יש משהו כפוי-טובה בלנסות לכתוב דוקטורט על האינטרנט. בכל רגע שבו את מבקשת להתעמק עוד קצת בדבר-מה, לחשוב על דרך נוספת לתקוף איזו סוגיה, או לשקול מחדש את עיצוב המחקר ארוך-הטווח, את יודעת שאת כבר מאחרת. ששלל אמירות-אינסטנט ייאמרו פעמים אינספור עד הרגע שבו את, מתוך ההססנות, תגיעי אל המסקנות המנומקות כל-כך.
בתחומים אחרים, לאקדמאים (ולאקדמאים הפוטנציאליים) יש מונופול על הדרך שבה החברה מייצרת ידע. אף דוקטורנט להסטוריה של העת העתיקה אינו צריך לחשוש שמא ייצא בעוד כמה חודשים ספר מדע-פופולרי על משמעותה הדתית של הדמוקרטיה באתונה. לכל היותר, החשש הוא שאקדמאי אחר יוציא ספר בנושא. אך על אף שזהו חשש של ממש, תמיד ניתן להתמודד איתו על ידי מעקב ביביליוגרפי מדוקדק, ובמקרה הגרוע ביותר התאמה של המחקר כך שיהיה שונה מזה שזה עתה פורסם.
אך במצב הנוכחי של מחקר האינטרנט, האקדמאי המעונב נדמה לצב שמרני העומד בדרכו של נחיל נמלים שועט וממהר. הטענות שבשמן הוא דובר – העמקה, חיבור למסורות קיימות, תוקף מדעי – אינן עושות רושם על הנמלים הממהרות לפרסם "דפי עמדה" שהוכנו בשבועיים של חוסר שינה, ועוסקים בנושאים שהצב רק הפך מודע לקיומם אתמול. קריאותיו: "האטו קצת, זה לא רציני, כל מה שטענתם פה לא יעמוד בפני ביקורת רצינית", הן אולי נכונות, אך הנמלים הממהרות כבר אינן מספיקות לשמוע אותן.
את חוקרת-האינטרנט המתחילה מלווה תמיד התחושה המנקרת של חוסר רלוונטיות תמידי, של התעקשות שמרנית וחסרת-סיכוי לדבוק בערכים של העולם הישן בניסיון ללמוד את העולם החדש. וכמו להכעיס, בה בעת היא תמיד נחשדת מצד "האקדמאים הרציניים", אותם צבים מעונבים היושבים להם לארוחת חסה בניחותא לצד צבי-צבים אחרים, כמי שמנסה לרדוף אחרי כל "אופנה חולפת". הצורך להצדיק שוב ושוב את מה שמתחלף מרגע לרגע כמושא-מחקר לגיטימי (ובוודאי על רקע של כל כך הרבה מחקרי-בזק נמלוליים) מוביל גם הוא את החוקרת אל דרך ללא מוצא. כך שכל שנותר הוא לנהוג כצב בין הנמלים, וכנמלה בין הצבים, ולקוות לטוב.
מתסכל, אבל כל מי שעוסק בחדשנות משפטית – בשונה מהיסטוריה עתיקה – חווה את זה. אם אמרת משהו חדש בתחום "חם", ואת עוצרת לחשוב על זה, יש סיכון שמישהו יתקרב מדי למה שאת רוצה להגיד.
אבל אמרו לי פעם שאם זה רעיון באמת טוב, הסיכון שמישהו יפגע ממש בו נמוך. אז אולי יש זמן לנסח מחדש קצת ולהיות צב, וזה בכל זאת יהיה בסדר.
וברכות על עיצוב האביב!
להגיב
איילת
19 ביולי, 2010 בשעה 5:16
ראשית, זהו עיצוב *הקיץ* :) – ואגב, הוא עדיין בעבודה. אני מתרגמת אותו באופן הדרגתי, אז אם את נתקלת בבאגים – לחצנים באנגלית, דברים שנמצאים משמאל לימין וכו' – אנא העירי!
ולגבי החדשנות – כפי שניסיתי להסביר לדובי, אני חושבת שכן יש ייחוד בעניין האינטרנט (או בנושאים אחרים שקרובים יותר לליבו של הקהל הרחב, כמו פוליטיקה עכשווית) שבהם קהל האנשים שעוסק בתחום שלך הוא גם הרבה יותר רחב, וגם הרבה יותר מגוון מבחינת כללי המשחק שלו.
ולגבי ה"אם זה רעיון טוב, הסיכוי שמישהו יפגע בו הוא נמוך" – אני חייבת להודות שאני קצת סקפטית. אחד הדברים שאני לומדת בקצב המהיר ביותר הוא לפתח ענווה ביחס למחקר שלי ולעמיתים שלי. יש הרבה מאוד אנשים חכמים שם בחוץ ולהניח שרק אני זכיתי באיזו תבונה טמירה הוכיח את עצמו כלא ממש משכנע.
להגיב
אה, חשבתי שזו רשומת תגובה לחוויותינו מהוונדר בר באולסטון… :-) אני חושבת שבכל סוג כתיבה, עיתונאית או אקדמית או אפילו ספרותית, יש מין מירוץ סמוי של מי יגיע לפאנץ' ליין ראשון, אבל המהירות לא צריכה להיות פה הקריטריון החשוב אלא איכות הכתיבה. בתכל'ס בכל שנייה נכתבים כל כך הרבה פוסטים והודעות וטוויטים ומה לא, שאין סיכוי בכלל שתכתבי משהו שהוא לחלוטין מקורי שלך ושלא נאמר או נכתב בשום מקום לפנייך. זה פשוט מיליארד קופים עם מכונות כתיבה, ומבחינה הסתברותית אין לך סיכוי לנצח אותם במשחק "מי יחשוב על הרעיון הזה קודם". אז אם אין סיכוי, אז באמת הקריטריון משתנה לחוזק הטיעון במקום מהירותו.
להגיב
איילת
19 ביולי, 2010 בשעה 5:19
היית חייבת להזכיר לי את הוונדרבר??? עכשיו אני באמת מדוכאת! :)
ואני מסכימה איתך בסה"כ, אבל השאלה היא האם יש דרך להיות רלוונטית גם עבור הקהל הזה, או שאני פשוט צריכה לוותר על המירוץ הזה, ולהתמקד בלפרסם בכתבי-עת רציניים ולהרצות רק בכנסים אקדמיים. זו דילמה לא פשוטה.
(אולי הפתרון הוא לנסות להקים בלוג מקצועי באנגלית. אבל עומס העבודה שעדכון שלו ייצור יהיה לא מבוטל…).
להגיב
מה לגבי האופציה של דוקטורט מאמרים? מאמרים מתפרסמים בקצב מהיר יותר, ויכולים להגיב מהר יותר להתרחשויות. בנוסף, באמצעות מאמרים את יכולה לתחום את הזמן שאת עוסקת בו בצורה יעילה מבלי להגיע לקו הסיום עם מוצר שנראה לחלוטין לא רלוונטי יותר (לפרסם ב-2012 דוקטורט שעוסק באינטרנט בשנת 2005 זה מיושן, אבל לפרסם ב-2010 מאמר שעוסק ב-2008 ואז ב-2012 עוד אחד שעוסק ב-2010 זה קצת יותר רלוונטי, וגם נותן לך רצף של התפתחות מבלי שיצופה ממך לעדכן לאחור את החלקים הקודמים.
להגיב
איילת
19 ביולי, 2010 בשעה 4:56
אני מעוניינת בדוקטורט מאמרים בכל מקרה (גם כי זה נראה לי כיף יותר, וגם כדי לצאת מהדוקטורט עם כמה שיותר פרסומים).
אבל בהתחשב בזה שמבחינת המחקר שלי אני צריכה לפחות שנה של data collection, השלב הכי מוקדם שבו אתחיל לפרסם הוא החצי השני של 2011 (כלומר, אגיש לפרסום אז, יתפרסם 20 שנה אח"כ….). כך שעדיין יש עיכוב שהוא אינהרנטי.
אבל ניסיתי לגעת בפוסט הזה בעוד נקודה – במקום קהל אחד (האקדמיה), שאותו יש לכל חוקר, לי בעצם יש שני קהלים שאליהם אני מדברת – האקדמיה, והציבור חוקר-האינטרנט הרחב – שגם לו יש כנסים ופרסומים וכו'. במקומות אחרים, ההפרדה בין שני הקהלים האלה מאוד חזקה, ואפשר להחליט ש"אני כותבת רק לאקדמיה". בלימודי אינטרנט, זה לא ממש הולך ככה.
התחושה שלי היא שבמירוץ להערכת הקהל השני אני מפסידה ובגדול.
להגיב
טוב, את רק צריכה ללמוד מהשכנה שלך – דנה בויד שאיכשהו מלהטטת בין הקהל הרחב, האקדמיה ועבודה מכניסה (כסוציולוגית) במייקרוסופט:
http://www.danah.org/
וברצינות – אין לי מושג איך היא עושה את זה אבל שיחה או אפילו שיתוף פעולה איתה יכול להיות מועיל מאוד.
להגיב
איילת
21 ביולי, 2010 בשעה 4:52
בגדול – אני מסכימה. עכשיו השאלה היא רק איך עושים את זה. אני עדיין קצת אבודה במבוכי הנטוורקינג האמריקאי…
להגיב
אורן
22 ביולי, 2010 בשעה 3:40
אני מאוד גרוע בנטוורקינג אבל מהניסיון שלי אימייל מנומק בד"כ עושה את העבודה.
או שאלה אחרי שיעור/הרצאה.
אני מניח שלמשכילי הרווארד יש כבוד ומחוייבות לדוקטורנטים במוסד כך שאם תכתבי לה מה את עושה ותבקשי להיפגש איתה היא תקצה זמן לפגישה.
להגיב
איילת
22 ביולי, 2010 בשעה 3:50
מבחינת שיעור, הרצאה, או "משכילי הארוורד" – כל אלה לא רלוונטיים, כי היא לא חברת סגל אצלנו, לא מרצה באוניברסיטה, וגם הדוקטורט שלה לא אצלנו.
היא באופן רשמי נחשבת עמיתה ב"ברקמן סנטר למחקר האינטרנט" באוניברסיטה, אבל אני ראיתי אותה שם פעם אחת במהלך השנתיים האחרונות. כך ש"להיתקל" בה זו לא באמת אפשרות.
ולגבי מייל – באופן רגיל זו אכן אפשרות, אבל באתר שלה היא מקדישה עמוד שלם לכך שאין לה זמן לדבר או להיפגש עם אנשים שהיא לא מכירה, והיא מתנצלת על כך:
http://www.danah.org/contact.html
כך שנראה לי שדווקא במקרה הספציפי הזה – בניגוד להרבה מאוד אקדמאים חביבים ונגישים אחרים – ליצור איתה קשר זה לא נורא טריוויאלי.
והאמת היא שאני לא באמת צריכה ליצור דווקא איתה קשר. לשמחתי יש לי נגישות לאקדמאים צעירים ומבריקים רבים דרך האוניברסיטה והברקמן סנטר, גם אם הם לא "כוכבים", ואיתם אני יכולה להתייעץ על דילמות מסוג זה.
אבל תודה :)
להגיב