זה קל להיות היום ילדה פמיניסטית. בחמישיה, בשביעיה וברביעיה הסודית (והכלב) יש בנות. בחסמב"ה יש בנות. בכל ספר חבורות שמכבד את עצמו יש בנות. וזה עוד לפני שהמציאו את דורה.
זה קל להיות היום נערה פמיניסטית. כי ממילא הבנות הן הכי חרשניות, ובתנועה יש את כל הבחורות השוות והדעתניות עם החולצות הקרועות והספרים העמוקים. ואפילו אביב גפן התאהב באילנה כשהוא ראה אותה יושבת על קצה המדרכה וקוראת דוסטוייבסקי.
זה קל להיות היום סטודנטית פמיניסטית. רוב התלמידים לתואר ראשון הן תלמידות. חלק גדול ממצטייני הדיקאן הן מצטיינות. וגם אם לפעמים נשמע דווקא שוב ושוב קולו של הבחור הלא-מבריק ההוא מהשורה הראשונה, הרי בסוף מי שמקבל את המאיות הוא מי שמקבלת. וממילא על השתתפות בכיתה לא מקבלים כלום.
זה קל להיות היום אישה צעירה ופמיניסטית. השחרור המיני, האינטלקטואלי והכלכלי הוא סם משכר. אין כמו הפעם הראשונה שבה יש לך תלוש משכורת משלך, וחדר שכור משלך, ודירה שכורה משלך, ורכב (טרנטה) משלך, והגבר הראשון שאת לא מתקשרת אליו ביום שלמחרת.
זה קל להיות נשואה טרייה ופמיניסטית. לחלוק את מטלות הבית הדלות באופן שיוויוני – אני אקפל כביסה, ואתה תעשה כלים. אני אחזור היום מאוחר מהמשרד, אז תביא איתך המבורגר מהדרך.
זה קל להיות…
אם היינו עכשיו בשיעור מתמטיקה תיכונית, אפשר היה לקפוץ לשלב האינדוקציה – קל להיות אישה פמיניסטית. אבל כפי שיודע כל בוגר מגמה ריאלית, מתמטיקה תיכונית היא רק חלק מהאמת.
מגיל ינקות מספרת לנו התנועה הפמיניסטית שהכל השתנה. שאם את רק מעיזה מספיק, ונלחמת מספיק, ומצטיידת בפטיש גדול מספיק – תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. אבל הם לא מספרים לך, שתקרת הזכוכית לא נעלמה לשום מקום. היא רק שקופה כל כך, שקשה להבחין בה מרחוק. ואם מסתכלים מקרוב (וזה קורה, לרובנו, עם הגיל) – רואים שעל תקרת הזכוכית יש כתמי ידיים קטנות, וסימני מתיחה, ושאריות של גרבר.
השקר הגדול של הפמיניזם הוא שהשמיים הם הגבול. אבל לא משנה עד כמה התקרבת לשמיים הללו – ברגע שבו תאמרי שאת רוצה להפוך לאם, יסבירו לך גם הפמיניסטים הגדולים ביותר, בשפה מכובסת, ש"את יודעת שמעכשיו הכל הולך להשתנות, ושכדאי שתתכונני, כי הקריירה שלך הולכת לסבול מכה קשה". וטראח – את נתקלת באותה תקרת זכוכית מטונפת.
אל תספרו לי שזה עניין של מידת השיוויון בזוגיות. אל תאמרו לי שגם עבור גברים החיים משתנים ברגע שיש לך ילדים. אל תאמרו לי שזה תלוי במודעות הפמיניסטית של האישה ובן זוגה. אל תגידו לי שאצלנו זה אחרת.
כל עוד אני שומעת שיחות "איך אשלב ילדים עם קריירה" רק מנשים, כל עוד אני מכירה רק נשים שבגיל 20 או 25 התחילו לתכנן את הקריירה שלהן כך שתתאים בעתיד לילדים, כל עוד נתקלתי רק בנשים שמתארות את הבחירה בילדים כסיום השלב הקודם בחייהן, כל עוד ילדים הם דבר שבני זוג "עוזרים" בו ו"מתחשבים" בו, כל עוד רק נשים מתלבטות במשך שנים קודם איך הן הולכות לעמוד בזה, כל עוד רק נשים מתמלאות רגשות אשם על כך שהן הולכות להיות אמהות רעות כי חבל להן על מה שאבד עוד לפני שאבד, וכל עוד רק נשים שומעות מנשים אחרות שהן הולכות להיות אמהות רעות בשל כך – בקיצור, כל עוד ילדים הם בעיה של נשים, אל תגידו לי שאפשר להיות אישה פמיניסטית.
רשומות נוספות שאולי יעניינו אותך:
- מה הן המילים (הנכונות) אם לא שתיקה – על מגבלותיו של שיח פמיניסטי
- על פילים ולוויתנים
- קרימינליזציה של הומלסים – אז ככה זה נראה
שאפו.
רק הערה אחת: מהטקסט שלך עולה כאילו נשים שאינן אמהות לא סובלות מאפליה, וזו טענה מסוכנת.
ראשית, כי התיאור שלך מתייחס לאישה-יהודיה-אשכנזיה-מהמעמד הבינוני. יש הרבה נשים שסובלות מאפליה קשה בכל אחד מהשלבים שתיארת.
שנית, בגלל שגם אישה-יהודיה-אשכנזיה-מהמעמד הבינוני-בלי ילדים סובלת מאפליה. פחות מאחרות, ופחות מבעבר, אבל אסור לשכוח את האפליה הזו. תקרת הזכוכית עוד לא נופצה.
להגיב
איילת
28 ביולי, 2010 בשעה 20:45
צודק לגמרי. חטאתי, כנראה, בחטא הקדמון של הפמיניזם הליברלי, שמבקש לשחרר קודם כל את עצמו.
אבל מה שהתכוונתי לומר הוא דווקא הפוך – שאפילו אלו שחושבת שאינן סובלות מהפליה, כן סובלות מהפליה.
המסקנה שלי מכך היא שגם נשים יהודיות-אשכנזיות-מהמעמד הבינוני צריכות להבין שעד שלא יהיה שינוי רדיקלי במבנה שוק העבודה ובמבנה המשפחה – הן לא באמת ישיגו את מה שהן רוצות. ולכן, הן צריכות לתמוך במאבק של אלו שנתקלות באפליה בשלב מוקדם יותר, ולא להתייחס לזה כדבר שלא נוגע להן.
להגיב
מיכל יעקבי
28 ביולי, 2010 בשעה 22:30
פעם באה איזו אשת כח-אדם מיבמ העולמית לדבר עם נשות יבמ המקומית כדי ללמוד איך לשלב יותר נשים בחברה, כי אצלנו אחוז הנשים גבוה במיוחד (25%…). נשים העלו כל מיני רעיונות שיאפשרו גם להן לעבוד אינספור שעות, כמו לגברים. שיהיה פעוטון צמוד למשרד, שיהיה נהג שלוקח ילדים לחוגים אחה"צ במקום שאמא תצטרך לעזוב את המשרד, וכו'.
אני הייתי מזועזעת מהרעיונות הללו, והעליתי הצעה הפוכה – שיבמ, כחברה עם מודעות חברתית, תאלץ את הגברים לעזוב את המשרד ב-17:00, כדי שילכו להיות עם הילדים שלהם.
לא הצעתי את זה כדי לשפר את השוויון עם הנשים, אלא כי הזדעזעתי לגלות שהילדים של היום מגדלים את עצמם, כי אפילו לאמהות שלהם לא משנה אם מי שיסיע אותם לחוגים יהיה איזה נהג זר.
כמובן שההצעה שלי התקבלה בחיוך סלחני.
אבל כמי שהמודעות החברתית שלה גבוהה, אני בהחלט רואה אחריות אישית בגידול הילדים שלי באופן הנכון, עם נוכחות הורית ודוגמא אישית. ואם אבות לא מרגישים כך, אמצא את הדרך להתמודד מולם, בלי להקריב את הילדים שלי.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 3:20
על אף שאני לא מסכימה כמעט לשום דבר בתגובה השניה שלך, אני חותמת בשתי ידיים, כפי שכתבתי לנדב, על כך שהפתרון הוא שינוי של תנאי העבודה במשק כדי שיאפשרו ניהול משפחה (לגברים ולנשים כאחד), כך שהצורך "לעבור למשרת אם" לא יתרחש.
כמו שאומרים אצלנו במשפטים: מסכימה עם חברתי המלומדת, אך לא מטעמיה :).
להגיב
חזק, אהבתי ומאוד מסכימה עם ההערה האחרונה.
גם אני כאישה אשכנזיה-יהודיה-מהמעמד הבינוני הבנתי רק בשלב הנישואין, ובמיוחד בשלב חיפוש עבודה במצב אישי נשואה, בת 30, ללא ילדים, עד כמה תקרת הזכוכית נמצאת שם.
ואז הבנתי כמה לא נכון היה לפני 10 שנים לטעון שאני נגד פמיניזם רדיקלי ולסרב להקשיב לתובנות שיש שם.
להגיב
זה רק ה'ראשית' שלי.
שימי לב ל'שנית' – גם אישה-יהודיה-אשכנזיה-מהמעמד הבינוני-בלי ילדים סובלת מאפליה.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 3:23
נכון, אבל הן סובלות מאפליה במקומות ובהקשרים אחרים, ואני חושבת שזה הבדל חשוב.
אני, למשל, חשה שאני נדחקת לפינה מצד חבריי שבחרו להיות חסרי-ילדים (סטרייטים וגייז כאחד) על בחירתי ה"המונית" להביא ילדים לעולם. הסבטקסט המובהק – בעיקר מצד נשים שבחרו לא להביא ילדים – הוא שזו הבעיה שלי, ושאני צריכה לסבול את המשמעות של הבחירות שלי.
להגיב
מיכל יעקבי
30 ביולי, 2010 בשעה 2:05
נראה לי ש"הבעיה שלך" (אם לקרוא לה כך) היא לא הבחירה להביא ילדים אלא הבחירה בחברה בה את מסתובבת… איפה את מוצאת כל-כך הרבה אנשים שבחרו שלא להביא ילדים? אני בחיי פגשתי אחד כזה, וגם הוא כיום מגדל ילד, לא שלו, אבל מעורב בגידולו. הכרתי היטב אשה זקנה מאד שהיתה חסוכת ילדים כי כך בחר בעלה, היא הצטערה על כך, למרות שהיו לה החיים הכי מלאים שראיתי מימי, ובסופו של דבר כל אדם צעיר שניקרה בדרכה (למזלי הייתי בת-אחיניתה כך שהיתה לי זכות מיוחדת), הפך להיות קצת "ילד שלה".
להגיב
איילת
30 ביולי, 2010 בשעה 3:45
בכל הכבוד, אין שום "בעיה" בחברה שבה אני מסתובבת.
היא מורכבת, בין היתר מזוגות חד-מיניים שבחרו לא לעשות ילדים, מזוגות הטרוסקסואליים שבחרו לא לעשות ילדים, מנשים רווקות וגברים רווקים שרוצים למצוא זוגיות ואז לעשות ילדים, מנשים שלא רוצות ילדים, מזוגות שרוצים ילדים בעתיד אבל לא עכשיו, מנשים שלא רוצות ילדים אבל בעליהן לוחצים עליהן במידות משתנות, וגם מהורים לילדים.
בכל מקרה, ההנחה שלהביא ילדים זה משהו שעושים כי עושים אותו, ושעדיף לא לחשוב עליו יותר מדי, מאוד לא מקובלת עלי.
להגיב
אהבתי.
אני בעיקר חשבתי על כמה שזה נכון לגביי לפחות. כל הזמן עוברות לי המחשבות בראש של איך משלבים ילדים וניסיון לעשות קריירה באקדמיה כי ברור לי שבסופו של דבר הקריירה שלי תהיה זו שתפגע.
אבל, פתאום הבנתי שהניצנים של זה קיימים כבר עכשיו. השבוע ניהלתי דיונים עם הבן זוג שלי לגבי מי יבשל אם לא נוכל בסופ"ש אצל ההורים / לא יהיה לו חדר אוכל בעבודה ומשום מה הוא הניח אוטומטית שזו תהיה אני. בין השאר היה ויכוח על איך זה שאני לא מוכנה לבשל לו בשר (אני צמחונית!) או למה בכלל אני מודיעה לו שאין סיכוי שאני אבשל (כי גם ככה אין לי זמן). האמת, ה"תירוץ" היחיד שהוא היה מוכן לקבל זה שלא יהיה לי זמן.
אז עכשיו אני תוהה אם העמדה הפמניסטית שלי תקיפה רק כאשר אני חושבת עליה עם עצמי או מדברת עם אנשים אחרים שלא יהיו מושפעים מהבחירה הזו.
סליחה, יצאה לי תגובה קצת ארוכה :)
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 3:25
זה תמיד הכי קשה להיות פמיניסטית כלפי אלה שאת מלכתחילה לא רוצה להאבק בהם. אגב, אני רואה את זה לא רק לגבי בני-זוג, אלא גם לגבי המשפחה הקרובה וחברים קרובים.
להגיב
דולי
29 ביולי, 2010 בשעה 8:41
אני חושבת שכבר בחודש השני לזוגיות שלנו הודעתי לבן הזוג שאני לא מוכנה להיות ההורה הראשי במשפחה. הנקודה שלי היא שיש גם אפשרות כזו – שאת תהיי האבא והוא יהיה האמא. כמובן שצריך שגם בן הזוג יהיה בעניין, וצריך עוד לראות מה יהיה במציאות, כי תוכניות זה לא החיים, אבל האפשרות, עקרונית, קיימת.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 8:46
כעיקרון, אני מסכימה, והנושא אף עלה לא פעם בשיחות בינינו. (וכל מי שמכיר את שנינו מבין מיד שהאינסטניקט האמהי שלו מפותח הרבה יותר מזה שלי…)
יחד עם זאת, בשנים הקרובות, כאשר אני עדיין בדוקטורט, ערן הוא המפרנס העיקרי שתומך למעשה בשנינו (בכל הכבוד למלגות שאני מקבלת…). כך שעד שלא אוכל לתרום באופן משמעותי לכלכלה המשפחתית (מה שאני מקווה שיקרה בתוך שנים ספורות), זו לא באמת אפשרות.
להגיב
דולי
29 ביולי, 2010 בשעה 13:43
נפלתי למלכודת בעצמי. הנחתי שאת לא מתכננת ילד לפני סיום הדוקטורט :(
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 13:49
אה, אז דווקא כן.
(כאן הושמט דיון ארוך שניהלתי מספר פעמים בשאלה "מה גרוע יותר: ילד בדוקטורט או ילד בעת חיפוש המשרה וההמתנה לתקן". הדעות חלוקות, אבל אני באסכולה שאומרת שדוקטורט תמיד אפשר למרוח קצת…)
להגיב
דולי
29 ביולי, 2010 בשעה 13:55
איזה תסכול. באמת חייבים לבחור? או ילד או דוקטורט? או ילד או חיפוש משרה והמתנה לתקן?
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 14:04
אם להיות מדויקים, אלו האופציות שלהבנתי עומדות בפני האקדמאית הצעירה:
(1) דוקטורט מהיר ומושקע, ללא ילדים (כהחלטה ארוכת-טווח).
(2) דוקטורט איטי ומושקע, עם ילדים קטנים.
(3) דוקטורט מהיר וחפפני, עם ילדים קטנים.
(4) דוקטורט מהיר ומושקע, חיפוש תקן ותחילת עבודה כושלים-מעייפים-או-מלאי-רגשות-אשם, עם ילדים קטנים.
(5) דוקטורט מהיר ומושקע, חיפוש תקן מוצלח, ילדים בגיל 35 וצפונה אחרי קבלת התקן.
אני הורדתי מעל הפרק את (1) ו-(5) כבחירה שלי.
(3) הורד מעל הפרק על ידי המנחים שלי :).
כך שהבחירה נותרה בין (2) ל-(4). שניהם אפשריים, שניהם גובים מחיר לא פשוט, אבל מה שחשוב לזכור, והוא קריטי מבחינתי, הוא שאף אחד מהם הוא לא:
(6) אין דוקטורט, אין קריירה אקדמית, יש ילדים.
כי יש דברים שעליהם אני לא מוכנה לוותר.
להגיב
מיכל יעקבי
30 ביולי, 2010 בשעה 2:23
שיהיה בהצלחה :-)
אכן בורכת בבן זוג שהוא שותף אמיתי ו"בעל רגש אימהי" (בעיקר אם הצליח לשרוד את כל סיפורי גידול הילדים שלנו לאורך השנים, ולא איבד את הרצון לילד :-)
להגיב
איילת
30 ביולי, 2010 בשעה 9:41
תיקון סמנטי: לא "בורכתי". בחרתי.
דולי
30 ביולי, 2010 בשעה 4:46
אני למען האמת עדיין מתלבטת בין (5) ל-(6), אבל ברור לי שגם אם יהיו ילדים, אני לא אהיה ההורה העיקרי. זה יהיה או בן הזוג או מטפל.
להגיב
דולי
30 ביולי, 2010 בשעה 4:47
אוי, איזו סתומה אני. קראתי את (6) כיש קריירה אקדמית, יש דוקטורט, אין ילדים. כי האופציה שאת כתבת כ-(6) לא קיימת בכלל בשבילי.
איילת
30 ביולי, 2010 בשעה 5:11
ה-(6) שלך הוא מה שאני כללתי במסגרת (1). :)
ואחרי דילמה מסוימת, החלטתי שאני כן מעוניינת בחיי משפחה (ולכן ויתרתי על (1)).
אחרי שההחלטה העקרונית הזו התקבלה – כלומר אני כן רוצה ילדים בשלב מסוים – אז מגוון שיקולים תורמים להעדפה להביא אותם לעולם בגיל צעיר (יחסית) ,ולכן ויתרתי על (5).
עצוב אבל נכון ומדויק להפליא.
להגיב
אם היה שוויון, לא היה צורך להיות פמיניסטית.
אני למשל, לא פמיניסטית. לא חושבת שלנשים מגיע יותר או שנכון לקיים מאבק בשם נשים.
אני סתם אשת קריירה וגם אם חד הורית לילדים שאבא שלהם בארץ אחרת. הייתי גם ילדה בבית דומה, ולמדתי שאני יכולה להצליח בזכות עצמי, וכי מגיע לי בזכות עצמי, וממש לי "כי" אני אשה.
מצחיק שכל הדוגמאות שנתת מהילדות דרך הנערות ועד האוניברסיטה, הן כלל לא חדשות, הן לא "פמיניזם היום" אלא חלק מפני החברה כבר עשרות רבות של שנים. כבר מזמן נשים מבריקות בשלב הראשון של חייהן (וכל אמא לבנים יודעת כמה מתסכל שרוב התינוקות הבנות משיגות את שלבי ההתפתחות לפני הבנים, זו עובדה גנטית. וכל אמא לבנים עם בעיות ADD יודעות כמה זה מתסכל שזה קושי שמאפיין בעיקר בנים. אבל היא אכן יודעת גם שזה לא משנה, הם בנים ויצליחו בסוף…).
אינדוקציה היא לא רק השלבים של N=0 ו-N=1, היא בעיקר הצעד, שמוכיח ש*אם* זה נכון בשלב הראשון, אז זה יהיה נכון גם בצעד השני. ולגבי הצלחת נשים, הצעד הזה לא קיים.
ואכן… דווקא לשמחתי, ילד צריך את אמא שלו. הוא צריך גם את אבא שלו (ועל הילדים שלי והחסכים שלהם רואים כמה) אבל הוא יותר צריך את אמא שלו. ההומאופתיה לא סתם מציעה טיפול לילד ולאם, אפילו כשהאם לא הגורם המטפל. יש קשר קסום וגנטי ואבולוציוני, שחבל להתכחש לו.
אנחנו יכולות להצליח גם כשאנחנו אמהות. מה זה משנה אם האבות או הגברים שאינם אבות יצליחו יותר? קשר כמו שלנו יש עם ילד, אף פעם לא יהיה להם.
להגיב
כמו שנדב אמר, שאפו. אין לי דברים מחכימים להוסיף, אז רק אומר שהנסיבות המשפחתיות הספציפיות שלי גרמו לפוסט הזה לטלטל לי את הקרביים.
להגיב
הבעיה היא לא שהאבות או הגברים שאינם אבות יצליחו יותר. הבעיה היא שאנחנו נסבול מרגשות אשמה משתקים, מעומס נוראי, מחוסר שעות שינה ומהמרמור של כל העולם, כולל שלנו.
זו הסיבה לטענה שלי שהפמיניזם במידה מסוימת פגע בנשים – משום שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה (?) אז התוצאה היא שאני יכולה וצריכה להצליח ביותר תחומים, ובסוף להרגיש אשמה על יותר דברים. לא שאני מוותרת על האפשרות ללמוד ולעבוד במה שאני רוצה, אבל המחיר הוא כבד.
המחיר, אגב, מתחיל כבר בקונוונציה החברתית – תקרת הזכוכית מתחילה לבצבץ כבר קודם. למשל, כאשר לנשים נשואות ללא ילדים יותר קשה למצוא עבודה, משום שהמעביד חושש שתוך חמש דקות הן תצאנה לחופשת לידה.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 3:29
את מניחה שהמשמעות של שיוויון היא שילדים הם עדיין רק אחריות של נשים (שנושאות בכפל תפקידים) ושמצבו הנוכחי של שוק העבודה שאינו מותאם לחיי משפחה הוא הכרח.
לאף אחת מההנחות שלך אני לא מסכימה.
להגיב
שרון
31 ביולי, 2010 בשעה 9:29
אני לא מניחה שזה צריך להיות ככה. אני טוענת שזה המצב. אם אפשר לשנות – המאבק פשוט עוד לא נגמר. בשלב הנוכחי שלנו, אני מרגישה קצת בהפסד..
להגיב
דנה
9 באוגוסט, 2010 בשעה 1:38
אני לא חושבת שזה הפסד. אמנם עוד לא הייתי צריכה לשאת בנטל של ילדים ועבודה במקביל, אבל אני יודעת שאם הייתי צריכה להישאר איתם בבית כל היום בזמן שבעלי עובד הייתי משתגעת. כבר עדיף לא לישון בעשרים שנה הקרובות.
להגיב
איילת, הפוסט ממצה והניתוח שלך כל כך מדויק שאין לי הרבה מה להוסיף (וחשבתי על הנושא רבות לאחרונה בגלל שאני על פרשת דרכים לגבי המשך דרכי המקצועית). אבל אשתף במספר משפטים שנאמרו לי בשבועיים האחרונים במסגרת בחינת מקומות עבודה(וכידוע, אני סינגלית וכל העניינים האלה רחוקים ממני מאוד מאוד… לכאורה…). במקום עבודה אחד שאלו אותי אם אני רווקה (הפרט הזה לא היה כתוב בקורות-החיים שלי, אבל משום מה היה להם מאוד חשוב לברר). באותו מקום ממש, גם ציינו בפני שהמסלול המקובל לשותפות הוא שבע שנים (אבל אמהות בהחלט עלולה לעכב או לפגוע בכך. אבל מגיעות להם כמה נקודות על כנות, לא ככה?). במקום אחר, טרחו לציין בפני שאחד מהיתרונות הוא היחס הטוב לאמהות (האם אני אמורה לשקול את זה כבר היום כשאני מחפשת מקום עבודה ? אני מבולבלת למדי).
ובתוך כך, יש לי חברה שילדה לאחרונה והיא פירסמה בסטטוס בפייסבוק שהיא מחפשת מעון לתינוקות מגיל 5 חודשים (היא אמורה להתחיל את הדוקטורט שלה בקרוב!).ואכן, היא קיבלה כמה המלצות, אבל גם הערה מבחור אחד שכתב לה:"בשביל מה עושים ילדים אם בגיל חמישה חודשים שולחים אותם למעון?".
מצד שני, אני לא יכולה שלא לתהות האם התקרה הזו נמוכה במיוחד בחברה הישראלית, שהיא חברה מאוד שמרנית במובן זה עם אתוס חזק של משפחתיות וחשיבותם של ילדים.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 3:35
לגבי הסיפא – התחושה שלי היא דווקא הפוכה, לפחות לגבי החברה האמריקאית.
בין היתר, המחיר השערורייתי של childcare לילדים קטנים (מעל 2000 דולר בחודש) גורם לזה שהרבה מאוד נשים משכילות ובעלות קריירה עוזבות את שוק העבודה עד שהילד (האחרון) מגיע לגיל 5.
בנוסף, דווקא מכיוון שיותר נשים אקדמאיות ומשכילות בוחרות שלא להביא ילדים כדי לא לפגום לעצמן בקריירה, התחושה היא שהבעיה היא של אותן נשים "בעייתיות" שלא יודעות ליצור לעצמן סדר עדיפויות ברור של או זה או זה.
בארץ, באופן פרדוקסלי, מכיוון שהאופציה לא ללדת הרבה פחות אפשרית (וזו, כמובן, בעיה קשה אחרת), התמיכה החברתית והמדינתית בגידול ילדים צעירים הרבה יותר גדולה.
להגיב
מצטרפת להערה של נדב- ילדים אינם בתוכניות שלי, אבל זה לא מעלים את תקרת הזכוכית או מגביה אותה.
בכלל, זה לא לגמרי לגטימי בחברה הישראלית של היום להיות אשה ולבחור לא להיות אם.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 14:10
אני מסכימה איתך שיש בעיה רצינית בחברה הישראלית של דה-לגיטימציה של ההחלטה לא להיות אם (כמו שקל להבחין במבט חטוף בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, למשל, או בפוסטים שכתבה על הנושא דבורית שרגל).
אבל, אשמח לשמוע – אם את לא הופכת לאם, מדוע בעצם יש לך תקרת זכוכית? ואיפה?
להגיב
"השקר הגדול של הפמיניזם הוא שהשמיים הם הגבול."
That's a logical impossibility; if feminists (who are people, as opposed to feminism, which is a concept and therefore can't actually lie) really believed that the sky is the limit they would not be fighting for better paternal leave, better pay for women, better working conditions for mothers, the right to breastfeed in public etc. etc. It makes no sense to accuse feminists of trying to sell the false idea that these things have already been achieved while they're still campaigning for them.
I think what feminism does teach us is that the sky *ought* to be the limit. That carrying someone in your belly for 9 months does not automatically grant you a doctorate in nappy-changing, and that having an inny instead of an outy between your legs is not an inescapable burden of responsibility for the proper nutrition and after-school activities of the next generation.
And those things are not a lie. They're absolutely true – the sky *should* be the limit. Women *are* outperforming men academically and in their early professional lives, in Israel and across the Western world. That it doesn't translate into a more equal distribution of labour in the home is the best proof of everything feminists since Betty Friedan have been saying: that the allocation of domestic labour to women has nothing to do with a "division of responsibilities" or "natural gender roles", and everything to do with defining or even inventing a bunch of unpleasant and menial roles and responsibilities, declaring that they come naturally to women, and then using the evidence of women performing those tasks against them, to prove that they couldn't do anything better.
It's both the Catch and the 22, both the chicken and the egg. And feminism is not the idea that we pretend that it doesn't exist – it's exactly the opposite, the idea that we identify it, analyse it, and fight against it.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 4:24
אולי באמת, הנמען הנכון למתקפה שלי הוא לא הפמיניזם, אלא החברה הכללית, שמשדרת מסר אחד לנשים עד שלב מסוים, ואז הופכת את המסר הזה לבלתי אפשרי.
לגבי מטרות הפמיניזם – אני מסכימה איתך לגמרי.
להגיב
ליאנה
29 ביולי, 2010 בשעה 5:47
זו לחלוטין החברה הכללית שמחנכת שהכל אפשרי ופתוח עד לשלב שבו את נהיית מצורעת בכלל שבחרת להיות אמא. זה שבן הזוג עושה בדיוק את מה שאת עושה מבחינת מטלות ההורות לא הופך אותך לפחות מוגבלת בעיני המעסיקים.
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 14:09
צודקת לגמרי.
זה בעיני מתחבר לעובדה שגם אצל (מיעוט) הנשים שאצלן כן יש חלוקה שווה של הנטל, עדיין המחיר החברתי והכלכלי של ההורות הוא גבוה יותר עבור נשים מאשר עבור גברים.
להגיב
אופירה
29 ביולי, 2010 בשעה 5:06
יפה !
להגיב
חברה שלי התחתנה עם מישהו שלמד איך לחזר מדימויים מהטלוויזיה ואיך להתייחס לאשתו מאבא שלו. בחור ממשפחה מסורתית שחונך בשני נושאים שקשורים זה לזה בשני עולמות שונים. כתוצאה מכך, כל עוד היא היתה חברה שלו הוא היה ממש מתוק וכיבד אותה מאוד וברגע שהיא נהייתה אשתו, ובמיוחד כשהיא הפכה לאמא הוא לא עשה כלום בבית כי ככה הוא למד בבית שלו שגברים מתנהגים. כמו שכתבת יפה, החינוך לערכים חברתיים לפעמים עובד במקטעים מובחנים ללא קשר רציף ביניהם. מעניין לחשוב גם מה גורם לזה. איך את מסבירה את זה שפמיניזם נגמר בלידה?
להגיב
איילת
29 ביולי, 2010 בשעה 14:08
כי הלידה היא המקום הראשון שבו אלמנטים "אובייקטיביים" דורשים הפחתה משמעותית בשעות העבודה. ואז, מתעוררת לראשונה השאלה מי יישא בעלות הזו.
שלל גורמים – שהם שילוב של התניות חברתיות ואי-שיוויון בשוק העבודה (שגורם לזה שהמחיר הכלכלי של הפחתה בעבודת הגבר גבוה יותר בדרך כלל) – גורמים לזה שברוב המוחלט של המקרים, העלות הזו נופלת על האישה.
ומאותו רגע, היא הופכת באחת ל"קריירה שנייה" וההתקדמות שלה מואטת בהתאם.
אגב, מבחינתי במובן הזה זה לא פלא שאצל מעט הזוגות שאני מכירה שאצלם הגבר הוא ההורה העיקרי, האישה מרוויחה יותר ממנו באופן משמעותי, וזה חלק ממה שהניע את ההחלטה.
להגיב
[...] אורן צור כתב פוסט מרתק ובו הרהורים על תקשורת בכנסים- איך והאם לנסות להבין מבטאים, האם יש אופי למבטאים, למה כולם מדברים אנגלית ועוד. [...]
קוראת אותך כבר הרבה זמן, לא מגיבה אף פעם כי אין לי זמן בעיקר ולא כי אין לי מה. אבל הפעם הכל יאלץ לחכות. כולל הילדים. והספר שמבוסס על הדוקטורט J והשיעורים שצריך להכין לשנה הבאה המתקרדמ בצעדי ענק.
את צודקת כל כך. וזה כואב נורא ולא, הזמן לא מקהה. עשיתי דוקטורט בארבע שנים על הנייר, שבע שנים בפועל. ילדתי את הראשון בגיל 31 יומיים אחרי שקיבלתי את המילגה. השלישי נולד יומיים אחרי טקס קבלת התואר (בתמונות אני עדין לא מבינה מי זו הלוויתן הזו עם הכובע והגלימה). זה היה קשה נורא נורא נורא. ועכשיו זה קשה גם. והכי קשה היה המשבר שהיה לי עם הפמיניזם. כי עד הרגע שבו ילדתי הכל היה נראה באמת כאילו זה בידיים שלנו. ביום שילדתי חרב עלי עולמי וכן, שומדבר לא חזר להיות מה שהיה פעם. ואף אחת לא מכינה אותך לזה, וגם כשמכינים אותך את לא באמת יכולה להתכונן. ויש פה אבא לגמרי פעיל ושותף ואחראי ולוקח ועושה והכל. זה לא משנה. זו מלחמת קיום יומיומית שלך עם עצמך מול כל העולם, ובעיקר מול עצמך.
אני לא יודעת אם באקדמיה זה יותר גרוע מבמקומות עבודה אחרים שבהם את צריכה להשקיע המון בשביל להתקדם. בעצם, כנראה שבמקומות אחרים את לפחות מרוויחה מספיק כסף בשביל לשלם על הביביסיטר והמטפלת שאת חייבת כדי לעבוד את המינימום ההכרחי…
יש לי עוד המון המון מה להגיד אבל אני אפסיק. זה הבלוג שלך לא שלי :) מאחלת לך המון בהצלחה בפרויקט הזה ובמסע שמצפה לך. אין לי מילים מנחמות להגיד. להיות אישה פמיניסטית אכן זה מאד מאד קשה. להיות אמא פמיניסטית עוד יותר.
להגיב
איילת
30 ביולי, 2010 בשעה 9:32
מה? למה עצרת? תגידי!
למה זה נורא נורא קשה? ואיך מסתדרים (והאם אפשר בכלל?)? והאם ה"כואב נורא" שלך הוא אותו הדבר כמו ה"קשה נורא"? או שיש כואב שהוא מעבר לקשה? ולמה העובדה שיש אבא פעיל זה לא משנה? והכי חשוב – איך זה?
אני יודעת שאיש לא יכול להכין אותי לזה, ושאני לא באמת יכולה להתכונן, ושהעובדה שאני שואלת את כל השאלות לא באמת עוזרת לי.
אבל זה לא מונע ממני מלאחוז חזק מאוד ברצון העז לא להפוך לאדם זר לעצמי. אני חייבת להבטיח לעצמי שאני אשאר אותו אדם גם ביום שאחרי (או גם אם לא, לכל הפחות אהיה אדם חדש שמזכיר את האישה שאני היום).
להגיב
קשה כי יש המון (המון!) לוגיסטיקה שהיא מורכבת ומסורבלת ומעייפת ומתישה. ועל זה תוסיפי את כל האמוציות שגם אם את מצליחה לנטרל ולפרק אז זה רק אחרי שהשקעת עוד המון אנרגיה בתהליך הפירוק הזה, אנרגיה שכזכור אין לך ממילא.
והכואב (רק על עצמי לדבר ידעתי, כן?) זה כאב ההתפכחות. הידיעה שמנקרת בך כל הזמן איך חשבת שהדברים יהיו ואיך הם בפועל. כי לא משנה כמה זמן עובר, זה לא נגמר, כל פעם את מקבלת תזכורות חוזרות ונשנות לעד כמה הפער עמוק. בין החזון למציאות, בינך לבינו. בין מה שאת רוצה למה שאת יכולה. בהתחלה זה נורא פיזי ומוחשי כי זה בגוף שלך ממש. אחר כך זה קצת משתנה אמנם אבל עדין. זה שם. אי אפשר להתעלם אפילו שנורא מנסים. כמו תקרת הזכוכית, את עושה כאילו שהיא לא שם ואז מקבלת מכה בראש לתזכורת.
לשאלתך איך מסתדרים? מסתדרים. המון אאוטסורסינג. כל הזמן לתעדף. כל הזמן משא ומתן בינך לבין עצמך, בינך לבינו. בינך לבין העולם. מה צריך לעשות עכשיו (להכין שיעור. לארגן לגדול יומולדת). מה יכול לחכות (לישון? לכתוב? לבהות?). על מה אפשר לוותר לגמרי (אצלי זה בעיקר כל המטלות האמהיות שאני כושלת בהן אחת לאחת: בית נקי ומסודר. אוכל חם. כביסה מקופלת). אבל אז, מה שקרה לי זה שרוב הזמן אני מסתובבת ומחפשת את האימא של הילדים השלי. שואלת את עצמי לגמרי ברצינות איפה היא האמא שגרה בבית הזה? מתי היא תגיע ותתחיל לעשות את כל הדברים שאמא צריכה לעשות. עד היום אני לא מצליחה לחבר את זה אליי. נראה לי הכי מוזר בעולם.
וזה שאבא שלהם מבשל, מנקה, מסדר. מאמבט. מאכיל. מסיע. מביא. זה לא משנה. כלומר זה מאד משנה בתכל'ס. וזה בטח משנה גם להם, לילדים ולו. אבל אצלו זה עובד אחרת. הוא עושה ולא דופק חשבון. אני גם כשלא עושה דופקת חשבון כל הזמן. לא במובן של מה יגידו אלא במובן של הדין וחשבון השוטף של היומיום: מה עכשיו מה אחר כך מי צריך מה ומתי. כי מי שחושב על כל זה, זו אני. הוא יחשוב אם אני אגיד לו. אם אאיר את עיניו. אחרי שאביא לתשומת לבו. יש כל הזמן אחריות שרובצת עליך. ודברים חשובים נורא לכולם. יש פה ילדים שאם את לא תעשי ותחשבי ותכיני ותארגני להם – וזה כולל לדאוג למישהו אחר שיעשה את זה במקומך – אז לא יהיה להם. וגם אם בדברים מסוימיים הצלחתי לשחרר – למשל הוא אחראי על הבוקר, לארגן ולקחת לגנים ובית ספר. בתקופה של הדוקטורט אני כתבתי בלילות וישנתי בשעות האלו. בניגוד לחברותיי לא השארתי לו תיק עם אוכל או בגדים נקיים לילדים. לא קרה כלום, נכון. ראו שאבא שלהם הלביש אותם, וזה בקטנה, אבל יש דברים שבהם לא יכולתי לשחרר את עצמי מהם לחלוטין. אחרת היינו מפספסים את ההרשמה לשנת הלימודים, את מסיבת הסיום, את הטנא לשבועות וכל שאר המועקות…
קראתי מה שכתבתי לך ואני פתאום נשמעת לעצמי כאילו שהבעיה היחידה שהיא שלא הפנמתי באמת את מהות הפמיניזם במובן של חלוקת העבודה המגדרית וכן הלאה. אולי זו באמת בעיה אישית ואישיותית שלי, אבל במבט מסביב נראה לי שבכל זאת ועדין גם האישי הזה הוא פוליטי.
חוץ מזה, עוד דבר אחד חשוב: בענין האקדמיה – מה שלי נורא קשה נורא נורא זה לכתוב ולקרוא וללהג ביקורת פמיניסטית בידיעה שהדבר היחיד שמאפשר לי לעשות את זה, זה העובדה שיש גבר שמפרנס אותי. חוסר היכולת שלי להתפרנס בכבוד (ובכלל!) באקדמיה, הפך את כל זה למשהו שלא יכולתי לחיות איתו. עד שיש ילדים עוד איכשהו את יכולה לשחק את המשחק השוויוני. ברגע שהם מגיעים ובייחוד בשנים הראשונות המתמטיקה הפשוטה שבה הוא מרוויח יותר ממך, מנצחת אותך. ואת נשארת בבית כי ממילא את כותבת בלילה ויש לך גמישות ואת יכולה להסתדר רק עם המחשב הנייד שלך ואז אפשר לכאורה לשחק עם השעות של שניכם אבל בסוף הוא יוצא לעבודה ואת משחקת בארגז החול של האקדמיה. וזה חוזר אליך כמו בומרנג. וזה לא משתנה כשאת נכנסת למסלול של עבודה, כי גם אם תהיה לך עבודה, מה שהיום בארץ זה על גבול הפנטזיה כשאת דוקטור צעירה, זה יהיה בחצי חינם.
התחושה הבסיסית היא של לוס-לוס סיטואיישן. מה שאת לא מנסה לעשות את מפסידה מהצד השני. ומכיוון שרוב הסיכויים הם שאם הגעת לדוקטורט את אחת כזו שעושה דברים ברצינות ולעומק וביסודיות, ברוב המקרים את מסגלת את אותה עמדה גם כלפי האמהות שלך. וכאן הקלאש הגדול. מאד קשה לעשות את שניהם בו זמנית באותה מידה של יסודיות. אז את משחקת עם זה עד כמה שהגמישות של האקדמיה מאפשרת לך, והיא מאפשרת אכן הרבה. אבל ביומיום זה לא בדיוק שאת מתנהלת במרחב גמיש ומאפשר. שוב, יש פער עמוק בין התיאוריה לפרקטיקה וברוב המקרים את נמצאת שם לבד עם עצמך לנסות לגשר עליו ולמצוא הסברים ופתרונות שיאפשרו לך לחיות עם זה בשלום.
אה, וכשאת באה לספר לו על כל זה, אם אתם עוד מצליחים למצוא את הזמן והכוחות לדבר על עוד משהו חוץ מהלוגיסטיקה של מי עושה מה מתי, אין לו מושג מה את רוצה ועל מה את מדברת. החוויה שלו את ההורות, והחוויה שלך את ההורות הן שונות במהותן. לפחות ככה זה היה אצלי. זה מתחיל כמו שכתבתי לך למעלה בגוף (בפעם הבאה נדבר על הנקה…) ואחרי ההתחלה זה אולי קצת משתנה אבל אז כבר צרובות בך התחושות האלו של איך זה לא דומה וכמה ההבדל בין שניכם עמוק, ושוב יש עוד פער אחד שצריך לנסות לגשר עליו. אם רוצים. ואם נשאר עוד כוח, כלומר.
להגיב
איילת
30 ביולי, 2010 בשעה 11:35
אני צריכה לעכל. אחזור בהמשך.
(במיוחד אני צריכה לעכל את המשפט: "מה שלי נורא קשה נורא נורא זה לכתוב ולקרוא וללהג ביקורת פמיניסטית בידיעה שהדבר היחיד שמאפשר לי לעשות את זה, זה העובדה שיש גבר שמפרנס אותי." – שהיא מחשבה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה לא משנה כמה פעמים מזכירים לי שאני לא "האישה הזו שבעלה מפרנס אותה")
ותודה, המון תודה. באמת.
להגיב
העלמה עפרונית
30 ביולי, 2010 בשעה 12:59
יעזור לך אולי להשוות את עצמך לאותם מתמחים-שיום-אחד-יהיו-רופאים-ובינתיים-טוחנים-משמרות-בתשלום-מגוחך שנשותיהם מפרנסות אותם? אני לא מכירה מספיק את הצד הפרקטי של האקדמיה (ואת גם לא חייבת לענות לי על זה), אבל אחרי השלב של הדוקטורט, את צפויה להתפרנס בצורה מכובדת או להמשיך להיות "האשה הזו שבעלה מפרנס אותה"?
(ותודה על פוסט מדכא)
להגיב
איילת
30 ביולי, 2010 בשעה 13:09
זה תלוי איפה אני אעבוד.
אם בעיקר באוניברסיטה – אז בשנים הראשונות השכר מאוד נמוך, וגדל עם השנים לאט לאט (אני מודה שאין לי מושג מה המספרים. אשמח אם מי שיודעת תחלוק אותם.). בנוסף, במשפטים, באופן ספציפי, יש את האפשרות ללמד גם במכללות, שבהן משלמים הרבה יותר כסף, ואז אם מלמדים כמה קורסים (או עובדים כחברי סגל מלאים במכללות), אפשר להכניס משכורת מכובדת, אבל המשמעות של זה היא הרבה פחות זמן להשקיע במחקר, וגם פחות יוקרה.
אם לא אמצא משרה באוניברסיטה או במכללה – אחזור לעבוד כעו"ד, ואז אתפרנס בצורה מכובדת, במחיר שעות עבודה ארוכות.
אגב, כל עוד ערן עובד בהייטק – הוא ירוויח יותר ממני, בכל אחת מהאופציות האלה, לפחות במשך עשר השנים הקרובות. אבל לפחות אז הוא לא יפרנס אותי באופן בולט וחד-משמעי כמו עכשיו.
להגיב
העלמה עפרונית
30 ביולי, 2010 בשעה 13:34
נראה לי פחות רלוונטי מי מכם יקבל את המשכורת הגבוהה יותר, כמו העובדה ש"את האשה המפורנסת" לא נובעת מכך שאת האשה הקטנה וחסרת האונים, אלא מכך שמדובר בעניין זמני שמטרתו לבנות תשתית להמשך (שלא לדבר על כך – באופן כללי, כן? לא מנסה להכנס לכם לחשבון הבנק או לתוכניות – שעשר שנים הם נצח קטן, והרבה דברים יכולים לקרות בדרך, לטוב ולרע).
העניין הנוסף, שגם אותי קצת מטריד (גם אם כרגע בעיקר תיאורטית) נובע מכך שהפמיניזם הרי אמור לשחרר אותי, ולתת לי יותר אפשרויות. אם מצאתי מישהו שיכול ומוכן לספק לי תנאים כדי שאוכל להגשים שאיפה שלי (ולצורך העניין, לא רלוונטי אם השאיפה היא פרופסורה עתידית או לגדל שלושה ילדים ואוגר סיבירי), האם אני צריכה לדחות את ההצעה בשם התודעה הפוליטית? כי באותה מידה אפשר היה לחשוב שיש משהו מאד נוח, לנו כנשים, שיש לנו יותר לגיטימציה חברתית לתת לאחר לפרנס אותנו. לא בטוחה מה העמדה שלי בנושא הזה. בפעם היחידה שהאופציה הזו עלתה דחיתי אותה בנימוס מטעמים שאינם פוליטים.
להגיב
יובל
31 ביולי, 2010 בשעה 9:04
אני חושב שהחל מרמת הכנסה מסויימת, כבר לא ניתן לומר על אחד מבני הזוג שהוא המפרנס. אני מניח שאם תרוויחי כאקדמאית או כעו"ד, אז גם אם ערן ירוויח יותר, עדיין שניהם תהיו המפרנסים, ובכל מקרה, לא ניתן יהיה לומר שהוא המפרנס העיקרי.
להגיב
שרון
31 ביולי, 2010 בשעה 9:36
אז הנה קצת מספרים:
מ-א' שמעתי שכמרצה מתחיל השכר היה משהו כמו 6,000 ש"ח, והוא לא עולה המון בהמשך. יש כל מיני השלמות מפה ושם (ועדות, תפקידי מנהלה וכו') שהופכות את זה לשכר סביר, אבל בתכל'ס, כנראה לא מספיק כדי לגדל משפחה.
דברים ברוח דומה הגיעו גם מאקדמאית הנשואה לאקדמאי. הם גידלו 3 ילדים, אבל הכסף תמיד היה ברקע, ועל הרבה דברים היא מספרת שויתרה כי לא היה.
להגיב
נדב פרץ
1 באוגוסט, 2010 בשעה 4:24
שרון: המספרים שלך נשמעים לי מוזרים.
אני עובד בתחתית שרשרת המזון האקדמית – דוקטורנט, מרצה מן החוץ במכללות בפריפריה – ובכל זאת, אני יכול להגיד שמי שעובד במשרה מלאה באקדמיה (נניח, 12-14 נק"ז לסמסטר) ירוויח בערך כפול מהסכום שציינת. הקטץ' הוא כמובן שמדובר על משכורת של 8 חודשים בשנה – אבל רק כל עוד אין תקן. ברגע שמקבלים דוקטורט, ובטח תקן, ועוד יותר אם מדברים על אוניברסיטה – המשכורת עולה, והופכת להיות של 12 חודשים בשנה. לא משכורת בשמים, במיוחד בהתחשב באורכו של מסלול ההכשרה, אבל קו העוני הוא לא פקטור כאן. יש הרבה דברים גרועים מאוד בתנאי ההעסקה של סגל אקדמי בישראל, אבל שכר נמוך הוא בטח לא הראשון שבהם.
להגיב
איילת
1 באוגוסט, 2010 בשעה 4:29
גם לי זה נשמע מוזר, אבל מכיוון שאין לי ידע ממקור ראשון, לא ראיתי את עצמי מוסמכת להתערב.
בכל מקרה, על פי המידע שנמצא במסמך בקישור (פידיאף), נראה שמשכורת התחלתית של מרצה בתקן באוניברסיטאות ב-2006 היא כעשרת אלפים וקצת ש"ח לחודש. שזו משכורת הרבה יותר סבירה מהמספרים של שרון. אם מוסיפים לזה לימוד במכללות זה גדל עוד יותר
הקישור: http://forum.bgu.co.il/index.php?app=core&module=attach§ion=attach&attach_id=45913
(החלק הרלוונטי הוא הגרף בעמוד 2)
להגיב
שרון
1 באוגוסט, 2010 בשעה 13:40
דברי עם א'. כך הוא אמר. גם אני כדוקטורנטית עושה יותר, ולכן זה היה לי מוזר. מה שהתברר הוא
1. שדוקטורנט מקבל בנפרד על הוראה ועל מחקר (כלומר משכורת + מלגה).
2. דוקטורנט חי בנטו, מרצה בברוטו. לכן המספרים שאני הבאתי הם נטו, וכנראה המספרים שאתם מציגים הם ברוטו.
להגיב
איילת
1 באוגוסט, 2010 בשעה 13:50
אין לי מושג מי זה א' (אבל בשביל זה מיילים).
לגבי 2' – ההבדלים בין הברוטו לנטו בסכומים האלה הם לא כל כך גדולים. ממשכורת של 10 לא נשארים עם 6 ביד.
בחישוב מהיר, המס המוחלט (לא השולי) על 11 אלף הוא בסביבות 15% על כל הסכום. מתוך שכר ברוטו של 11, זה משאיר ביד בערך 9.5. אחרי ביטוח לאומי ומס בריאות, אפשר לשער שמתוך זה נשאר 9 נטו. (וערן מוסיף: אחרי פנסיה וקרן השתלמות, נאמר שנשאר ביד 8,000. לא שכר גבוה ביותר, אבל גם לא שערורייתי.)
להגיב
מישהי דווקא פמיניסטית
30 ביולי, 2010 בשעה 23:13
אם אפשר להוסיף עוד קצת לסצנריו של אחת-שהיתה-שם – ילדים לאו דווקא נולדים תקינים בגופם ונפשם.
הצלחת לשמור את כל הכדורים באוויר עד שפתאום הסתבר שהפעוטות שלי היו מדגם שמכונה "בעלי צרכים מיוחדים". לא משהו רע במיוחד, אבל תבנית ההתפחות שלהם היתה, איך לומר, שונה.
אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת אם היו לי גם בנזוג תומך (לא היה לי בילד הראשון, כן בשני. החלפתי בני זוג באמצע) וגם ילד שאינו כל כך "צרכים מיוחדים"-י. אבל זהו, שילדים נולדים איך שהם נולדים – בריאים ושלמים בגופם ובנפשר זה יופי, אבל זה לא מובטח בשום מקום.
ואז מה עושים?
זורקים את תוכנית החיים לפח ויושבים ומכינים תוכנית חדשה, עם אופק קצר יותר. חצי שעה-שעה-יום במקום חמש-עשר שנים.
ילדי גדלו בינתיים, הזמן שהקדשתי להם הצדיק את עצמו (עצמאות זה נפלא!) – אבל את הקריירה שהתכוונתי לסלול לעצמי איבדתי לגמרי. לא שרע לי עם מה שאני עושה כיום, אבל בחיי שלא את זה התכוונתי לעשות.
נדמה לי שזה משהו שלא אומרים אף פעם לנשים שמתכננות להרות: המרחק בין לרצות ילדים ובין הבאת הילד לבגרות ארוך – ודרך זו אינה מובטחת. יותר מדי תקלות עלולות לקרות בדרך, וכשקורית תקלה, מי יוותר על הכל כדי ללמוד כל מה שניתן לגבי התקלה, לאתר את המומחים שיעזרו לטפל בה, ואז ללמוד איך לפעול במציאות החדשה שבה ילד זקוק, למשל, לארבעים "שעות שטיח" בשבוע? או לעבודה יסודית עם מטפלים בעיסוק ופיזיותרפיה וגם שחייה – בנוסף לכל שאר מה שקורה בחיים?
להגיב
אחת שהייתה שם
31 ביולי, 2010 בשעה 0:32
צודקת לגמרי. תוספת חשובה מאין כמוה. ומזכירה לי עוד המון דברים שלא מדברים עליהם, גם כשלכאורה מנסים לחשוף את מה שמושתק. עדין יש טאבואים שאפילו, ואולי דווקא, נשים משמרות כדי להגן על אחיותיהן.
ילדים עם צרכים מיוחדים (שם שמנסה ללכת מסביב לדבר עצמו בלי להכאיב או להזכיר את הקושי) זה אחד מהם. לכי דברי עם מישהי שרוצה להכנס להריון, או שהיא כבר בהריון על דברים שיכולים להשתבש בדרך. ועוד לפני שנולד הילד טפו חמסה. ועוד לפני ההריון. החיים הם מה שקורה לך כשאת מתכננת משהו אחר. זה נכון תמיד, אבל ברגע שמדובר בעוד חיים של אחרים ולא רק שלך, שאת אחראית עליהם זה מוכפל אקספוננציאלית.
גם כשהכל הולך בסדר ואין קשיים "מיוחדים" הכל כל כך אינטנסיבי ודחוס, כל כך הרבה דברים קורים לך בכל כך הרבה מישורים, שאי אפשר, פשוט אי אפשר להשאר אותו דבר כמו קודם. במיוחד כשזה קשור לזוגיות שעד רלאותו גע (שוב, במקרה הטוב) הייתה משהו ששניכם עשיתם לגמרי ביחד כל הזמן, ועכשיו, מהרגע שנכנס הפקטור של ההריון והלידה והילד וההורות, רב השונה על הדומה. וזה לא שאי אפשר לגשר ולהפגש שוב באמצע, אבל זה צורך המון המון אנרגיה ורצון שלא תמיד נשאר להפנות אליו משאבים.
וסליחה שוב על החזון האפוקליפטי. לא אצל כולם זה ככה כנראה. אז אולי צריך לקחת בפרופרוציות.
להגיב
מיכל יעקבי
2 באוגוסט, 2010 בשעה 2:03
אכן צודקת לגמרי.
הילדים שלי אינם מתויגים "צרכים מיוחדים" אבל כל לקויות הלמידה ורגישויות היתר עדיין מכלילות בשגרה שלנו ים של טיפולים מטיפולים שונים, שצורכים גם זמן וגם כסף, וגם את תשומת הלב כדי להבחין שהם נחוצים ולבחור איזה מהם עדיפים ולבחון כמה הם עוזרים.
ואם כבר בשינויי תוכניות עסקינן, חוויה אחרת שטרפה את חיי הם טיפולי הפוריות (הרווחים היום, לא מעט). אלה בכלל משבשים את החיים הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך.
אז "זורקים את תוכנית החיים לפח ויושבים ומכינים תוכנית חדשה", הוא המסר החזק ביותר.
האמת שמעבר לדיון של אם אפשר לגדל ילדים ולנהל קריירה, שממקום של הצלחה הכרזתי כאן ש"כן, אפשר", הרי שאני בכלל מתרעמת על הרבה מאד הורים שאני נתקלת בהם, על חוסר תשומת הלב שלהם לילדיהם, ומרגישה לפעמים שחבל שלא צריכים רשיון להורות.
להגיב
איילת
31 ביולי, 2010 בשעה 3:40
האמת שיש שאלה אחת שמטרידה אותי, אם כך (ואם היא לא חצופה מדי) – אז למה שלושה? למה לא להסתפק באחד?
להגיב
אחת שהייתה שם
31 ביולי, 2010 בשעה 4:47
שאלה מצוינת. חוששת שאין לי תשובה מוכנה מראש (בניגוד לכל שאר הדברים שעליהם כבר חשבתי מיליון פעמים). זה לא שלא חשבתי על זה כמו שכמה שלא חשבתי על למה יש לי שלושה (וגרוע מזה, למה הפנטזיה שלי היא ארבעה… כן, כן) לא הצלחתי למצוא תשובה קוהרנטית והגיונית מספיק.
בסופו של דבר, כנראה שלמרות כל הדברים שכתבתי לך כאן ואני עומדת מאחריהם לגמרי, מול כל הקושי הכאב ושאר המחירים יש גם דברים טובים שקורים. זה לא שאני מסתובבת בעולם מלאת אושר וסיפוק אבל כן יש רגעים שבהם את מבינה שעשית כאן, ואת עדיין עושה, משהו גדול באמת. בקנה מידה שלא דומה בכלל לכל שאר הדברים. אם להשתמש במטאפורה קרובה לעולמנו: הדוקטורט היה קריעת ים סוף ותחושת ההשג הייתה אדירה אבל זה כאין וכאפס.
יש משהו בלגדל אותם וללוות אותם ולראות איך זה קורה מול העיניים שלך. לפרקים זה מרגש מאד, משמח, מצחיק, מלמד, מאיר עיניים. מספק. זה גם מתיש מתסכל וקשה ומלחיץ. אבל זה גם כל השאר. והחוויה של לגדל אחד היא מאד שונה מלגדל שניים או יותר. וכל ילד הוא משהו אחר לגמרי, באמת. עד כמה שאני רואה מסביבי, בעניין הזה אני די משוכנעת שלגדל ילד אחד לבד זה הרבה יותר קשה ומסובך מאשר לגדל שניים גם אם הם מאד קרובים בגיל. ומכיוון שאני לא מכירה הרבה נשים שמראש מוותרות על ההורות והאמהות, אז אם כבר התחלת, ויש לך אחד, ברוב המקרים מגיע/ה השני/ה כי את מבינה שזה הדבר הנכון. בשביל הראשון, בשבילך, בשביל כולכם כמשפחה.
יש הרבה ענין של מה הרווחים ביניהם, מתי זה קורה, באיזה שלב את בחיים ומה עוד מתרחש בהם במקביל, אבל בגדול אני יכולה להגיד שבהרבה מובנים אחרי ההתחלה שהיא הכי קשה פיזית אם כי לא רק פיזית, אחרי המעבר הקשה בפני עצמו בין הורות לילד אחד להורות לשניים, משלב מסויים פתאום יש דברים שהרבה יותר קל לעשות. האחאות שמתפתחת ביניהם, העובדה שיש להם אחת את השני/ה ולא רק אותך כמי שמלווה אותם ביומיום ובחיים ובכלל במערכות יחסים. זה משנה לגמרי את מאזן הכוחות, וגם כאן לא רק לרעה.
השלישי זה כבר באמת משהו אחר. נראה לי שזה קשור לביוגרפיה שלך ולמטענים שאת נושאת מילדות, ושאר הפנטזיות שיש לך לגבי עצמך ומי שאת רוצה להיות ואיך את חושבת שצריך ושאת יכולה. בהנחה שאת כמובן חושבת על כל זה ולא רק "זורמת" עם מה שקורה.
ואל תשכחי שאת לא לבד בסיפור הזה. יש לך בן זוג (או בת זוג) וההחלטות האלה מורכבות מאד כי אתם מנסים לעשות משהו שאמור להתאים לשניכם. בקיצור, אין דרך אחרת לצאת מזה חוץ מלהגיד שוב שזה נורא נורא מסובך ואין תשובה אחת שנכונה לכולם :)
להגיב
יובל
31 ביולי, 2010 בשעה 9:06
גדלתי בשלישיה, אז אני לא משוכנע שאני כשיר לעדות בעניין זה, אבל אחד נראה לי עצוב. לגדול ללא אחים נראה לי לא טוב בהיבטים שונים. לגבי שניים – אני עוד בהתלבטות…
להגיב
תרגישי חופשי, מתי שתרצי. את מוזמנת.
וסליחה שהפלתי עליך את כל זה בלי הודעה מוקדמת… כמו שאת יכולה לנחש, נפלת לי בדיוק בזמן שבו אני שוב מתעמתת עם כל אלו ועוד. לא שומדבר דרמטי. סתם עוד יום של חול ושגרה מבורכת מתישה וסוחטת.
להגיב
איילת
31 ביולי, 2010 בשעה 3:41
אין שום דבר להתנצל עליו.
התגובה שלך הייתה מטרידה ומהפכת-קרביים. אבל זה בדיוק מה שכיוונתי לשמוע (ולאפשר לנשים אחרות לשמוע ולהשמיע) כשכתבתי את הפוסט הזה.
להגיב
אז רגע, זה שאני עכשיו הבעל שאשתו מפרנסת אותו, מה זה אומר עלי?
להגיב
איילת (אחת אחרת)
30 ביולי, 2010 בשעה 13:07
זה אומר פחות, כמובן. ככה זה עם הדברים בעולם, הם מקבלים משמעות שונה לפי ההקשר בו הם נתונים, ומה שקורה במסגרת של מוסכמות חברתיות מושרשות ומבוססות אינו שקול למה שהוא בגדר חריגה. הבחורה שלא מדברת בכיתה היא סטודנטית שחושבת שאין מקום לקול שלה, היא אחת מהרבה סטודנטיות שלא-מדברות. הבחור שלא מדבר הוא סתם ביישן.
זו כל הבאסה עם ההקשר הסוציולוגי של המעשים שלנו: הוא מכריח את אלה מאיתנו שהם חלק מדפוס להודות בזה, ולראות שלא אנחנו-לבד מעצבים את גורלנו, ויש מתח בין התחושה שלנו שאנחנו בוחרים בגלל שיקולים משלנו לבין מה שקורה כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים את התמונה הגדולה.
לעומת זאת, יכול להיות בצד השני מישהו שעושה את אותם הבחירות בדיוק אבל הוא לא חלק מדפוס, ולכן המעשים שלו הם בעלי משמעות אחרת.
כלומר, אני לא מתכוונת להיות תוקפנית, אבל להגיד "אבל גם אותי אישתי מפרנסת", זה נראה לי טיעון מסוכן – הוא עלול לגרום לנו להתעלם מכל הגורמים האלה, ולהתנהג כאילו כל מה שיש כאן זה אוסף של בחירות אישיות.
להגיב
אני מוכן לחלוק איתך בלי סוף מחשבות של "איך לשלב ילדים וקריירה" מגברים. לא רק נשים סובלות מזה. אני באופן אישי קיבלתי תשובות משפילות על כך שאני משקיע יותר מדי זמן בילדים שלי (על חשבון הדוקטורט). לא זו הסיבה היחידה, אבל בסופו של דבר נאלצתי/בחרתי להחליף דוקטורט.
הייתי חולק איתך את כל ההתלבטויות האלה, אבל צורמת לי הגישה הפמיניסטית (ואולי אני עושה קטגוריזציה לא נכונה או הכללה שעושה עוול, או משתמש במושג לא נכון – מתנצל מראש) שמסתכלת רק על ( או מדגישה את) הצד הנשי (הנפגע, כאילו הוא הנפגע היחידי). הגישה שכמעט מניחה מראש שה"סדר החברתי" הפוגעני, זה שמלא תקרות זכוכית ואפליות מסוגים שונים הוא תולדה של מאבקי כח בין גברים לנשים.
בתוך השיח הזה, להתלבטות הגברית אין מקום.
להגיב
אחת שהייתה שם
31 ביולי, 2010 בשעה 0:49
בתוך השיח ההגמוני (בישראל בוודאי, במערב גם) להתלבטות על הורות בכלל אין מקום. ובגלל המשמעויות של אמהות בהקשר של נשיות אז עבור נשים עוד יותר מאשר עבור גברים (שאם הם לא אבות זה לא אומר שהם לא גברים מספיק, בעוד שעבור נשים זה בערך יהרג ובל יעבור).
מכיוון שהשיח הפמיניסטי הוא תגובת נגד לכל זה, אז נכון שקודם כל הוא מנסה לעשות מקום להתלבטות הזו אצל נשים ולהתמודדויות ולמשמעויות שכרוכות בה. אני, או בוא נגיד לפחות הפמיניזם שלי, בוודאי לא יהסס להכיר ולעשות מקום גם לניסיונות מקבילים אצל ועבור הגברים. לא רק זה שאפשר אלא שצריך וחשוב לצד הניסיון למצוא דרך עבור נשים, לעשות את זה גם אצל גברים. זה הולך יד ביד. אלא שכאמור במציאות הפמיניזם הזה הוא סוג של פנטזיה…
מה שאני מנסה להגיד זה שקודם כל אתה לגמרי צודק, אבל זה רק עוד משהו אחד שצורם ליד המון דברים שעושים אי נחת גדול ומועקה בלתי נפתרת. אחרי שאומרים את כל זה, אני במקומך לא הייתי מוותרת על ההזדמנות לתרום משהו קטן לשינוי וכן לפרוש את ההתלבטויות האלו מהצד של הגבר. אין הרבה גברים שעושים את זה, אין הרבה במות שנותנות לזה מקום. נכון, זה מעליב שלא לוקחים את זה בחשבון מראש אבל אז מה. עלבונות זה פריביליגיה של ההגמוניה :)
להגיב
[...] This post was mentioned on Twitter by Ayelet Oz, Gender Section. Gender Section said: זה קל להיות פמיניסטית, עד ש… http://fb.me/CDHCVjKe [...]
אוף, הפוסט הזה קשה. אבל אני חייבת לומר, שדווקא עניין הפרנסה הוא החלק הכי פחות חשוב בעיניי. אין לי שום בעיה שבעלי יפרנס אותי, כמו שהייתי מאוד שמחה אילו מחר היה מת לי דוד מאמריקה ומוריש לי כסף שיאפשר לי לא לעבוד כל החיים. הבעיה היא שגם אם הייתי יכולה לא לעבוד עדיין הייתי רוצה לעבוד. יש הבדל בין התלות בכסף כדי להתקיים לבין עבודה כדי למלא צורך פנימי. אני לא מאמינה (וימים יגידו) שאוכל פשוט להסתפק בתפקידי כאם כדי להיות מאושרת. ובעיקר מטריד אותי הפער הזה בין הגבר לאישה, שכולן מדברות עליו, הפער בתפיסת ההורות – הרי לא יכול להיות שהוא יאהב אותם פחות, אז איך זה שהוא לא יחוש באותה האחריות? אני מבינה ששום דבר לא יכין אותי להורות אבל משום מה, מכל המתרחש סביבי, נראה לי שההשלמה עם זה היא הדבר הכי קרוב להתכוננות טובה (זה ממילא יקרה לך, אז במקום להיאבק בזה פשוט תחיי עם זה). הבעיה היא שספק אם ההשלמה עם זה היא אפשרית, ושהניסיון להשלים עם זה מרגיש לי כמו גישה תבוסתנית מאוד.
להגיב
עבורי, פמיניזם, על רגל אחת, זהו חופש בחירה. לא חופש בחירה במובן המקסימלי של "השמיים הם הגבול", אלא לדעת בכל רגע מהן האופציות העומדות לפני, ומה אני לא יכולה כרגע לעשות, ולמה, ורק אז לבחור.
ועד כמה שלפעמים חופש הבחירה הזה יכול להיות משתק, בתיאוריה או בפרקטיקה, או שהבחירה מסתכמת בין פשיט וסדן, ועד כמה שהוא יכול להיות קשה, הוא גם בסיסי ומהותי ונפלא ואני אלחם בידיים ובשיניים כנגד כל מי שירצה לקחת ולו אצבע ממנו (וזו אני שמסתובבת עם תוכניות חומש תמידיות מתוך ידיעה ברורה שהן יכולות להשתנות תוך שנייה – ואין לי בעיה עם זה – אבל זו גם אני שצריכה לפחות רבע שעה במסעדה כדי להחליט מה היא מזמינה, וחצי שעה לפני שאני יורדת מאוטובוס בין עירוני אני מתחילה לחשוב למה בדיוק אני רעבה, ומה היצע האפשרויות בתחנה המרכזית בה ארד).
אני עוד הרבה לפני הדוקטורט, אבל הוא בהחלט נכלל בתוכניות כאופציה ריאלית. אבל תואר שני במקצוע שיאפשר לי לעבוד ולהתפרנס בשוק העבודה למקרה והתוכניות היפות שלי לגבי האקדמיה יכשלו/ישתנו הוא גם הכרחי, מבחינתי. לצערי, זה נכון גם לגבי שנה אחת לפחות של עבודה וחסכון בין התואר הראשון לשני כדי שאוכל לממן אחד, כי חופש בחירה מבחינתי נכרך יד ביד עם עצמאות: עבדתי לפני התואר הראשון כדי לממן אותו, וכל עוד עבדתי במהלך הלימודים יכולתי גם לגור מחוץ לבית ההורים. כאשר הפסקתי לעבוד, חזרתי לגור איתם – ולמרות שהם לא מפרנסים אותי באופן ישיר מגיל 18 ואני גרה, למעשה, מחוץ לבית מגיל 15 (פנימיה. מבחירה. דווקא כי היה נהדר בבית), זה היה קשה "לחזור אחורה".
כל צעד שאני עושה מנסה להיות צעד מתוך בחירה, שנועד, לטעמי, לאפשר לעצמי אפילו עוד יותר בחירה בעתיד. החל מ"מתי לחזור הביתה הלילה?" ועד ל"מה אני רוצה ללמוד?". זה נשמע יופי על הנייר, אבל מי כמו האמהות תדענה כאן עד כמה זה קשה בפועל. כי אנחנו לא יכולים לחיות לבד, לא לגמרי. ועדיין, עבורי, הבחירה עצמה והחופש להשתהות ולהרהר בה היא מהותית. מה שאחדים יגדירו בתור תכונה קונטרול-פריקית שלי (אני חוזרת לדוגמת המסעדה), אני מגדירה כהכרח הישרדותי לתודעה שלי. אפילו חטאתי בספונטניות מדי פעם – אבל זה תמיד היה מתוך בחירה, לדעת מה יכול להיות המחיר.
אז לא קל לי להיות פמיניסטית רוב הזמן – אבל לא הייתי בוחרת מקום אחר להתקיים בו, מכיוון ותפיסות "נורמטיביות" לא הביאו עמן אושר.
בפרפרזה על דקארט ופוסט מופתי ב-Tiger Beatdown, אני בוחרת לבחור, ולכן אני פמיניסטית. http://tigerbeatdown.com/2010/06/23/autonomy/
להגיב
וואו, הדיון פה מרתק לא פחות מהפוסט. קשה לי לקלוט הכל אבל הבטחתי לאיילת את שתי הלירטות שלי.
כל הנושא של קריירה והורות הוא בעייתי ובשנים האחרונות קיבל לדעתי ולצערי תפנית כעורה מאוד. אני נולדתי בתחילת שנות השמונים, היה לי אח גדול בעשור ואפשר לומר ששני ההורים שלנו היו קרייריסטים. אבא שלי מחזיק עד היום משרד אדריכלים עצמאי ואמא שלי עבדה בזמנו כמנהלת מחלקה בחברת שילוח, עבודה תובענית ורצינית שדרשה גם נסיעות לחו"ל וכאלה. אז זה נכון שהייתי ילד מפתח וחזרתי לבד מבית הספר, אבל אמא שלי הגיעה מוקדם יותר ממה שמקובל היום וזה לא מנע ממנה לעבוד בעבודה רצינית. אני חושב שהיתה מנטליות אחרת שבה הבינו שיש צורך להיות עם הילדים ולגדל אותם וזה לא צריך לבוא על חשבון העבודה אבל גם לא ההפך…
היום? היום זה כנראה באמת אחרת. כשאמהות לא יכולות למצוא עבודה כי המעסיקים לא רוצים מישהי שתבוא מוקדם ותלך מוקדם? כשכל השאלה של האם (ומתי) להביא ילדים לעולם הופכת לדבר שמפיל קריירות… זה מבאס, ממש.
ברור לי שזה נופל בעיקר על האמהות, וזה חבל. אני באמת חושב שעסקים צריכים לעודד יציאה מוקדמת של האבות כמו של האמהות. שיעשו תורנות, מה יש? זה לא רק עניין של "לעזור לאם" או "להתחשב" – זה עניין של להיות הורה, לקחת אחריות על הילדים שלך, לגדל אותם, להיות איתם ולא רק בחצי שעה של אחרי ארוחת הערב והמקלחת.
מבחינה זו, אגב, אני מרוצה מאוד מבחירת המקצוע שלי, למרות שכשבחרתי אותו זה לא היה מה שחשבתי עליו. כפסיכולוג, אני מקווה, אוכל להיות מספיק עצמאי כדי לסדר את יום העבודה שלי סביב גידול הילדים כמו שאני רוצה, להוציא אותם מהגן/ביתספר, להיות איתם, להיות אבא שלהם, לא סתם מישהו שמגיע בערב ומקריא סיפור.
זהו, אלו הלירטות שלי להפעם. קצת מבולבל אולי, אבל הנושא הזה מבלבל.
להגיב
מאוד מאוד אהבתי את הבלוג.
קצר וקולע.
אני יודע שאהיה בצד מיעוט אם אפקפק ולו במקצת על הנחות היסוד שלו – אבל מה אכפת לי?
כל מה שאמרת נכון, אך כגבר אני מרגיש שגם עבורי הבחירה לא שלמה. לצורך העניין, אני עכשיו לפני בחירה מקצועית, ורק בשבוע שעבר אמרה לי מישהי:
טוב – אתה גבר, ולכן חשוב לך למצוא עבודה יציבה, כמפרנס במשפחה.
היא צודקת.
אבל לו הייתי רוצה למצוא עבודה גמישה יותר, כזו שאפילו תאפשר לי להישאר בבית עם הילדים, חצי משרה נעימה כזו, האם אשתי תוכל ללכת לעבוד ולהרוויח את המשכורת שאני כגבר אוכל להרוויח באותה עבודה?
לצערי התפקידים המגדריים שרירים וקיימים, אבל שניהם מגיעים עם תג מחיר משלהם.
זו החשיבה המערבית אשר מקפידה להגדיר את העבודה כמוקד ההגשמה העצמית, אך ההגדרה הזו מחייבת את שני הצדדים ולא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצונות שלהם.
אני מסכים עם כל מה שכתבת, אבל כגבר המגדיר עצמו רחוק משוביניסט, אני יכול להגיד לך מהבטן, שגם אני מרגיש את תקרת הזכוכית שלי, והיא מרוחה בדוחות רווח והפסד, טלפונים מהעבודה ותלושי שכר. לעיתים התקרה כל כך מטונפת, עד שאני חושש שלא אצליח לראות בעדה את משפחתי.
אבל מאוד נהניתי מהבלוג.
תודה.
להגיב
תסלחו לי כולם אבל לקראת הסוף כבר לא יכולתי להמשיך לקרוא את התגובות והייתי חייבת לעבור לכתיבת התגובה שלי. האמור שם (כולל בפוסט עצמו, הסעיר אותי מאד).
אולי כהקדמה אני אציג את עצמי. תניחו שהכתוב פה נכון:
אני בחורה חזקה מבחינת הגדרות פמיניסטיות. יכולה לעושת כל מה שאני רוצה מבחינה מקצועית ואישית. בוודאי שאני יכולה לפתח קריירה מרשימה מאד במקצוע שלי ולהרוויח הרבה הרבה כסף.
יותר מזה – בעלי בחר (נכון לעכשיו) להיות בבית עם הילד, כך שלו הייתי רוצה לפתח קריירה (בלי לוותר על קיומו של ילד) יש לי אפשרות תאורטית לכך.
לאור העובדה שהיה דיון גם בענייני בישולים – בעלי מבשל נפלא ואיילת תעיד על כך.
עם זאת – האמהות אכן שינתה אותי. וזו לא מילה גסה!!!
כל דבר שקורה לנו בחיים משנה אותנו.
החוכמה (שהיא גם הפמיניזים במהותו בעיניי) היא לבחון את סדר העדיפויות שלך מדי יום. אני לא רוצה להיות בבית רק בגלל שהחברה דורשת זאת ממני. אני רוצה להיות בבית כי הילד שלי זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. החיוך שלו גורם לי אושר גדול יותר מכל הרגשה טובה שהרגשתי אי פעם. אולי לא כולם מרגישים ככה – וזה לגיטימי בעיניי. אך החוכמה היא ללמוד כל יום ולהתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים לך.
לדעתי – אין הבדל אמיתי בין גבר לאישה בעניין זה. האישה היא אכן זו שיולדת אבל אם היא חזקה מספיק (ועם כל הכבוד אני לא נכנסת פה לדיון על האישה המוחלשת כי הכוונה היא להתמקד דווקא באישה שהאפשרויות פתוחות בפניה) היא תצליח למצוא את הפתרונות. רגשי אשם לא באים בחשבון. כל אחד צריך להתמודד עם ההחלטות שלו. זה אפשרי לקיים קריירה גם תוך כדי ילדים ואני מכירה נשים רבות, שותפות במשרדי עו"ד, חוזרות הביתה מאוחר וחיות עם זה בשלום. יותר מזה, אני חושבת שאפשר לפתח קריירה לא רעה גם אם עובדים עד השעה 16:00 (כל עוד לא מגיבים לפוסטים בזמן הזה…).
אני בחרתי שלא להשוות את עצמי לא לגברים שהם אבות, לא לגברים שבחרו שלא להיות אבות, לא לנשים שבחרו לעשות קריירה ולא לאף אחד. לעצמי בלבד – האם טוב לי? כך כל יום.
כשהתשובה תהיה אחרת אראה מה אני עושה לגבי זה.
זו מהות הפמיניזים בעיניי וזו עמדת הכח שלי.
להגיב
עכשיו קראתי את המשך התגובות וראיתי שיש שם התייחסות לעניין חופש הבחיר. אז אני מצטרפת.
כמו כן – תגובה נוספת שקראתי חידדה אצלי עניין נוסף שרציתי להגיד:
לדעתי הנפגע העיקרי מהמצב הוא דווקא הגבר. זה שמצופה ממנו לפרנס. זה שמצופה ממנו לעשות קריירה. זה שמרגיש לא נעים להודות שהוא אוהב להיות בבית עם הילדים (והשם ישמור – עם האישה). לא הייתי רוצה להיות במקומו.
גם לא הייתי רוצה להיות במקום האב שמקבל כרטיסי ברכה שאחד האיחולים בו (מדי שנה) הוא "שתהייה יותר בבית" כמו שאבא שלי קיבל מאיתנו.
גם לא הייתי רוצה להתעורר עוד 20 שנה ולגלות שיש לי קריירה נפלאה – אבל מי זה האנשים שמסתובבים אצלי בבית …
להגיב
לא קראתי את כל התגובות אז אולי אני חוזר על מה שכבר נאמר ונדוש ונטחן עד דק,
אבל מעולם לא שמעתי על אף גבר שלא מתאר את הבחירה בילדים "כסיום השלב הקודם בחייו".
להביא ילדים לעולם דורש ויתורים גדולים מחיי שני ההורים, וכל מה שאפשר להתווכח עליו זה חלוקת הנטל בין שניהם (ו/או המשפחה/החברים/החברה/המדינה)
להגיב
הי איילת, פעם ראשונה שאני קוראת את הבלוג שלך ופעם ראשונה שאני מגיבה, הממ – באיזשהו בלוג כנראה.
אבל הייתי חייבת.
אני לא מבינה את כל המשנה הפמיניסטית המנומקת (ובחלק מהמקרים נשמעת מקושקשת) היטב.
אפשר להבין מה הפאקינג ביג דיל?
רוצה ילדים? זה דבר נפלא! אל תוותרי עליו. אם את רוצה.
את לא רוצה ילדים? גם כן נפלא! מי יותר בר מזל מהאדם היודע מה שהוא רוצה?
בהערה מוסגרת אציין שעם זאת, לדעתי אומה שבאופן גורף מביאה פחות ופחות ילדים כנראה שמעוניינת להתאבד, או שיחליפו אותה החבר'ה הצעירים והנמרצים שכן מביאים הרבה וחומדים, באופן טבעי, את אדמתם ומשאביהם, אבל הי, כנראה שגם זה צריך לקרות ותכל'ס – אין לי בעיה עם זה.
ואפשר כאילו לרדת מהטון הטרגי הזה של – כמה נורא, יש לי ילדים ואני רוצה גם קריירה?
את רוצה שמשהו יקרה, תעשי אותו. לא בא לך לציית לחוקי העולם התאגידי האכזר – בלה, בלה, בלה?
מה, זה העולם היחיד הקיים? כולם פה תקועים במקרה ברוסיה הסובייטית בגולאג בסיביר? אני משערת ששם באמת היו אפשרויות בחירה יותר מצומצמות. אבל כאן? (מה שלא יהיה הכאן הזה) מה בדיוק מונע אותך מללכת וליצור את הנסיבות שימצאו חן בעינייך ויתאימו לך?
רוצה קריירה וילדים ולסיים את היום ב-4? אין בעיה. תהיי עצמאית, תהיי גמישה, תמציאי את צורת החיים שתהיה הכי שלך. וחלאס עם הבכיות הקורבניות של איך אף אחד לא סיפר לך כמה זה יהיה קשה ואיך לא משנים את כל העולם בשביל שנפשך הסוערת תמצא בדיוק אבל בדיוק את המשטח שיהיה חצי רך-רבע קשה-לגמרי מכיל אבל לא חונק-ואני לא יודעת מה עוד- שאותה נפש סוערת תרגיש בדיוק במקום.
בדיוק כמו שכתבת בתבונה שבחרת את רעך ולא בורכת, גם שאר החיים זה ככה, אם לא שמת לב.
אבל אני מבינה את הפחד – היית רוצה תעודת ביטוח שאחרי שתביאי את הילד/ים ההם לעולם (שאת תכל'ס די משתוקקת להביא, אם הבנתי נכון) עדין תזהי את עצמך במראה וחייך יחזרו מתישהו להיות שלך.
אוקיי – עדין תזהי את עצמך, החיים יחזרו להיות שלך, הגזרה זה כבר תלוי בך ובגנים והזוגיות-תלוי רק בכם.
כן פמיניזם, לא פמיניזם, אף אחד לא מכין, אף אחד לא יכול להכין, העולם לא מבין ולא מסתדר לך בצורה הכי טובה שאפשר, משתלם זה בטוח לא – אלא אם כן את רוצה לחוות אהבה ומתיקות שלא חווית כמוה מעולם (אה וגם עצבים, קריזה ותסכול, זה בא משולב). אבל מה אני אגיד לך – כל ההתפלספויות האלו נראות לי מה זה מעייפות.
נכון, שוק העבודה צריך להשתנות. אז מה? תחכי עד שזה יקרה בשביל להביא אותם? יש עוד כמה דברים שצריכים לקרות עד שנחייה בעולם ממש טוב. אבל לא צריך להתנהג כאילו אין לך ברגע הזה את חופש הבחירה הכי גדול בערך שהיה לאדם או לאישה מאז שהאנושות התחילה.
את חופשיה מרעב, חופשיה מעבדות, חופשיה ממחלות, אדון לגופך, חיה בחברה סופר פלורליסטית (כן, גם זאתי הישראלית – אם את בוחרת להיות מוטרדת מהרמות גבה ושמיעת דעות של אחרים על חייך, זו זכותך, את עדין יכולה לשמור על הגבולות שלך אם את מחליטה), אקדמאית, יכולה להילחם למען כל מטרה שמתחשק לך, הסיכוי שתמותי בלידה הוא אפסי, הסיכוי שילדך ימות לפני גיל 5 הוא מאוד נמוך גם כן.
בורכת.
עכשיו תעשי מה שמתחשק לך (ותזכרי את הגמדים מנרניה-הם החליטו שהם בכלא).
להגיב
איילת
4 באוגוסט, 2010 בשעה 13:05
מאיה,
העובדה שהחיים שלי הם דבש ושהם היו יכולים להיות גרועים יותר באינספור רמות לא אומרת שאסור לי להיות מוטרדת מדברים, שאסור לי לכעוס על חוסר-השיוויון, או שאסור לי לחלוק עם העולם את הבעיות שקיימות במצב הקיים לדעתי (ואגב, אכן, אין בר מזל מהאדם היודע מה שהוא רוצה. רק שזה לא תמיד כל כך חד משמעי).
ואגב, רוב התגובות שקיבלתי והפופולריות יוצאת-הדופן של הפוסט הזה שכנעו אותי שאני ממש לא האדם היחיד שהתלבט בהתלבטויות הללו, ושנגעתי בנקודה רגישה שהטרידה ומטרידה הרבה נשים אחרות.
לפי מה שאני מבינה ממך, הפתרון העדיף הוא לחיות את החיים בהתאם לאוטומט, בלי מחשבות מראש על ההשלכות של הבחירות שלך, לדחות כל מחשבה שמנסה לצאת מעבר ליומיום כחלק מאותן "התפלספויות מעייפות, בכייניות וקשקשניות", וכפתרון לכל דבר להגיד "תתמודדי". זו לא הדרך שבה אני חיה את חיי, מצטערת.
להגיב
מאיה
4 באוגוסט, 2010 בשעה 21:28
אם זה מה שהבנת מהתגובה שלי, סימן שהתנסחתי עוד יותר גרוע ממה שחשבתי. להגנתי אומר שזה היה אחרי יום ארוך במיוחד.
בהחלט זכותך להתנגד לאי צדק שיש בעולם. גם אני מתנגדת לו.
מה שלא אהבתי הוא הטון (שלך ושל רבים מהמגיבים) שברור שנורא קשה וכולם נורא סובלים מההחלטה הגורלית הזו.
אם הבנת מזה שאני לא שוקלת את הבחירות שלי או חיה באוטומט-אז זה ממש לא מה שהתכוונתי.
אני חושבת שצריך לגשת באחריות מלאה לתפקיד ההורות ואת יודעת מה – לא רק להורות אלא לחיים בכלל. האם חיים אותם בשמחה או בדכדוך, מתוך הבנה שרק את אחראית על איך הם נראים או בתחושת קורבן בלתי נלאה שכל הזמן דופקים אותו. יש הרבה בחירות בחיים ואין שום דבר קסום או מסטי בהורות ששונה מהותית. אין גם שום דבר קסום או מסטי ב"קריירה" לצורך הענין.
מה שהתכוונתי להגיד הוא שאם במקום שבו את עובדת אין את התנאים להיות האמא שאת רוצה להיות – את יכולה:
1. להילחם על זה שיהיו שם
2. להיכנע לכללים ולקטר על כמה שזה לא בסדר.
3. לשנות מקום
אני חושבת שבכלל זו טעות להחליף את זמנך היקר בהגשמת חלומות של מישהו אחר בתמורה לכסף ושלהיות עצמאית זה הפיתרון הכי טוב להרבה מאוד אנשים. ככה הסיכוי שתתחנני בגיל 52 כשאת עדין בשיא כוחך לעבודה מפישרית בת 23 שהיא גם מנהלת משאבי אנוש של החברה שאת רוצה לעבוד בה ותידחי כי לבוס שהוא בעצמו בן 65 לא מתחשק לראות שער לבן במסדרון – גם כן יורד משמעותית (עוד משהו גועלי ולא צודק בעולמנו).
בכל מקרה, מה שרציתי להגיד שבנסיבות חיים שלך אין שום דבר שבאמת כופה עלייך משהו מסוים. ילדים אכן באים עם סט דרישות לא מבוטל, אם את נערכת לזה מראש וחושבת איך ליצור לעצמך נסיבות שתוכלי לחיות איתן ולא נורא מופתעת כשהם מגיעים מזה שאשכרה צריך לעשות איתם משהו כל הזמן, זה בהחלט אפשרי.
וחוץ מזה מאסתי בהנחת היסוד שלאימהות כל הזמן יש רגשות אשם. אני חושבת שצריך להיות עם הילדים, ברגע שהם במסגרות, מ-4 ועד שהם הולכים לישון. יש אימהות שחושבות שצריך מ-1 או שהילד בכלל לא צריך מסגרת עד גיל 5. זה לא עושה אותן יותר או פחות טובות ממני. אם את מאמינה במה שאת עושה, את צריכה ללכת ולעשות את זה, תוך כדי הבנה מה זה דורש.
אני גם חולקת עלייך בנושא הגבר – הרֵעָ שלי עזב את עבודתו והתחיל להיות עצמאי כדי שיוכל להיות עם הילדים בבוקר ואחרי הצהרים. הייתי אומרת שזה שינוי די משמעותי. לא כולם עושים אותו? לא כולם חיים את החיים הממש לא אוטומטיים שלנו.
האם זו קריעת תחת שני ילדים קטנים ושני עסקים צומחים בבית? כן. אבל אני עושה אותה עם שיר על השפתיים, כי אני בחרתי בזה מתוך מודעות שלמה ומלאה למחיר. ואני רואה בעצמי אחלה אמא שבעולם. אין לי שום בעיה שחלק מהימים הוא איתם אחה"צ, שאמא באה לעזור כשהיא יכולה, שויתרתי על כל עבודות הבית באשר הן, שלפעמים בחופשים ושבתות אני צריכה להשלים שעות, שבבוקר אני מציעה בחום ליקירי שיעופו מהבית כמה שיותר מהר כדי שאוכל להתחיל לעבוד ושאני מעדיפה לעבוד כמה עשרות מונים יותר מאשר לבלות בגן המשחקים. אני עדין אמא מעולה בלי שום רגשות אשם.
אני טוענת שהעולם הוא מקום עם בעיות. אבל המקום הזה והחיים האלו זה מה שיש לנו. אנחנו בטוח צריכים להשאיר אותו מקום קצת יותר טוב ממה שמצאנו אותו (למשל כשאני בטיול אני תמיד אוספת קצת יותר זבל מזה שהבאתי) וללחום באי הצדק שאנחנו יכולים ללחום בו. אבל התחושה הפנימית שבה אנחנו חיים – קובעת את המציאות שלנו והיא כן נתונה לבחירה שלנו.
להגיב
מאיה
4 באוגוסט, 2010 בשעה 21:30
תיקון קטן – שיר על השפתיים?
רק בבוקר שאחרי לילה שבו לא הקיאו, בכו והיה צריך להחליף מצעים פעמיים.
להגיב
לא אמרתי 6000 אבל כן אמרתי 7000-8000. זו היתה המשכורת שלי כמרצה ומרצה בכיר. משכורת הנטו. בדרך כלל יותר קרוב ל 7000. נשמע לכם הגיוני או לא? זאת היתה המציאות. עם זאת זה השתנה אחרי השבעתה האחרונה אך אני לא מעודכן בכמה.
להגיב