כדי לגלות "על יבש" מתי אנחנו כלואים בתוך הגדרות פומפוזיות וחסרות ערך. כאשר פונים ישירות לכתיבה בפרוזה, קל מאוד לכתוב משפטים תיאורטיים מאוד על "המהות המשפטית" ועל "הנטייה המשפטית" וכו'. לא מעט מאמרים בלתי-מובנים בפוסטמודרניזם, למשל, סובלים בעיני מהקלות שבערפול בפרוזה. הם מנסים לתאר את הדבר שעליו הם מדברים, אך דווקא בשל חמקמקותו, לא פעם הם חוטאים בסתירה פנימית.
הקודבוק, לעומת הכתיבה בפרוזה, הוא הרבה יותר צנוע. הוא מלכתחילה נכתב ככלי-עזר לחוקר, לא כתוצר הסופי. השאלה שעליה עונה החוקרת כשהיא מכינה לעצמה את הקודבוק היא "מתי אני אשתמש בתג הזה". כלומר – במקום ניסיון להגדיר באופן מטאפיזי את המושג, המחשבה מאחורי הקודבוק היא "מה יצביע לי על כך שהגעתי למקום חשוב". ומצביעים, באופן טבעי, הם הרבה יותר קונקרטיים מאשר הגדרות. למשל, בדוגמת ה"משפטיות" – מה שמצביע על "משפטיות" יכול להיות הפנייה לכללים קבועים, פתרון סכסוכים, ערכאות רשמיות, או פרוצדורות קשיחות-יחסית. במובן זה, הכנת קודבוק דומה לשיעור-חברה ראשון בכיתה ו' – מה שאנחנו עושים בעצם זה "שמש אסוציאציות": רשימה של דברים קונקרטיים שקשורים למושג התיאורטי שאנחנו מנסים ללמוד.
ולמה זה טוב לכולם, ולא רק לחוקרים איכותניים?
ראשית, כי המעבר מהמופשט לקונקרטי מחייב אותנו לפרש את משמעות המושג באופן אחר. בדוגמת המשפטנות שלי, למשל, רואים שאני קושרת משפט עם סדרה של מוסדות. זו תשובה שונה מאוד מאשר התשובה שהייתי נותנת לו היו שואלים אותי "מהו משפט" באופן מופשט ופילוסופי. מכיוון שקודבוק לא דורש מאיתנו להיות מתוחכמים ועמוקים (שהרי, הוא כלי עבודה ולא תוצר סופי), הוא יכול לחשוף בפנינו הטיות שיש לנו, שהרבה פעמים לא נגלה אותן אם נתעקש להישאר במישור התיאורטי. הרבה פעמים גיליתי שהתשובות שלי לאותה שאלה בשני המישורים הללו הייתה מאוד שונה. וההבנה מדוע היא שונה היא מקור לא-אכזב לתובנות תיאורטיות ומעשיות לגבי המחקר שלנו.
שנית, הכנת קודבוק היא כלי טוב לעיכול הכתיבה הקיימת בתחום שאותו אנחנו חוקרים. הרבה פעמים, כשאנחנו קוראים הרבה בתחום שלנו, או עושים סקירת-ספרות, אנחנו נוטים לצמצם כל חוקר לפסקה שאמורה לתמצת אותו. זה טוב כאשר רוצים להשוות בין חוקרים שונים (לכתיבת פסקאות בסגנון "רבים סברו כי, אך פרופ' זלמנוביץ' טוען ש…") אבל אותנו זה מותיר לא-פעם כאשר בידינו כלי עבודה מאוד מוגבל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם החוקר הזה הוא להדביק אותו במקום המתאים "בניגוד לפרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…" או "כמו פרופ' זלמנוביץ', אני חושבת ש…". אם אנחנו מנסים לבנות ממנו כלי-עבודה – כלומר לבנות את "שמש האסוציאציות" שהוא היה בונה – אז פתאום הוא הרבה יותר מגוון. למשל, את מרקס היינו יכולים לפרק לפאודליזם, קפיטליזם, ניכור, טכנולוגיה, אמצעי ייצור ויחסים חברתיים. פתאום, הרלוונטיות שלו גדלה מאוד. הוא יתחבר לא רק למקרים שמוכיחים (או מפריכים) אותו באופן מושלם, אלא גם למקומות שבהם הוא לא נותן לנו את הפתרון השלם, אלא רק רומז אל עבר הצעד הבא. בנוסף, אם אנחנו מפרקים גם את המושגים ברשימה למופעיהם הקונקרטיים (כלומר, עוברים מ"פאודליזם" לחוסר יכולת להשתחרר, אדמה, יחסים ארוכי-טווח, וקניין לא-סחיר), זה מקל עלינו גם להבין כיצד הבנו את הכתיבה התיאורטית שבה אנחנו משתמשים.
ומה שהכי טוב בקודבוק הוא שהוא פנימי ואישי. הוא המקום שבו אפשר לטעות ולהיות פשטניים. כי, בסופו של דבר, כל מה שהוא זה רשימת תגים. הכי הרבה – נגלה שמה שחשבנו שקשור אחד לשני, בעצם לא קשור בכלל כשחושבים על זה פעם נוספת. אבל, לפעמים, דווקא החשיבה הנוספת הזו תאפשר לנו להמריא מעבר לסיסמאות המקובלות אל משהו באמת חדש.
שכנעת אותי! עכשיו מבינה מה את עושה לכל הרעיונות שאנחנו דנים בהם ואיך הם הופכים להרבה יותר ורסטיליים בשתי מילים שלך. נשאר רק ללמוד לעשות את זה ;-)
להגיב
לא הבנתי. איך נראה הקודבוק במקרה הספציפי שתארת?
להגיב
איילת
14 ביולי, 2010 בשעה 4:06
במקרה הספציפי שתיארתי (כלומר, במחקר שלי) הוא עדיין לא נראה מהסיבה שהוא בשלבי הכנה ראשוניים. :)
באופן כללי, דוגמא לקודבוק יכולה להיראות כטבלה פשוטה עם קטגוריות, קיצורים לשם הנוחות, והפניות תיאורטיות (כדי שלא יילכו לאיבוד). או פשוט רשימה של תגים שבהם משתמשים.
למשל, אצלי, כל מה שקשור לעורכי-דין, יצויין בקוד . ואז זה אומר שבכל מקום בטקסט שבו אני נתקלת במשהו שקשור לעורכי-דין, אני אכתוב "עוד" ליד.
יש גם תוכנות, כמו למשל atlasti, שעושות את זה באופן ממוחשב (ואז זה ממש נראה כמו רשימת תגים שאיתם אתה יכול לסמן מילים ספציפיות, משפטים, או פסקאות). תמונה של איך נראה קידוד ב-atlasti אפשר לראות כאן: http://informationr.net/ir/10-1/p206fig2.gif
בתמונה הזו רואים שהקידוד הוא פשוט דרך לסמן חלקים בטקסט באופן עקבי.
קצת על השיטה ואיך נראה קודבוק אפשר לראות כאן: http://onlineqda.hud.ac.uk/Intro_QDA/how_what_to_code.php
חשוב לשים לב, אגב, שהם מתייחסים גם לבניה של קודבוק תיאורטי מהצד של התיאוריה ("מלמעלה"), וגם לבנייה שלו באופן הדרגתי תוך קריאת החומר ("מלמטה"). הפוסט שלי מתייחס רק לחלק הראשון, שלדעתי נותן כלים חשובים גם למי שלא משתמש בניתוח איכותני, אלא לכל חוקר.
להגיב
ראובן
14 ביולי, 2010 בשעה 4:11
תודה. זה קצת כמו הכללה של שיטת המרקרים הצבעוניים שהיתה נהוגה אצל החרשנים כשאני למדתי.
להגיב
איילת
14 ביולי, 2010 בשעה 4:23
כן, סוג של. :)
ההבדל הוא, שמהיכרותי עם שיטת המרקרים החרשניים (שלי מעולם לא הייתה, פשוט כי תמיד הייתי מאבדת את המרקרים), המרקרים משמשים בעיקר לסימון סוג המקור (הפנייה, דעת המרצה, ציטוט, נוסחא חשובה וכו').
הקידוד מתמקד בדר"כ בתוכן הדברים, וקודבוק ממוצע יכלול כמה עשרות קודים (שזה קצת יותר ממרקרים).
להגיב
מעניין. זו הפעם הראשונה שאני נתקל במושג או בתהליך. כנראה שבתואר שני לא מלמדים אותנו איך עושים מחקר כמו שצריך. אולי אם הייתי מכיר את זה קודם, כל תהליך העבודה על התזה שלי היה נראה אחרת.
מה שאני עדיין לא מבין במאה אחוז הוא איך התהליך נעשה בפועל, ואיך זה נראה. אבל אני מניח שזה מאוד סובייקטיבי.
להגיב
איילת
14 ביולי, 2010 בשעה 4:11
גם אני לא נתקלתי במונח עד הדוקטורט, אם זה מעודד אותך.
אני חושבת שהסיבה לכך היא, כמובן, דיסציפלינרית. השימוש בקודבוק נפוץ בעיקר באנתרופולוגיה (וקצת בסוציולוגיה), ולמיטב ידיעתי מעט דיסציפלינות אחרות עושות בו שימוש בצורה קבועה.
בעיני זה חבל, כי אני חושבת שהרגלי המחקר שנובעים מהמתודולוגיה האיכותנית יכולים לעזור להרבה סטודנטים, גם אם עוסקים בתחומים אחרים.
ולגבי איך התהליך נעשה ואיך זה נראה – תוכל לראות את הקישורים שנתתי לראובן (ואוסיף את תמונת המסך של ה-atlasti גם לגוף הפוסט). הכלי עצמו הוא באמת מאוד פשוט (וכמעט טריוויאלי, כשחושבים על זה). הנקודה החשובה, בעיני, היא השלב התיאורטי – שדווקא עליו פחות מדברים בניתוח איכותני בגלל המחויבות ל"עבודה מלמטה למעלה" – של ההחלטה מה מקודדים ומה לא.
להגיב
תודה. אני חושב שבזכות הפוסט הזה אני מבין יותר טוב את התועלת בקודבוק, מה שאומר שהדבר העלוב שיצרתי עד עכשיו כמעין קודבוק יתפתח בצורה הרבה יותר מוצלחת. אני חושב גם ששימוש ברעיונות שלך פה יכול לקדם את הניסיון שלי לשכנע את המנחה שלי שמה שאני עושה זה לא רק "לקרוא טקסטים ולהגיד מה אני חושב עליהם".
להגיב
איילת
14 ביולי, 2010 בשעה 5:34
ואם אתה צריך הפניות מכובדות כדי להרשים את המנחה שלך, רק תגיד :)
להגיב
codebook הוא אכן כלי יעיל לגלות מתי אנחנו כלואים בתוך 'כלוב זכוכית', כי העבודה היא 'מלמטה למעלה', מתוך הטקסט. אבל, וזה גם יתרון שלו, הקודבוק בעצם גם נותן את מה שאין. אסביר מיד וגם אמליץ. כאשר מתחילים את העבודה, כדאי שיהיו לנו מספר קודים 'בצד', קודים שעשויים להיות בשימוש. אם אני חוקרת כיצד צופים אנשים בטלוויזיה, אז מן הסתם אכתוב קוד כמו 'זיפזופ'. יכול להיות שידברו על כך, אם אני אוספת נתוני שיחה, יכול להיות שלא. תמיד אפשר למחוק קודים, אבל דווקא היעדר השימוש בהם כשלעצמו מלמד הרבה על 'מה גילינו', 'מה יש כאן'. במשך השנים ביצעתי פרויקטים שונים עם תוכנת אטלס, וגיליתי יתרונות רבים לעבודה עם codebook. בין היתר, הוא מאפשר להשוות בין שני מערכי איסוף נתונים, בתקופות זמן שונות, כמו שעושים למשל במחקרי פאנל.
ד"ר איריס קלקא
http://www.consumertalk.co.il
להגיב